"אני רגיש ושביר כמו אגרטל חרסינה דק"
עמית רהב זכה להצלחה בינלאומית כשגילם תפקיד ראשי בלהיט של נטפליקס, "המורדת". אבל גם האהבה הגדולה שקיבל מהקהל ומהמבקרים לא הצליחו להשכיח ממנו את הימים הקשים בהם ספג התעללות בגלל נטיותיו המיניות, את החרדות הקשות ואת הכאבים בבטן. גם עכשיו, עם תפקיד בהצגה "אחד משלנו" בתיאטרון באר־שבע, הוא לא מרשה לעצמו אפילו רגע של נחת: "לצד התגשמות החלום מגיע גם הלחץ לספק את הסחורה ולהיות הכי טוב שאני יכול"
כשעמית רהב נכנס לנעליים של רפא, החוקר הצבאי בהצגה "אחד משלנו", שבא לחקור את נסיבות מותו של מחבל פלסטיני, היה לו עם מי להזדהות למרות ששירת רק בתיאטרון צה"ל, והוא וכלי נשק לא ממש הסתדרו עם הילד והנער שהיה עד שהחליט לצאת מהארון. גם הוא, כמו דמות החוקר הצבאי, התלבט בין האמת הפנימית שלהם לבין הצורך להתיישר לפי המסגרת שבה הם חיים.
"גדלתי עם הסוד שאני גיי וצריך להסתיר את זה מהמשפחה ומהחברים", הוא אומר. "חוויתי בריונות וסיטואציות מאוד לא נעימות ושתקתי. אמרו לי: 'אתה מדבר כמו אישה, אתה תהיה אישה כשתהיה גדול'. ניסיתי לשנות את הקול שלי, ניסיתי לשנות את ההליכה שלי. מצד אחד רציתי להיות נאהב ולהתיישר עם החברה, אבל מצד שני הכי רציתי להיות נאמן לעצמי".
ההצקות היו רק מילוליות?
"מכות מילוליות כואבות יותר ממכות פיזיות. מכות פיזיות עוברות מתישהו, ומכות מילוליות זה משהו שנשאר איתך וחורך בך בבשר. אני מסתכל על אותו ילד שהייתי וכואב לי שהוא ניסה להתיישר עם החברה ולא היה לו מספיק כוח להיות הוא עצמו. כשהתבגרתי והפסקתי לשנוא את עצמי והתחלתי לקבל את עצמי, התחלתי לצעוק את האמת שלי".
איך צעקת אותה?
"הגעתי לאיזשהו מצב בחיים שבו התחלתי לפגוש את אותם אנשים שהיו צוחקים עליי, והבנתי שאני רוצה לעמת אותם עם זה. הייתה לי רשימת חיסול חשבונות. הייתי הולך אדם אדם, ואומר להם, 'אתה זוכר כשהיינו ילדים היית עושה לי ככה וככה?'"
ומה הם ענו?
"או שהם לא היו זוכרים, וזה מראה כמה קלות דעת ורשע יש בילדים האלה שלא זוכרים, או שהם היו נזכרים ומתנצלים. הרבה פעמים הם היו אומרים: 'יו, לא ידעתי שאתה שחקן'. איך תדע שאני שחקן אם אתה רק עסוק בלבטל אותי ולגמור אותי? לי זה נתן את הדלק להיות מי שאני, לדעת שאני יותר לא מוכן לחזור להיות אותו ילד כאפות. זה מאוד מתחבר לי לרפא, שמגיע עם איזה רבאק, עם איזה רעל בעיניים לשמור על האמת שלו. רפא הרי חווה טראומה בטירונות. כל החברים שלו אומרים שהם יעמדו מאחוריו, ובסוף הם עושים עליו חרם. הוא מרגיש שהוא שקוף, שהוא עיוור, שזורקים אותו לאשפתות, וכשהוא מגיע לחקירה הוא מבטיח לעצמו, שבחיים הוא לא יוותר על מי שהוא, והצעקה הזאת שלו מרגישה בבטן ובקרביים כמו הצעקה הזאת שהבטחתי לעצמי כנער לצעוק ולא לשתוק".
ניסית לשים את עצמך במקום אותם חיילים שירו במחבל הפלסטיני?
"במטווחים בצבא לא יכולתי לתפקד. יריתי בהם אחרי מסכת חרדה ובכי. אני רגיש ושביר. אני כמו אגרטל חרסינה דק־דק".
לתת קול לילדים
הראיון שלנו נדחה כמה פעמים, בעיקר משום שרהב הגיע פעמיים במהלך אותו שבוע לחדר המיון עם בעיות בבטן. "הסובבים הקרובים אמרו שמדובר בעניין נפשי", הוא אומר. "שלוש הפקות תיאטרון במקביל זה דבר שדורש המון. לצד התגשמות החלום מגיע גם הלחץ לספק את הסחורה ולהיות הכי טוב שאני יכול בכל פלטפורמה. פתאום קלטתי, זה בול מה שקרה לרפא. יש לו התקף אולקוס בכל פעם שמתעורר לחץ".
רהב בן ה־26, שכבר הספיק לקנות את עולמו בזכות התפקיד המרשים שגילם בסדרה "המורדת" של נטפליקס, לא רק עומד לעלות הערב עם ההצגה "אחד משלנו" (שכתב בני ברבש וביים כפיר אזולאי) בתיאטרון באר־שבע, אלא גם נמצא בעיצומן של חזרות למחזה "את שאהבה נפשי" בתיאטרון הבימה, ולפני כשבועיים גילם את רומיאו בהפקה משותפת של הבימה והתזמורת הפילהרמונית ל"רומיאו ויוליה". הספק מרשים לצעיר שסיים רק לפני שנייה את הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין.
הוא בן לאיזבלה, ילידת בריטניה, מורה לאנגלית, ולערן, שמייצג בישראל את חברת הריהוט המישרדי האמריקאית Steelcase. כשהיה בן שנה התגרשו הוריו, ומאז הספיקה אמו להינשא בשנית, לעמי שאותו הוא מאוד אוהב. משחק היה תמיד החלום הגדול שלו. "רציתי להיות שחקן מגיל שלוש", הוא אומר. "אני משער שזה הגיע מתוך איזשהו רצון להיות נאהב. זה בא לי בכל מיני דרכים. רציתי מאוד לשחק, להופיע, לביים וגם להיות קוסם. הערצתי את צ'יקו ודיקו. הייתי רואה את כל קלטות הקוסמים. כל שבת בבוקר שידרו בטלוויזיה את קליוסטרו הקוסם, והייתי קם בשש בוקר כדי לראות את זה. יש לצ'יקו ודיקו חנות ברחוב אלנבי בתל־אביב. עד היום, כשאני עובר ליד החנות על אופניים, אני מסתכל עליה כאילו גדלתי שם. גם עכשיו אני זוכר את ריח החנות ההיא".
לפני חמישה חודשים נפרד מאיתי, בן זוגו בשלוש השנים האחרונות. "פרידה זה חרא, זה שברון לב", הוא אומר. "כרגע טוב לי בלבד. אני במערכת יחסים עם עצמי".
למרות ההצקות שחווה מצד ילדים בסוגיית נטייתו המינית, הרי שבסביבתו הקרובה, החברים הטובים והמשפחה, היציאה מהארון הייתה הדבר הכי מובן מאליו. "אני יודע שיציאה מהארון זה בדרך כלל דבר מאוד לא מובן מאליו והיא יכולה להיות חוויה מאוד קשה, אבל אני התברכתי בסביבה שהיא מאוד מקבלת ופתוחה", אומר רהב, "כשיצאתי מהארון בגיל 16 הפסקתי להיות איש של סודות. אף אחד לא היה מופתע. לא החברים, לא ההורים ולא סבא וסבתא. המשפחה שלי והחברים הקרובים שלי קיבלו אותי ואוהבים אותי בזכות מה שאני. בדור שלי זה לא עניין להיות גיי. זה משעמם. מאחר שבילדות שלי היו אנשים - מהסביבה, מבית הספר, מהשכונה - שהיו פשוט בריונים ואמרו לי מילים שנשארו חקוקות עד היום בבשר שלי, והן הדלק שלי, היה לי מאוד חשוב לשחק גיי שיוצא מהארון בסדרת הנוער 'פלאשבק'. היה לי מאוד חשוב לתת קול לילדים אחרים כדי שהם ידעו שהם לא לבד, כי אני הייתי לבד ולא יכולתי לספר על זה לאף אחד. עצוב לי שעדיין יש אמנים שרוצים לשמור על הקהל שלהם ולוקח להם זמן לצאת מהארון אם בכלל".
אתה יכול להבין את האמנים שמעדיפים להישאר בארון.
"להבין, לא להסכים. ברגע שדיברתי על זה, נפטרתי מהפחד המטומטם והמטופש הזה של מה יחשבו עליי ומה יגידו. תהיה מי שאתה, החיים ממילא קצרים, ותשים אלף פסים על כל העולם. לפני שנה וחצי, לפני שהתראיינתי לאיתי סגל ב'ידיעות אחרונות' כשהסדרה 'המורדת' יצאה, מתתי מפחד. חשבתי לוותר על הראיון. עכשיו, כשאני בצד השני, אני יכול להגיד שנתתי לעצמי מתנה. הורדתי מעצמי עול, שמאפשר לי להיות אדם יותר טוב ושחקן יותר טוב.
"בניגוד לבמה, שם אני מגלם עשרות תפקידים, במציאות אני מגלם רק את עצמי. אני חושב שאני שחקן בסדר, אבל בחיים אני לא מצליח לשחק. רואים עליי הכל. אני שקוף. אני אומר: אלה הרגשות שלי ואני רק הצינור שלהם, אני רק מדבר. אני מנסה לתת קול לאינטואיציה, לקרביים, כי הרבה פעמים לא נתתי להם. נמאס לי לפחד.
"אני לא רוצה שתצא פה איזו תמונה אידיאלית. זה קשה ומפחיד להסתכל בעיניים לאריה הזה שאתה בורח ממנו מפחד, ולהגיד לו די לרוץ אחריי, בוא נתחבק, אני רוצה ללטף אותך. אבל אי־אפשר כל החיים לברוח ולהיות משהו שאתה לא".
כשרהב, אדם רהוט דיבור וכובש בכנות שלו, מדבר על חרדות ופחדים, יש לו יותר ממושג בזה. "שבוע לפני שהתגייסתי לצבא היה לי התקף חרדה מאוד קיצוני, הראשון שהיה לי", הוא אומר. "אני זוכר שפעם רכז מגמת התיאטרון אמר לי, 'אתה אדם חרדתי', ולא ידעתי מה זה אומר בכלל. פתאום בגיל 18 חטפתי התקף חרדה כשהייתי עם המשפחה שלי במיקונוס. חשבתי שאני משתגע, שישלחו אותי למוסד פסיכיאטרי. לא הבנתי מה אני מרגיש. חשבתי שאני מת בעצם. זה הדבר הכי מפחיד שחוויתי. שם החיים שלי תפסו איזה כיוון. התחלתי להבין מה זה והתחלתי טיפול בחרדות, באובססיות ובאו־סי־די. יש משהו מאוד משחרר בלדבר את זה החוצה. לפעמים בחיים אני צריך מצ'טה כדי לעבור בין החרדות, להבין מי אני ומה הקול שלי, ולנסות לפשט דברים".
ממה היו מורכבות החרדות?
"הרגשתי דקירות בכל הגוף, הרגשתי נימול, כאילו שמים לי מלא מחטים בגוף, כאילו אני בלאק ממבה בלונה פארק, כאילו אני נהפך לאדם זאב. הרגשתי שאני משתגע. שאני מת. זה נמשך כמה ימים ואמא שלי הייתה צריכה לתת לי איזה כדור הרגעה. ברגע שלקחתי אותו כבר הרגשתי סוג של הקלה".
מה הייתה הסיבה לחרדות?
"אני חושב שזה היה קשור לזה שאני מתגייס, שאני מתבגר, שדברים משתנים. נורא הפחיד אותי הצבא ונורא הפחיד אותי להתגייס למערכת שאני לא מכיר".
לרגישות שלך יש גם הרבה יתרונות.
"זה גם עול, כי הרבה פעמים אני מרגיש דברים בצורה מאוד עוצמתית. בוערים בי דברים כמו אש. אבל זה גם הכוח שלי, ואני גם אוהב לצקת את זה לתוך המשחק. למזלי יש לי מנעד גדול של רגשות, אז אני יכול לחלק אותו, כמו בשמיים, כמו רוקח בין כל הדמויות. אני יכול לרקוח לכל דבר משהו אחר. באיזשהו מקום, זה קצת תרפויטי. יש לי מקום מפלט לכל הרגשות האלה וקהל שיקשיב לזה".
להיות רגיש זה גם היכולת לבכות?
"פעם אחת, לפני כמה חודשים, נורא בכיתי בחדר שלי. זעקתי מבכי. כשיצאתי, השותפה שלי (השחקנית גאיה גור אריה), דיברה איתי כרגיל. שאלתי אותה, 'לא שמעת אותי צורח עכשיו?' והיא אמרה, 'כן, אבל חשבתי שעשית חזרות למשהו'. אז אמרתי, 'הפעם זה היה באמת'. היא מיד חיבקה אותי בידיים רטובות. אז כן, כשאני חווה רגשות אני חווה אותם בכל הגוף. זה הקללה והברכה".
מרגיש כמו שליח
שליחות מבחינתו של רהב היא לא מילה ריקה, בטח לא כשמדובר בהצגה "את שאהבה נפשי" שכתב עיתונאי "ידיעות אחרונות" איתי סגל ומביים משה קפטן, ותעלה בתיאטרון הבימה בסוף החודש. היא מתחילה בשעת לילה מאוחרת, כשדבורי באום, אישה דתייה, מוזעקת לבית החולים במרכז הארץ. בנה יונתן הובהל לשם אחרי שנפצע קשה בפיגוע הירי האכזרי בבר נוער – בו נכנס אלמוני חמוש לבית אגודת הלהט"ב בתל־אביב, ירה ללא הבחנה, רצח את ניר כץ ואת ליז טרובישי ז"ל, ופצע יותר מעשרה צעירים. וכך, אחרי שנאלץ לצאת מהארון באופן לא צפוי ולא מתוכנן בפני משפחתו, אחרי שחייו ניצלו בנס, הוא מוצא עצמו בטיפול המרה שנכפה עליו על ידי משפחתו.
היית בכלל צריך להתכונן להצגה כזאת?
"ראיתי המון סרטים על הבר נוער ועל טיפולי המרה, דיברתי קצת עם אנשים וראיתי ראיונות. הרצח בבר נוער הוא בסך הכל גשר לדרמה משפחתית על יציאה מהארון, לאן בורות ושנאה יכולים להוביל וכמה כוח יש לתמיכה ולחיבוק. גם בהצגה בתיאטרון באר־שבע אני מרגיש כמו שליח. אני באמת מרגיש שקיבלתי את הפריבילגיה להיות השופר של שני הסיפורים האלה".
טיפולי המרה מן הסתם לא העסיקו אותך.
"תמיד ידעתי שאני גיי. לא הייתה לי שום אופציה אחרת. זה מה שמעיד שזה מולד. נקודה, סוף פסוק. על מה יש להיאבק אם זה מולד ולא בחירה? טיפולי המרה זה להומואים צעירים שלא רוצים להיות הומואים. זה נשמע כמו עסקת חלומות. אם אתה לא רוצה להיות הומו זאת כביכול דרך מילוט. כשאני שמעתי בפעם הראשונה על טיפולי המרה, והייתי אז מאוד צעיר, זה נשמע לי כמו הדבר הכי נחשק בעולם - איך לא להיות הומו. הייתי אז בחטיבה או בתיכון, וחשבתי שאני לבד בזה. והנה, יש לי פתרון, יש לי מזור. אבל ברור שזה קשקוש בלבוש ומהר מאוד הבנתי את זה, ואני הולך להיאבק נגד זה. המון צעירים מתאבדים בגלל טיפולי המרה".
רהב משוכנע שהטלטלה שעברה על הקהילה הלהט"בית בעקבות האשמות בהטרדות מיניות מצד גל אוחובסקי ואיתי פנקס, רק תעשה לה טוב. "מהפכות זה אף פעם לא דבר קל, זה גם מאוד כואב, אבל זה חשוב מאוד", הוא אומר. "לשמחתי ולמזלי לא עברתי הטרדות מיניות, אבל אני מאוד מברך ומחזק את מי שמדבר על זה. זה אומץ מטורף לעמוד מול אנשים ולדבר נגד אנשים בכירים בקהילה, ולא רק בקהילה הגאה. כל הכבוד לעומרי פיינשטיין שייסד את עמוד 'תורנו' והולך ומדבר על זה בשביל כולנו. מאוד עצוב שזה קרה. מאוד עצוב וגם דוחה ומגעיל. מגעיל אותי לנצל את הכוח שלך ואני בעד לעשות הכל כדי למגר את התופעה הזאת של ניצול כוח והטרדה מינית".
"הכל מרגש אותי"
אם יש משהו שהפך את רהב לאחת ההבטחות הגדולות בארץ, הרי שזו הסדרה "המורדת", שבה כיכב לצד שירה האס, חברתו הטובה, ושזיכתה אותו בפרס האינדיפנדנט ספיריט החשוב לשחקן הטוב ביותר בסדרה עלילתית. הוא מגלם שם את יעקב־ינקי שפירו, בעלה של אסתי (שירה האס), לה נישא בשידוך. כשהנישואים של שני בני ה־18 מגיעים לנקודת רתיחה, אסתי בורחת כדי להתנתק מהעולם החרדי ולהגשים את עצמה בברלין. ינקי, יחד עם בן דודו, יוצאים בעקבותיה כדי להחזיר אותה "הביתה".
"לא היה לי שמץ מחשבה שהסדרה תצליח כל כך", הוא אומר. "חשבנו שזה יצליח בארץ. ואז הגיעה הקורונה וגם היו בחירות, ואמרתי – טוב, אף אחד לא יראה את זה בחיים. לא מזמן טסתי ללונדון לבד, לשבועיים, ולא האמנתי כמה אנשים מזהים אותי ואיך מתייחסים אליי. העליתי את עצמי לסטורי וכולם הזמינו אותי. לא היה לי רגע פנוי. הלוח שלי התמלא בפגישות. אנשים סימסו לי מכל העולם. פתאום אנשים שאני עוקב אחריהם, ביניהם שחקנים, במאים ומלהקים מפורסמים, מחזירים לי עוקב. בארי ג'נקינס, הבמאי של מון־לייט, הסרט שזכה באוסקר לפני ארבע שנים, כתב לי משהו שאני לא יכול לדמיין. הוא כתב שבהתחלה הוא שנא אותי כי הדמות שלי בסדרה הייתה רעה, ועכשיו הוא מוריד בפניי את הכובע. אלו דברים שאי־אפשר לעכל אותם מרוב שזה מטורף. זה פשוט לא נקלט. בארץ אני מקבל את ההודעות תוך כדי שהכיור שלי בדירה השכורה מתפרק והצינור דולף. פשוט חלום".
את הטקס שבו זכה בפרס האינדיפנדנט ספיריט הוא לא ישכח עוד הרבה זמן, ולא רק בגלל הפרס הנחשב. "ראיתי את הטקס בזום עם אמא שלי, שמגיל צעיר אני רואה איתה טקסי פרסים", הוא מספר. "על זה היא גידלה אותי. פרסי אוסקר, אמי וגלובוס הזהב. תמיד היא הייתה אומרת לי כשהיינו רואים ביחד את הטקסים – 'יום אחד אתה תזכה ואל תשכח להודות לי על זה'. מיד אחרי הזכייה היה לי ראיון. הכלב שלי הפריע לי, ואמא שלי, שלא הבינה את הקונספט של הזום, נכנסה עם הפיג'מה ועם כל השיער. פתאום היא ראתה שכל העולם רואה אותה בלייב. אמרתי, 'אמא, כולם רואים אותך', והתנצלתי, 'אני נורא מצטער, אצלנו זה שש בבוקר, אנחנו נרגשים ועייפים'. היה בזה משהו נורא מרגש ומצחיק ואותנטי".
החלומות של רהב לא מסתיימים רק בפרס הזה. "יש לי חברה שאמרה לי שכשהייתי קטן היה לי חדר של ילד חולם", הוא אומר. "היו בו מלא פוסטרים של הצגות. אם הייתי בהצגה וזרקו שם קונפטי, הייתי שומר את הקונפטי. כמו מטומטם הייתי שומר כרטיסים ומלא מלא פרוספקטים מהצגות. עדיין יש בי את הילד החולם הזה וגם את הילד שרוצה להיות נאהב ומקובל. אני כל הזמן רוצה עוד. אני עובד על המבטא האמריקאי שלי ויש לי פגישות בזום עם מלהקים ועם המנהלים שלי באל־איי. יש לי המון חלומות בארץ ובחו"ל. הכל מרגש אותי. אני רוצה את הכל".
לפנייה לכתב/ת 
