"אבן ירדה לי מהלב. הרגשתי שמחה גדולה. רציתי לצאת לחופשי"

הם הכירו בפעם הראשונה לפני 30 שנה, על בימת "הקאמרי". הוא היה כוכב גדול והיא שחקנית צעירה. מאז הוא חזר בתשובה, המציא את עצמו מחדש כזמר, ונקלע לנישואים קשים ומורכבים. היא נישאה, הפכה לכוכבת טלוויזיה ולימים התגרשה. ואז זה קרה.

במפגש מקרי כמעט, האהבה הענקית שלהם פרצה מחדש במלוא עוזה. אחרי שנתיים של קשר חשאי כמעט, שנשמר מתחת לרדאר, הם כבר לא מסתירים כלום. לפני שבועיים נישאו צופית גרנט ושולי רנד בטקס חתונה אינטימי ומרגש.

בראיון חשוף ל"7 ימים", שיתפרסם במלואו ביום שישי, מספר רנד על התהליך המורכב שבמסגרתו איפשר לו בית הדין הרבני לשאת אישה שנייה לאחר שמיכל, רעייתו הראשונה, סירבה להתגרש ממנו.

"אבן ירדה לי מהלב", הוא אומר, "הרגשתי שמחה מאוד גדולה. כי רציתי, מה שנקרא, לצאת לחופשי. ידעתי לאורך כל הדרך שהיא לא תיתן לי גט. היא גם אמרה לי, 'אני לא אתן לך גט עד זיבולא בתרייתא'. בארמית, זה עד 'העפר האחרון שיזרקו על הקבר'. בית הדין קיבל את תביעתי לגט בצורה מאוד־מאוד־מאוד ברורה ונחרצת. הצד השני סירב לקבל את הגט".

שולי וצופית בחתונה. "לקח בדיוק שלוש דקות כדי שאתן בה אמון מוחלט"

זאת הרגשה של חנק, לא? אתה מסתובב בעולם עם אבן, אני לא יודעת אם בנעל או על החזה. אתה לא משתחרר.

"זה מצב מאוד־מאוד לא פשוט. היא לא הסכימה. יש שתי דרכים לפתור את זה. האחת, דרך של סנקציות, כמו שעושים על גבר עגון. אבל גבר יכול להגיע עד בית כלא, לחרמות ולנידויים ולכל מיני דברים כאלה, ועם אישה – אין מציאות שהיא נכנסת לכלא. לכן פניתי לצד הפחות עדיף, שקוראים לו היתר מהרבנים. אני קיבלתי היתר לשאת אישה שנייה, מכיוון שאני לא גרוש".

כל עוד ההיתר לא ניתן, הקפידו שולי וצופית שלא להופיע יחד באירועים פומביים. אבל אז הגיע ערב הבכורה של הסרט "אגדת חורבן" שרנד השתתף בו. ופתאום, שניהם הופיעו באור הזרקורים של צלמי הפפראצי.

"האמת היא שזה היה ממש לא מתוכנן", הוא אומר. "אני אפילו לא הייתי אמור להגיע לפני הסרט, כי היה לי שיעור. בדרך כלל אחרי השיעור אני קצת מתעכב. איכשהו לא התעכבתי והגעתי ונכנסנו. ועוד לפני שהבנתי מה קורה, אאוטינג. לא חשבתי שכאילו נעמוד ויצלמו אותנו. למחרת צחקתי עם גידי (דר, במאי הסרט). אמרתי לו, 'תשמע, שמונה שנים יושבים ציירים, עניינים, מציירים, עבודת נמלים, ובסוף תמונה אחת, זה הסיפור'. זה אחד. מצד שני, טוב, הגיע הזמן".

ההיכרות המחודשת ביניהם, 30 שנה אחרי בימת התיאטרון ("אז אני הייתי כוכב, אפלולי ואניגמטי, צופית מספרת שהיא הייתה מאוהבת בי, אבל היא לא אמרה לי מילה. לא ידעתי"), מתרחשת כאמור כמעט במקרה. שניהם הגיעו למפגש של מעין קבוצת תמיכה, הוא כדי לנסות ולחזור לחיים שגרתיים, היא במסגרת עבודתה. "לקח בדיוק שלוש דקות כדי שאני אתן בה אמון מוחלט", אומר רנד, "ידעתי ששום דבר רע היא לא תעשה לי. קודם כל אמון. אמון".

איפה האהבה נכנסת?

"זה קודם כל בא על הדבר הזה. בעיקר היא גרמה לי לראות את היופי שבי. היינו מדברים הרבה בטלפון. אני כל ערב כשהייתי גומר הופעה או משהו כזה, הייתי הולך לספסלים להתבודד. את רוב ההתבודדות שלי הייתי עושה בשיחות ארוכות איתה. התחלת הקשר הייתה כשהיא באה לראות מופע שלי בשוני".

כמה זמן זה קורה עד שאתה מבין שאתה מאוהב? עד שאתה מרשה לעצמך אחרי הטראומה, שאתה חבול ולא סומך?

"ימים. זה קרה מהר מאוד. וזה היה ברור מהר מאוד שזה לא משחק ילדים, שזה לא איזה...".

סטוץ.

"בכלל לא. זה משהו של כאילו לכל החיים. זאת הרגשה מאוד חזקה של בית, של נתינה, של קרבה מאוד־מאוד גדולה. זה לא קורה הרבה".

הייתה שיחה של 'תקשיבי, את צריכה לדעת למה את נכנסת'?

"בוודאי. אמרתי לה שאני לעולם לא הייתי עושה את זה לבנאדם, לא הייתי מפיל על בנאדם את הצוואה הזאת, בגלל זה ויתרתי על כל אפשרות שאני אחיה עם אישה".

ומה היא אמרה?

"'שטויות במיץ עגבניות. אני פה'".

הראיון המלא: מחרתיים במוסף "7 ימים"