"במקום לחפור בחרדות שלי אני עסוקה בלפתח משפחה"

זיהיתי אותה על פי העיניים. ירוקות וגדולות. כשפתחה את השיחה בבשורה הטובה שקיבלה הבוקר – "אזה בהיריון! איזה קטע, בעוד חמישה חודשים אני אהפוך לסבתא, כשאני עוד לא אמא" – ראיתי שגם גומות החן שלה עמוקות וכובשות כמו אז, כשרק נטורי קרתא לא העריצו את "איה מהשמינייה".

16 שנה חלפו מאז שסדרת הנוער הישראלית הראשונה שאיחדה את כל המדינה, ירדה מהמסך. הילי ילון (36) כבר לא זוכרת אף סצנה של איה. גם החיים הסוערים שניהלה בתל־אביב נראים לה כמו גלויה דהויה. לפני חמש שנים היא עקרה למושב שואבה שבהרי ירושלים, לבית שבו גדלה, עד שיימצא לו קונה. מפה לאוזן ריכלו על משבר ובריחה. היא הגיעה לשם עם כלבה אחת, טיפ טופ שמה. "צ'יוואווה עם אופי של שועלית. כלבה של שחקניות, קטנה כזאת, שאפשר להכניס לתיק".

בשבוע שעבר קיבלנו ד"ש מנעורינו בסדרה "הד קולךָ" שיצר וביים תום שובל. הלהיט הבא של "כאן". דרמה מוזיקלית, שלושה דורות של כישרון. שבוע קודם לכן נאלצה ילון להגיח מבועת השלווה ולהיפרד לכמה שעות, מאלף בעלי החיים שהיא מגדלת באהבה ולהתייצב בהשקה.

איך היה?

צילום: רותם ירון

"דווקא כיף. קצת פחדתי מכל הפפראצי שעומדים בכניסה לאולם. זכרתי את הבזקי הפלאש בפרצוף, זכרתי שהם עשו לי רע, והופתעתי לראות שרובם צילמו בסלולר ובדיגיטלי. נרגעתי. צפיתי בפרק כשכולי נפעמת. שלומי שבן כתב שירים חדשים באווירת המוזיקה של שנות ה־70 ותום (שובל, יוצר הסדרה), ברגישות רבה, חיבר בין העבר להווה. זה היה מאוד רלוונטי, עבורי. הסדרה זרקה אותי לתקופת הפרסום שלי וגרמה לי לשמוח עם מי שאני עכשיו".

מי את עכשיו?

"במהות אני לא כל כך שונה ממי שהייתי אז. אמנות היא האלוהים שלי. אני שחקנית, מורה למשחק, כותבת שירים, זמרת, גם מציירת, ושלוש פעמים בשבוע יוצאת עם כל הספארי שלי ליער שסמוך ליישוב. ההבדל הוא בווליום ובדרך המחשבה. פעם הייתי במרוץ, כמו כולם, היה לי דרייב מטורף להצליח. היום, מבחינתי, להצליח זה להפיק הנאה מהדרך, מכל רגע, כי 'כל רגע מת'. כך קראתי לאלבום השני שלי. רגע שנגמר הוא מהדברים הנדירים האלה, שלא יחזרו לעולם. אני שמחה לגלות שתל־אביב כבר לא מערערת אותי. כשעברתי לשואבה, נסעתי אליה רק פעם בחודש. לרואה חשבון. פחדתי להתקרב אליה. זה כמו חרדת טיסות, אבל בגבולות כחול־לבן. בפעמים הראשונות כל בית קפה וצומת העלו לי תמונות מעבר. קראתי לזה 'טיפול בחשיפה'. לא הגדרה שהמצאתי, מצאתי אותה ברשת".

ועכשיו זה קאמבק?

"בבקשה אל תגידי לידי את המילה הזאת. זאת מילה שמקטינה ומכווצת. לפחות אותי. ואני ממש אשמח אם לא תגדירי אותי כסלבית־לשעבר. 'סלב' זאת מילה נוראה. למה לא שאלת מי זאת אזה? בעודי יושבת כאן, מול האוטובוסים והחריקות והעשן, הווטרינר בדק את העז ובישר לי שהיא בהיריון. ברור שאהיה נוכחת בהמלטה. זה יהיה סוג של הכנה, אני מנסה להיכנס להיריון מבנק הזרע. ההורמונים מנפחים אותי נורא".

קושי עם מסגרות

הוריה התגרשו עוד לפני שנולדה. "מאיפה לי לדעת למה? אולי אבא שלי נחר", היא מגחכת. אביה, סוכן נסיעות במקצועו, עבר מהפך בעשור השמיני לחייו ומופיע בתיאטרון ובסדרות. "אמא שלי היא קרמיקאית. כשהייתי בת תשע היא פתחה גלריה בתל־אביב ואני הלכתי אחריה. הקשר בינינו היה מאוד מסובך ומסוכסך ומאז שאני זוכרת את עצמי חיפשתי אהבה של אמא. בגיל 14, כשלמדתי במכינה לנוער של ניסן נתיב, גרתי על הגג של מורה משם, שפרסה עליי את כנפיה, כשהיה לי חבר עברתי אליו ובגיל 17 הגעתי ללונדון בעקבות מישהו שפגשתי בקפה ביאליק. חזרתי ארצה כדי להתגייס, על הדרך הייתה לי הצגה בצוותא, וכשקיבלתי פטור בגלל עודף בנות התגייסתי לשירות צבאי בסטודיו של ניסן נתיב".

הלימודים שם היו עד כדי כך קשוחים?

"היה לי קשה עם המסגרת. כשגרתי בירושלים למדתי בנווה שלום בבית ספר יהודי־ערבי, ובתל־אביב למדתי בבית הספר הפתוח ביפו כי אמא שלי הייתה מאוד ליברלית ופתוחה. בתחילת יו"ד, למשל, כשהודעתי לאמא שמשעמם לי בכיתה היא אמרה, 'אין בעיה, תעברי לאקסטרני'. מצד שני, הבית היה מאוד סגור, הייתה אלימות, ולא הייתי חופשייה לעשות מה שבא לי. לפני שלוש שנים הקשר בינינו נותק לחלוטין".

אמאל'ה, למה?

"מגיל צעיר הייתי בטוחה שאני לא מצליחה להתחבר לאמא שלי בגלל שיש לי איזושהי בעיה. כל חיי ניסיתי לאחד את המשפחה ולהבין מה לא בסדר איתי וגררתי את הוריי ואחי לטיפולים. בסוף טיפול פסיכולוגי מורכב וקשה שאמא ואני עברנו יחד, היא הסתכלה עליי ואמרה, 'אני פשוט לא אוהבת אותך, אני לא מרגישה אלייך כלום', ובאותו הרגע נפלה ממני משקולת. כאילו שירדה ממני משאית".

למה שמחת?

"סוף־סוף קיבלתי את האישור שיוכיח כמה טעו המוני האנשים שאמרו לי, 'אין דבר כזה אמא שלא אוהבת'. הנה לכם. יש. עובדה. ועכשיו, אחרי שסיימתי עם כל המאמצים שלי להגיע אליה אני יכולה להמשיך את חיי בשקט. עזבי את זה שהיא לא מצלצלת לאחל לי מזל טוב בתאריך שבו היא הביאה אותי לעולם. גם בשומר החומות, כשהודיעו על טיל שנפל לא רחוק מהבית שפעם היה ביתה, היא לא צילצלה לבדוק אם אני עוד בחיים. קוראים לזה ניכור הורי. אני לא היחידה, יש המון כמוני. היום אני די מודה על זה שאנחנו לא בקשר. היא בעולם שלה ואני בשלי. אני לא מבינה למה מתביישים או פוחדים לדבר על זה. הלוואי שזה יהיה המי־טו הבא".

הבריחה מהמעריצים

עם הזמן זה הפך לכואב, אבל פחות. "זה עדיין שם. שריטה עמוקה. אין ספק שזה ניהל לי את כל החיים. כל מערכות היחסים שניהלתי היו הרסניות. רציתי דווקא את זה שנראה כמו הומלס וצריך שיצילו אותו או איזה נרקיסיסט עם אישיות גבולית. לפני חמש שנים, כשחזרתי לבית ילדותי, עצרתי את האפשרות לזוגיות, פשוט הפסקתי לנהל מערכות יחסים. עכשיו, במקום לחפור בחרדות שלי אני עסוקה בלפתח משפחה חדשה".

המשחק והמוזיקה, שליוו אותה מאז ילדותה, הצילו אותה. "הם היו קו השפיות והחופש שלי. יצירה על כל גווניה. לפני שבע שנים נקלעתי לתסבוכת, פתאום חשבתי שאולי הפכתי לשחקנית רק בשביל להרשים את אמא שלי. כשהייתי בת שש אמא שלחה תמונה שלי לאיזו תחרות של ילדות יפות ב'לאשה', וזכתה באיזה פרס. גם כשהגיעה לאירועים שלי, פרמיירות והשקות, היא מאוד התגאתה. בשנה השנייה ללימודים התפרסמתי ב'שמינייה' ולא הייתי מוכנה לזה, נפשית. לא עניין אותי להיות מפורסמת. החברים מהכיתה קינאו בי על הפריצה שעשיתי ב'שמינייה', ולחברים מ'השמינייה' לא יכולתי להסביר מה זה לשלב לימודים עם עבודה בחנות מיצים ומה זה לסרב להופעות בנוקיה ובפסטיגלים בגלל החרדות שהשתלטו עליי. חשבו שאני סנובית בגלל שלא ידעתי איך להתנהג בהתקפי החרדה. הטיחו בי, 'מה הבעיה שלך? את שחקנית' וזה נכון. אני מאוד אוהבת לשחק, כשאני שומעת 'אקשן' אני עפה, אבל עם כל מה שמסביב אני לא מסתדרת".

כמו?

"אלפי מעריצים נהרו לבמה בסוף כל הופעה של 'השמינייה'. מאבטחים הבריחו אותנו לוואן. עוד שני וואנים נסעו בעקבותיו כדי שאיש לא ינחש באיזה מהם אנחנו יושבים. פעם, הוואן כמעט דרס ילדים. אלה דברים שאני ממש לא מתגעגעת אליהם. גם לא ליום שבו חציתי את אלנבי בדרך לפגישה, ואיזו נהגת בלמה באמצע הכביש וביקשה חתימה בשביל הבת שלה. כן, חתימה. זה היה הסלפי של אז. לא עצרתי לגברת בגלל שמיהרתי, ולמחרת כתבו ברכילות שהרמתי את האף. בסדנאות המשחק שלי אני לא מלמדת איך להתמודד עם כישלונות, כמו שעושים כולם. אני מלמדת איך להתמודד עם ההצלחה. כי לא ידעתי".

אחרי חמש עונות בדמות איה, ילון המשיכה לסרטים ("עץ לימון", "סוף שבוע בתל אביב") וסדרות ("השיר שלנו", "חשופים", "ראש גדול") אבל "הם לא הצליחו כמו 'השמינייה', והחרדות שלי גדלו והוכפלו", היא מודה. "לפני 12 שנה אמרתי 'לא' לסרט שזכה בהרבה פרסים בגלל שלא יכולתי, הייתי במצב היסטרי, מנותקת מעצמי. עכשיו זה אחרת. אני כבר לא מקיזה דם כי אין לי שאיפות גדולות. להתקבל לאודישן אחד מתוך מאה זה להקיז דם, וכמה טוב שאני כבר לא שם".

לא תחליף לאהבה

בקורונה, הבדידות במושב כמעט הכניעה אותה. "רק בשבתות חברים עירוניים באו, להראות לילדים קצת חיות וטבע. כל הסדנאות בוטלו, ובדיוק כשהתחלתי לחשוב על כך שאולי הגיע הזמן לחזור למשחק הגיע אליי האודישן ל'הד קולךָ', ולא יכול היה להיות משהו יותר מדויק בשבילי. אין לי אג'נדה של להתרחק מאור הזרקורים, אבל אני לא מסוגלת להיכנס למשהו שאני לא עומדת מאחוריו".

בימים אלה היא משגרת לרדיו סינגל חדש שכתבה והלחינה. "בסוף גם לי תהיה אהבה". יש לה קול פעמונים, אבל המילים מחוררות את הנשמה. ילון, ביוזמתה, פותחת עוד קלף. בחמש השנים האחרונות היא העלתה 20 ק"ג. "הפסקתי לעשן והתחלתי להשמין", היא מספרת. "כשהג'ינס כבר לא נסגר עליי התביישתי להגיע לתל־אביב, התביישתי שיראו אותי ככה. כשאמרתי לידיד שלי שב'שמינייה' הייתי רזה, אולי אפילו רזה מדי, הוא אמר 'נכון, אבל היית עצובה'. בשנה האחרונה אני מתנפחת בגלל ההורמונים של טיפולי הפוריות. בחרתי במסלול של בנק הזרע מפני שהשגתי בחיי את כל מה שרציתי חוץ מילד, כרווקה אין לי סיכוי לאמץ, ואני לא רוצה להיות לחוצת ילודה. קשה לי להאמין שמחר בבוקר אכיר מישהו ואתאהב בו ואכנס להיריון ממנו ואחיה איתו באושר. אני צריכה זמן, אולי אהבת חיי תגיע רק כשאהיה בת 50. אני מזמנת את בן הזוג או בת הזוג, תמיד הייתי גם וגם. אף פעם לא הייתה לי מערכת יחסים ארוכה עם אישה, אבל אני לא שוללת. העיקר שתהיה אהבה טובה ובריאה".

בגאווה אימהית היא מציגה בפני תמונות של טיפ טופ, כלבתה הראשונה. "אימצתי אותה לפני תשע שנים ממשפחה ברוכת ילדים במצפה רמון. הנביחות שלה קדחו לי בראש, רציתי למסור אותה, אבל ריחמתי על המשפחה שתיאלץ לחיות עם הנביחות. טיפ טופ אחראית לרוב השינויים בחיי, היא לימדה אותי את השיעור הכי גדול – התמודדות עם עצבים. בכל פעם שהיא נובחת אני נושמת עמוק ומלמדת את עצמי להיות רגועה. כדי שלא תהיה בודדה הבאתי לה את הכלב פרו, שאת תמונתו ראיתי בפייסבוק. הוא שהה בכלוב במפעל ביבנה עד שחולץ. אחר כך הגיע החתול ששמו כארים עבדול ג'באר אלכסנדר. מצאתי אותו בדוכן המלפפונים של כארים, הירקן באבו־גוש, והוא טיפס לי על הכתף. את אלכסנדר הוספתי לשמו המרשים בגלל שיש בו משהו רוסי. העיזים אנה ואלזה הגיעו אליי מפינת ליטוף באבו־גוש. כשאלזה נפטרה הבאתי לאנה חברה חדשה, עז ששמה איז, וכדי להזכיר את אלזה קראתי לה אזה. היא זו שתהפוך אותי לסבתא".

דיירים נוספים הם שלום התיש ("השכן שלום השאיל לי תיש לצורך פרו ורבו, וכשנקשרתי אליו נורא הוא השאיר לי אותו במתנה") ושתי ארנבות: אום־חמודה ("שנקראה אבו־חמוד עד שגיליתי שהוא נקבה") וג'ננה ("בגלל שהיא הורסת לי את כל הגינה"). לפני שלושה חודשים היא מצאה ביער את "טון טון, האתון שקובעת את הטון. היא הייתה מיובשת ולא רצתה ללכת אחריי, אז חזרתי הביתה, הבאתי את העיזים והן הביאו אותה. היא לא אוהבת את שלום התיש, אבל שוקי התרנגול כבר עומד על גבה. כל בעלי החיים הם מראה של החברה".

את לא חוששת שהספארי הזה עלול להרתיע?

"להפך, בעלי החיים מחברים אותי לאדמה, לרוגע, לתמימות, לאורח חיים פשוט, ואני יודעת שיש בעולם הרבה אנשים שאוהבים בעלי חיים ויאהבו את דרך החיים שלי. האהבה לבעלי החיים היא לא תחליף לאהבה שאין לי, אבל הם מעניקים לי תחושה משפחתית. הם לא יאכזבו אותי. בזה אני בטוחה".

smadarshirs@gmail.com