קולין קאהל הוא תת שר ההגנה האמריקאי לענייני מדיניות. סיפור הקריירה שלו מרתק: בשמונה שנות נשיאותו של אובמה הוא כיהן תחילה כסגן עוזר שר ההגנה לענייני המזרח התיכון; בהמשך כיהן כיועץ לביטחון לאומי של סגן הנשיא ביידן. הוא היה מעורב עמוקות במשא ומתן על הסכם הגרעין עם איראן ובשיווקו לקונגרס. זה גרם לקמפיין טראמפ לשכור את שירותי חברת הריגול הישראלית “בלאק קיוב” כדי לחסל אותו פוליטית. האשימו אותו שהוא מקבל כספי שוחד מאיראן ושהוא בוגד באשתו. לשתי הטענות לא היה בסיס.
ב־2013 הוא כתב נייר עמדה תחת הכותרת "אם הכל ייכשל: האתגרים בהכלה של איראן חמושה בגרעין". המסמך מספק הצצה מאלפת אל דרך החשיבה של בכירי ממשל ביידן, ערב השיחות שנפתחות בווינה היום. אולי נכון יותר לומר: הצצה מבאסת.
עדיף למנוע מאיראן להגיע לשם, כתב קאהל. עם זאת, צריך להביא בחשבון שהדבר עלול לקרות. במקרה כזה לא יהיה מנוס מהכלה.
המרכיב הראשון בתוכנית ההכלה הוא הרתעת איראן משימוש בנשק הגרעיני שלה. ארצות־הברית תצטרך לאיים במפורש בפעולת תגמול אם איראן תשתמש או תאיים להשתמש בנשק גרעיני; היא תצטרך לחזק את המחויבות שלה לבעלי בריתה באזור, ולפרוס מעליהם מטריית ביטחון, בתנאי שיתחייבו לא לפתח יכולות גרעיניות משל עצמן; היא תצטרך לספק לישראל ערבות גרעינית ולסכם עם ממשלת ישראל על צעדים שיחזקו את אמינות ההרתעה הגרעינית הישראלית; ואחרון־אחרון, לשפר את יכולת המודיעין לאתר ולסכל טרור גרעיני.
הוא הוסיף לכך רשימה ארוכה של צעדים תובעניים בתחום ההגנה, המניעה ופירוק הנשק הגרעיני. הצעדים האלה, הוא מודה, יאלצו את הממשל לסטות ממדיניות החוץ שלו. הוא מתכוון לאובמה, אבל דבריו רלוונטיים גם לביידן. ביידן מבקש למקד את מדיניות החוץ שלו בסין וברוסיה, בפתרון בעיית האקלים ובבלימת ההגירה הבלתי חוקית ממרכז אמריקה. בלימת הפרויקט האיראני היא נטל, מטרד. למרבה הצער, האיראנים יודעים את זה.
אף גורם רציני בישראל לא מעריך שהמשטר האיראני מתכוון לשגר פצצת אטום לעבר הקריה בתל־אביב. זה לא הסיפור. אבל כל ממשלה בישראל צריכה להביא בחשבון שהאקדח הגרעיני שיונח על השולחן במערכה הבאה עלול לירות במערכה שאחריה. אמריקה יכולה להבטיח לנו ערבויות מפליגות, אבל בסוף האיום הישיר הוא רק עלינו. לכן מוצדק להשקיע משאבים בהרתעה, בהגנה, גם בהתקפה, אם התקפת מנע ישראלית אפשרית ואם המחיר נסבל.
כל זה נראה רחוק כרגע, בלתי מאיים, מנותק מהחיים האמיתיים. כאשר הישראלים חושבים על וינה - התפשטות הקורונה שם מטרידה אותם יותר מהתפשטות הגרעין. אבל עמוק בלב הם יודעים שהמגפה זמנית. היא תגבה מחיר בנפש, בכלכלה, בתיירות היוצאת והנכנסת, ואחר כך תיעלם. האיראנים יישארו אחריה.
המשלחת האמריקאית מחדשת את המשא ומתן בתחושה פסימית. ההערכה השלטת היא שהאיראנים לא מעוניינים כרגע בהסכם: המטרה שלהם היא למשוך זמן. ייתכן שייאותו להגיע להסכם חלקי, שיקפיא זמנית את ההעשרה בתמורה לביטול חלק גדול מהסנקציות. בתוך הצוות האמריקאי יש ויכוח על טיבו של הסכם כזה - אין התלהבות. בממשלת ישראל דוחים הסכם כזה על הסף: הוא לא יסיר את האיום אבל ישחרר כספים איראניים למטרות צבאיות אחרות. כך או כך, בשורות טובות לא יגיעו משם - ישראל היא השניצל במטבח שייפתח היום בווינה.
אפשר לכתוב קינות על ההימור של נתניהו שלא צלח, על ההחלטה שלו לפתוח במלחמת עולם נגד ההסכם ההוא, לאבד בדרך את התמיכה ההיסטורית בישראל של שתי המפלגות, להיכשל בקונגרס, להתעלם מכל אלה שהבינו שההסכם הוא הרע במיעוטו ולשים את יהבו על ניצחון של טראמפ בבחירות והתמוטטות של המשטר האיראני. כל זה הוא בגדר חלב שנשפך: אין טעם לבכות עליו. יש היום בירושלים ממשלה אחרת, ואיראן תגיע אל סף הגרעין במשמרת שלה.
