יש יתרונות בפריצה מאוחרת. יש גם חסרונות / אני מאמין גדול שדברים קורים בקצב הנכון, אבל אני לא יכול להתעלם מזה שהפריצה שלי קרתה מאוחר מאוד. זה קשור מן הסתם לזה שהחלטתי ללכת ללמוד משחק רק בגיל 26, בלי שום רקע. הגעתי משום מקום, ולא דילגתי על אף תחנה בדרך בשרשרת החיול. הצגות ילדים, פרינג', תפקיד קטן בתיאטרון הרפרטוארי, ואז תפקיד מוביל, סרטי סטודנטים, פיצ'ר. אתה מרוויח לא מעט כשאתה מגיע בוגר יותר למקצוע הזה, אבל ברור שיש גם הפסד. פחות תעוזה, למשל. כשאתה מתחיל מוקדם, אתה נזרק לדברים. אתה לא מתבייש. אבל אני מרגיש שאם הייתי מתחיל לשחק בגיל צעיר יותר, יש מצב שלא הייתי מגיע למקום שאני נמצא בו היום. היו לי עכשיו שנתיים מדהימות. פרויקט אחרי פרויקט. מועמדות לפרס אופיר. ופתאום בחצי השנה האחרונה לא עבדתי בכלל. זה היה סוג של משבר. בסוף יצאו ממנו הרבה דברים טובים. התחלתי לכתוב את סיפור החיים שלי מתוך תקווה להפוך את זה ביום מן הימים לסרט או לסדרה.

אני כבר לא אהיה אבא צעיר, אבל אני אהיה אבא / תמר ואני יחד כבר ארבע שנים וחצי. רוב החברים שלי בקריית־גת כבר נשואים פלוס־פלוס. החבר'ה שלי בתל־אביב עדיין רווקים באיזי. אני בלחץ מטורף להיות אבא. אני כבר מבייץ. אני מרגיש את הצורך בילד. ברור לי שאם הייתי נשאר בקריית־גת הייתי נשוי פלוס שלושה ילדים. אני לא רואה בזה החמצה, כי בסוף אני חי לצד האישה שעושה אותי לגבר הכי טוב שיש. אם הייתי צריך לחכות לה כדי שאני ארגיש יותר טוב, ורק אז יבוא הילד, אז היה שווה את זה. לפני שנתיים גם אח שלי וגם אמא שלי התחילו ללחוץ עליי, כמו משפחה מרוקאית טובה, עד שמתישהו אמרתי לאמא שלי: זה ממש לא לעניין. היום היא מבינה, וכמו שהיא מקבלת שאנחנו לא נתחתן, היא גם מקבלת את זה שיש לנו את הקצב שלנו בעניין הילדים. גם תמר וגם אני מאמינים שאין את המחויבות הזאת שיש בטקס, כל בוקר אנחנו עושים את הבחירה להישאר יחד, וזה עושה לנו טוב.

לקח לי זמן להאמין שאני מסוגל לשחק לא רק ערס רגיש / 'שעת נעילה' היא נקודת המפנה בקריירה שלי. היו פרויקטים לפני שהייתי בטוח שזה יקרה לי שם. חשבתי שהפריצה שלי תהיה ב'מדרשה' עם יהודה לוי, אבל זה לא קרה, ואחרי שזה נגמר הלכתי לעבוד בשיפוצים בבניין. אחרי זה עשיתי את 'רק להיום' של ניר ברגמן. זו סדרה שנבחרה לאחת מחמש הסדרות הטובות בעולם. היה לי שם תפקיד שנתתי את כל כולי ואמרתי: כאן זה יקרה לי. לא רק שזה לא קרה, הרגשתי שהקריירה שלי ברגרסיה. לא האמנתי ש'שעת נעילה' תתפוצץ בצורה הזאת. בבקרים של יום השידור הייתי מתעורר בצרחות של שמחה והתרגשות. שיחקתי דמות שהיה קל מאוד לאהוב, ושהייתה רחוקה מדברים שעשיתי בעבר. מהערס הרגיש קיבלתי להיות מלח הארץ. מקצועית, זה פתח לי דלת. מלהקים, במאים הצליחו דרך התפקיד הזה לראות אותי מעבר. עד 'שעת נעילה' הייתי בטוח שאני יכול לעשות רק את התפקידים של העבריינים הרגישים.

'שעת נעילה' עזרה לי להתמודד עם פוסט־טראומה מהצבא / דרך 'שעת נעילה' גיליתי שאני סובל מפוסט־טראומה. בעבודת התחקיר שעשינו לסדרה נפגשתי עם עשרות לוחמים משנת 73'. שניים מהם סיפרו שהם פוסט־טראומטיים. הם מתארים את הסימפטומים ואני אומר לעצמי, בסדר, גם לי יש כאלה. זה לא אומר כלום. בהמשך סיפר לי אחד שהוא מתעורר אחת לשבוע מסיוט ושקשה לו לחזור לישון. בשמונה השנים שאחרי מלחמת לבנון השנייה זה קרה לי ארבע פעמים בשבוע. במסגרת סרטון שירות שצילמתי לנט"ל, פגשתי את המנהלת הקלינית של הארגון. תיארתי לה את מה שעבר עליי בשנים האחרונות. היא אומרת, יש לך פוסט־טראומה. החלטתי להפסיק לעשות מילואים. בשנה האחרונה שלי למילואים קיבלתי שיתוק שלא הצלחתי לתפקד. לקח לי זמן להבין שבמשך השנים שכן הלכתי למילואים, עשיתי את זה רק כדי לא להיות פחות גברי. חשבתי שגבריות זה להיות חזק. היום זה הפוך אצלי לגמרי. סיפרו לי שיש פרויקט חדש ללוחמים פוסט־טראומטיים. לפני חודש וחצי קיבלתי כלב נחייה רגשי בשם צ'אנס. הוא אומן ספציפית לתסמינים שלי: התקפי חרדה, קוצר נשימה, התעוררויות בלילה, פלאשבקים, וצקצוקים לפני שינה שהוא למד לזהות. כשהדברים האלה קורים הוא נוגע בי ומלקק אותי, עולה עליי בחצי גוף, ומשכיח לי את הכל. הוא כלב נחייה לכל דבר.

אני מצטער על חלק מהדברים שעשיתי בצבא / אני משחק בימים אלה ב'אחד משלנו', עיבוד חדש בתיאטרון באר־שבע לסרט הישראלי מ־89', שמטפל בשאלות של חברות ונאמנות מול מוסר וערכים בצבא. שירתי כלוחם במלחמת לבנון השנייה ובשטחים באחת התקופות הכי סוערות שהיו. הגעתי לצבא בתחושה שאני לא שווה כמעט כלום. הצבא היה המסגרת הראשונה שליטפה אותי במקום לתת לי בוקס. הרגשתי בשלב מסוים שאני מוכן להחזיר עד רמה שלא היה אכפת לי למות. הייתי כל כל לויאלי למערכת שברגעים מסוימים - כואב לי להגיד את זה - עשיתי פעולות שפגעו באנשים אחרים. בלי מוסר. כדי שימשיכו לטפוח לי על השכם ולהגיד לי שאני הכי טוב. אני חושב שזו גם אחת הסיבות לפוסט־טראומה שלי. הלכתי כל כך רחוק שלא היה לי אכפת להעמיד את עצמי בסיטואציות שהן הארדקור. לא הגיוני שאני כילד בן 18 עומד באמצע ג'נין ועושה צ'ק־פוסט ומחליט מי עובר ומי לא. שיכרון כוח. אם הייתי מתגייס היום סביר להניח שחצי מהפעולות שלי הייתי עושה אחרת.

הייתי צריך ללמוד הרבה כדי להפסיק לחשוב שאני טיפש / מאז ומתמיד חייתי בתחושה שאני לא חכם. הקב"א שלי הייתה נמוכה מאוד. בבית הספר גרמו לי להרגיש מטומטם. בתקופת לימודי המשחק הרגשתי טיפש. אנגלית התחלתי ללמוד רק לפני שנתיים. שנים הסתובבתי עם אנשים שידעו לדבר בכמה שפות, ודיברו במילים שלא הבנתי, בזמן שכל מה שאני ידעתי זה להגיד מה אני מרגיש. בלי לפתח שיחה. היום אני יודע שאני לא טיפש, אבל אלה דברים שייצרו הרבה רגשי נחיתות. עצם ההצלחה שלי בשנים האחרונות חייבה אותי להיות יותר נגיש. אפילו בראיונות. הבנתי שאני צריך להתעמק במה שאני אומר. אני זוקף הרבה מזה לבת הזוג שלי. בדייטים הראשונים שלנו הייתי כותב בטלפון מילים, מושגים, נושאי שיחה, וברגע שהיינו נפרדים הייתי פותח גוגל, יוטיוב, בודק על מה דיברנו. הבנתי איזה כיף זה לדעת שאני לא בהכרח אשתמש בהם אבל הם מעשירים אותך.

לא משנה מה נקודת הפתיחה שלך כל עוד אתה מאמין בעצמך / בשנה האחרונה, תוך כדי הקורונה, כתבתי הרצאה על החיים שלי. מתקופת הנעורים, על כל הבלגנים, דרך השינוי שעברתי בצבא, ועד ההגעה לעולם המשחק שהביא התמודדויות חדשות. אם יש דבר שאני יודע היום: לא משנה מה נקודת הפתיחה שלך, כל עוד אתה מאמין בעצמך, תוכל להגיע לאן שאתה רוצה. לא הייתה לי בעיה להרכיב פרקטים חצי שנה אחרי 'שעת נעילה' או לעבוד בשוק ולנקות את הזבל בתקופת הלימודים, כי ידעתי שאני מתקדם עוד צעד בדרך לעבר היעדים שהצבתי לעצמי. הבנתי שזה לא עושה אותי פחות מיוחד או פחות מגניב. זה עושה אותי לאדם עם יותר דרייב פנימי.

לפעמים כל מה שצריך כדי להשתחרר זה סצנת סקס עם עוז זהבי / התפקיד הבא שלי הוא בסדרה 'העיר הטובה' של אלירן אליה ('מוטלים בספק') של HOT. אני משחק לצד עוז זהבי את דויד. גיי תל־אביבי, נשי ומוחצן שמדבר רק בלשון נקבה. כל מה שאני לא. כשאלירן התקשר אליי להציע לי להיבחן לתפקיד, אמרתי: לא. ואז צחקתי לו בפרצוף. נבחנתי קודם לתפקיד שעושה עוז ולא האמנתי שאני מסוגל לעשות משהו אחר. אלירן התעקש. גם אחרי שקיבלתי את התפקיד והתחלנו חזרות, הרגשתי שאני לא יודע מה אני עושה. לילה לפני הצילומים הייתי בחרדות. רגע לפני שיצאתי מהבית אמרתי לעצמי, אימרי, אתה גיי נשי. אתה לא רוצה משהו בחיים יותר מאשר את עוז. תתאבד על זה. מהרגע שנכנסתי לסט, שמתי את העגיל ולבשתי את המכנסון הקצר, הרגשתי שאני הדמות. אלירן לקח אותנו לשיחה לפני סצנת הסקס שלנו. הוא היה יותר לחוץ משנינו. אמרתי לו, אני הולך לתת הכל כולל הכל. ובגלל זה אני חושב שהסצנה הזאת בסדרה הולכת לרגש, להפתיע ויש מצב שגם לחרמן. חברה שלי ראתה ואמרה שזה יצא מאוד סקסי. הוציאו לא מזמן טיזר של 20 שניות מהסצנה הזאת. רואים אותנו מתנשקים. אף אחד לא יודע שמדובר בשלוש דקות של סצנת סקס שמגיעה לעירום מלא.

הייתי צריך לנסוע עד סיני כדי להתאהב בשכנה / תמר ואני גרנו ביפו 50 מטר אחד מהשני בלי לדעת. הייתי אז בתקופה שחורה בחיים שלי. אחד החברים הטובים שלי, גל אמיתי, היה אז בסיני. הציע שאבוא. איך שנכנסתי לחושה ראיתי את תמר. התחלנו לבלות יחד. זו לא הייתה התאהבות ממבט ראשון אבל כן התחלנו להיפגש גם אחרי. במשך הרבה זמן חשבתי שהיא ליגה מעליי. לא חשבתי שיהיה משהו מעבר. היא ההפך הגמור ממני. שכלתנית, מחושבת, בניגוד אליי שיותר אמוציונלי ורגשי. אחרי ארבעה חודשים התאהבנו לחלוטין. אחרי חודשיים נוספים היא עברה לגור אצלי, ולפני שנתיים נסענו יחד לסיני, שלפתי טבעת והצעתי לה להיות איתי כל החיים. הכרנו תוך כדי שאני מבסס את עצמי כשחקן. לא הרגשתי שהפיתויים שהמעמד החדש יצר ישפיעו על הקשר. אני כבר 15 שנה בתל־אביב. היו לי כאן שנים שאכלתי את העיר. סקס, סמים ורוקנרול בהארדקור. היו סיטואציות שהתעוררתי בבתים שאני לא יודע איך הגעתי אליהם ויש 11 אנשים עירומים בחדר. גברים ונשים.

להרגיש חתיך זה כיף. לאהוב את עצמך זה מאסט / בשנים האחרונות אומרים לי הרבה שאני נראה טוב. יש ימים שאני מרגיש מכוער ברמה שאני לא יודע להסביר. בבית הספר למשחק הרגשתי תמיד מכוער ביחס לאחרים. אף אחד לא החזיק ממני שם. גובה היה אישיו אבל הוא התווסף לתחושה כללית מבאסת. הרגשתי נמוך. שחור. בלי כסף. עם השנים, ככל שפיתחתי את עצמי, הבנתי כמה הדברים האלה חסרי משמעות. היום אנשים תופסים ממני גבר חתיך לא כי השתניתי במיוחד. אין לי שרירים. לא גבהתי מאז. אני עדיין 1.72 מטר. אבל הם כן למדו להכיר אותי, וגם אני, בוא נודה, למדתי לאהוב את עצמי יותר, וזה כנראה מה שעוזר לאנשים לאהוב אותי.