מלח הארץ
זה היה מעין "קיבוץ" קטן מגובש ומאוחד: קבוצת צעירים, חלוצים, שעבדה בשלוחה הדרומית של מפעל המלח בסדום, מרחק שעות הפלגה רבות מהמפעל הגדול המרכזי בחלקו הצפוני של ים המלח. כמעט עד פרוץ מלחמת העצמאות הם חיו שם ולמרות העבודה הקשה והחום הכבד יצרו חיי חברה תוססים. לקראת מלחמת העצמאות הפך המפעל הדרומי למוצב מנותק וכעת הוא שוחזר ונפתח בו מרכז מבקרים. רחל שזר ושמואל סגל בני ה־95, שעבדו במפעל המקורי, שבו אליו השבוע ונזכרו מיד בחוויות מאותה תקופה: "אין מילים לתאר עד כמה זה מרגש"
כשרחל שזר ושמואל סגל מגיעים לסדום ונכנסים בשערי אתר השחזור של מפעל ים המלח המקורי שפעל במקום, הם נרגשים כמו ילדים. שניהם בני 95, אבל זוכרים במדויק כל פינה באתר שטרם פרוץ מלחמת העצמאות היה עבורם לא רק מקור פרנסה והגשמת החלוציות, אלא גם בית של ממש. "זה פשוט אחד לאחד", נפעם סגל מהדמיון למפעל המקורי. "המבנים משוחזרים מדהים. אני מרגיש פתאום שאני הולך ממש בתוך פיסות של העבר. לא יודע איך לעכל את זה".
בחדות יוצאת דופן מתאר סגל, המתגורר במושב היוגב שבעמק יזרעאל, את ההיסטוריה של המפעל: "בשנת 1934 הקימו משה נובומייסקי והמהנדס הבריטי תומאס גריגורי טולוק את 'חברת אשלג ארץ־ישראלית' כמפעל ענק באגנו הצפוני של ים המלח. עם הזמן, התנאים הקשים הובילו להקמת מפעל נוסף באגן הדרומי, שמרוחק כ־80 קילומטרים מהמפעל המקורי. שם, באגן הדרומי, בסדום, רחל, אני ולא מעט צעירים פעלתנים עבדנו. עבדנו בשיטה של בריכות אידוי שנועדו לייבש את המים המלוחים ולהפיק מהם אשלג שמשמש לתעשיות שונות".
עשר שעות הפלגה
בימים שלפני קום המדינה, 80 הקילומטרים שהפרידו בין המפעל הצפוני לדרומי היו אתגר משמעותי שאותו ניתן היה לצלוח רק באמצעות הסעה ימית, שארכה לא מעט שעות.
השבוע סגל לצד אשתו בלה (92), ושזר עם בנה הבכור ארנון, עלו עימנו על סירה מקומית והפליגו בשעה קלה את אותה דרך שעשו אז. "אין לי מילים לתאר עד כמה זה מרגש אותי", אמרה שזר בעודה עולה בצעדים זהירים ומתיישבת בחלקה הקדמי של הסירה. "בפעם הראשונה שעשיתי את הדרך הזו הייתי בת 19. שנה שלמה עבדתי במפעל הדרומי, עד המלחמה ב־1947. בעלי עבד איתי שם. אני במטבח הוא כפועל. הוא נפטר לפני 23 שנה".
כמה זמן ארך אז שיט כזה?
"לפעמים שש שעות, לפעמים עשר, ולפעמים יותר. תלוי במצב הים, אם הוא סוער. אבל הייתי שטה לצד בעלי, מחובקים, הוא היה אוחז בי כדי שלא אפחד והדרך הייתה נראית לא כל כך ארוכה פתאום. אני כל כך מתרגשת עכשיו, כי כל טלטלה בשיט היום מזכירה לי עוד חלק בתקופה מדהימה של החיים שלי שאני כל כך מתגעגעת אליה".
מה עושים בהפלגות ארוכות כך כך?
"מדברים, שרים, רוקדים", מספר סגל בלהט ופורץ בצחוק. "הבעיה הייתה השירותים. הסירות היו גוררות אסדות שעליהן היו מעמיסים את האשלג, ואנחנו ישבנו על האסדות האלה, ממש על החומר הלא מעובד הזה שהיה צריך לעבור לצפון ים המלח לעיבוד. האח"מים היו על הספינה עצמה ואנחנו על האשלג. כמובן שבית השימוש היה רק בספינה ועל האסדה לא היה שום דבר. עשר שעות, ברוח, עם כל הטלטולים, אי־אפשר להתאפק. היינו בנים ובנות, בערך כל פעם 35 במספר, בן נעמד, רוצה להשתין, היו עומדים שניים עם שמיכה מסתירים אותו. בת הייתה רוצה לעשות אותו הדבר אז היא ישבה על דפנות הספינה, החזיקה חזק בידיים והבנות היו מסתירות אותה. כשעמדו בנים ולא היה הולך להם היינו צועקים – 'תביאו מפתח צינורות', ונקרעים מצחוק".
אט־אט המפעל הדרומי המרוחק הפך למעין קיבוץ שאיחד צעירים מכל קצות הארץ. לצד העבודות השונות, בחום של 40 מעלות ויותר, הם יצרו לעצמם גם חיי חברה עשירים.
השבוע, בתום ההפלגה, אחרי נסיעה בכביש שלא נסלל עדיין באותה תקופה, הגענו למפעל המשוחזר במרכז המבקרים החדש על שמו של משה נובומייסקי, שנבנה בסדום ביוזמת חברת ICL, והוקם בשיתוף משרד ירושלים ומורשת, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל והמועצה האזורית תמר.
"הפעם ראשונה שדרכתי במקום הזה הייתה בגיל 16", לחש סגל בהתרגשות. "שלחו אותי מלשכת העבודה. בבר המצווה שלי, אבי השביע אותי שאם יקרה לו משהו, אני אפרנס את הבית. אבי נפטר, ואני הייתי האח הבכור, לעוד שלושה אחים. בגיל 16 הלכתי ללשכת התעסוקה, אמרתי שאני בן 20, ושלחו אותי לעבוד במפעל בסדום. היה פה כל כך חם, היינו מצטננים אך ורק בתוך המערות, לא מתבכיינים. גם לא ב־40 ו־50 מעלות חום. עבדתי ארבעה חודשים במסגרייה ואז הבוס שלי גילה שאני מתחת לגיל 18 והעיף אותי מהמפעל. ב־1949, אחרי מלחמת העצמאות, חזרתי לסבב ב' של עבודה במפעל בסדום ועבדתי שמונה חודשים כמוסכניק של הטרקטורים".
במהלך הסיור במתחם המשוחזר מתקשה שזר להאמין למראה עיניה כשהיא מגיעה לחדר האוכל הגדול, ששוחזר במדויק על פי תמונות עבר, דומות לאלה ששזר הביאה עימה לסיור, שמורות היטב במעטפה.
"עבדתי פה במטבח, וזה ממש דומה. אחד לאחד", היא אומרת. "עד שהגעתי לכאן לא ידעתי כלום, בקיבוץ היו תמיד מבשלים לי. פה למדתי הכל. הייתי גם מבשלת, גם מגישה, יושבת עם החברים שלי לארוחה, איזה כיף היה לי אז. הייתי גם מכבסת לפועלים, כי הכרתי את רובם. הייתה פה ממש אווירה קיבוצית מרגשת כל כך. היינו עובדים פה שלושה שבועות, לא יוצאים מהאזור, ואז חוזרים הביתה לשבוע חופש. באחד החופשים החלטנו להתחתן. הרמנו חתונה תוך שבוע, גמרנו את החופש וחזרנו לפה יחד כבעל ואישה. בעלי גר כאן בצריף לפני שהכיר אותי, וכשאני באתי קיבלנו אוהל יחד, רק שנינו. היה לנו זוג חברים, שכבר היה נשוי, והייתה לו סוכה ליד האוהל שלנו. בכל לילה היינו מבלים אצלם, כל החברים. מספרים בדיחות על העבודה, על המפעל, על החיים כאן, צוחקים נהנים שותים כוס תה והולכים לישון. עברנו הרבה יחד. כאן הריתי את הבן הראשון שלי, ארנון. היום, משלושת בניי יש לי עשרה נכדים ו־12 נינים".
הפועלים הושבעו כחיילים
כמה חודשים לפני פרוץ מלחמת העצמאות העריכו נציגי ההגנה באזור שאין סיכוי להגן על צפון ים המלח, ולכן הוחלט לפנות את קיבוץ בית הערבה ואת המפעל הצפוני. על המפעל הדרומי, בסדום, הוחלט להגן ולכן חברי קיבוץ בית הערבה, עובדי המפעל הצפוני וכן מחלקת פלמ"ח מהגדוד השישי בחטיבת הראל, שהייתה ממוקמת בבית הערבה, עברו לסדום. הנשים שעבדו במפעל הדרומי, ביניהן גם שזר, נאלצו לשוב לקיבוציהן. ב־22 במאי 1948 נכנס הלגיון הערבי אל המפעל הצפוני ומצא אותו נטוש לחלוטין, לאחר שנבזז בידי שבטים מקומיים. המפעל נהרס כליל בידי אנשי הלגיון הערבי ועמד ערום למשך שנים רבות.
"לא רצו שהבחורות יישארו בסדום", נזכרת שזר. "אני כבר הייתי בהיריון ראשון, ומיד שלחו אותנו לצפון בספינות, אחר כך בשיירות של אוטובוסים. הפלמ"חניקים שליוו אותנו פירקו נשקים וציוד של קרב לחלקים קטנים ושמו בתיקים שלנו כדי שאם ניתפס יהיה לנו איך לשמור על עצמנו. בעלי יוסף נשאר לשמור על המפעל וגייסו אותו כחייל, ואני דאגתי לו מאוד".
מי שעוד היה במפעל הדרומי באותה תקופה, לצד בעלה של שזר, הוא פנחס אמתי (93) מירושלים, שלא יכול היה להגיע לסיור השבוע בעקבות מצבו הבריאותי. "הייתי חשמלאי של חברת האשלג מ־1943 עד 1948", הוא נזכר. "כשהיינו נצורים, הושבענו לנשק כחיילים, לי נתנו מקלע, והיינו עומדים על המשמר יום וליל".
במשך חודשים רבים הועברה למפעל הדרומי אספקה מועטה דרך האוויר בלבד. ביוני 1948 הפציצו הירדנים את המפעל הדרומי, ואנשי המפעל יחד עם לוחמי ההגנה שהיו במקום, נאלצו לברוח אל המערות בהר סדום ולהסתתר שם.
ב־23 בנובמבר 1948 במסגרת "מבצע לוט" חודש הקשר היבשתי עם המפעל הדרומי בסדום. עד הקמת מפעלי ים המלח בשנת 1952 המפעל עבד במתכונת מצומצמת בלבד והוציא כמויות מזעריות של אשלג לשימוש בשוק הישראלי בלבד.
בימים אלה של חג החנוכה, במסגרת אירועי "שבוע המורשת", נפתח לראשונה מרכז המבקרים ע"ש משה נובומייסקי בסדום, לקהל. המפעל המשוחזר נועד לייצר חיבור להיסטוריה בצורה חווייתית, מתוך הכרה לחשיבותו הערכית והציונית של המפעל הארץ ישראלי שבו עבדו שזר, סגל ואמתי בעבר ובנו יסודות למפעלים שקיימים שם היום. "תנופת פיתוח ושימור אתרי המורשת בכל רחבי הארץ מתרחבת באופן משמעותי ונוגעת גם בתחום התעשייה והמסחר במדינת ישראל", אומר מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת, נתנאל איזק. "יש חשיבות לשיתוף פעולה בין החברות הפועלות במשק הישראלי לבין גופי שימור המורשת הלאומית על מנת למסד מסורת של תרומה חברתית משמעותית לעבר ולעתיד".
אבל למרות השחזור המושלם, לא הכל נותר כשהיה. "הדבר היחיד שהשתנה בשטח הזה לגמרי הוא ים המלח עצמו", נאנח סגל. "עצוב איך שהים התרחק, לא היו צריכים למכור את האדמות האלה, אלא להשאיר אותן של המדינה. תראי איך הים מתייבש לאט־לאט, פעם הים היה פה מטר. אבל טוב, מה לעשות, בכל סיפור יש דברים עצובים ודברים משמחים". •
לפנייה לכתב/ת 
