שחר טבוך, רווק, נולד בשנת 1999 וגדל ברמת־גן. התחיל לרקוד בגיל שמונה מחול מודרני והיפ־הופ. הוריו התגרשו כשהיה בן 13 ("היום שניהם חברים טובים והוא בא לקידוש אצלנו"). באותה תקופה התחיל את הקריירה בהשתתפות בתוכנית המתיחות 'סתאאאם!' ובתוכנית 'קליק'. למד בתיכון בליך במגמות מוזיקה וסינית. שירת כזמר וכמעבד מוזיקלי בלהקות הצבאיות. אחרי השחרור התקבל לאחד התפקידים הראשיים ב'שעת נעילה', כחייל מודיעין. בהמשך השתתף בסדרות 'מי פה הבוס' ו'סקיי'. הוציא סינגל ראשון ביולי האחרון, 'פחדן', שיצר יחד עם לי בירן. בימים אלה משתתף בפסטיגל ומוציא סינגל חדש, 'מי שבא לי'.

איך עובר הפסטיגל הראשון שלך?

"מדהים. תחשוב שבתור ילד זה משהו שתמיד דמיינתי לעשות. אתה הולך למופעים האלה ושומע את הכרוז אומר, '15 דקות לתחילת מופע'. פתאום אני שומע את זה מהצד השני, כמופיע, וזה עושה לי צמרמורת בגוף. יש גם רגעים קטנים מאוד כיפיים כשילדים קוראים בשם שלי וזה הכי מרגש בעולם. כל פעם מחדש עוברת לי המחשבה, 'יו, הם יודעים איך קוראים לי'. יש במופע סצנה עם בר ברימר שזוכה להמון אהדה כי היא מדברת על בריונות והקהל מזדהה עם הסיפור, אני בהלם מהכפיים ומהתגובות".

גם בחייך האישיים היית במקום כזה.

"נכון, זו סגירת מעגל ממש טובה וזה נותן לי אפשרות להעביר את המסר בצורה הנכונה. בריונות זה לא דבר שקורה פעם אחת, זה תהליך מתמשך שבו מישהו או כמה מורידים אותך ואצלי זה קרה המון. זה יכול להיות פיזית, ולרוב מילולית אבל בריונות זה גם לגרום לך להרגיש לא שייך. אצלי זה קרה מכיתה א' אבל אתה לא מבין את זה עד גיל מסוים".

ובתיכון?

"שם כבר יש ילדים שצוברים כוח, היה להם מאוד קשה עם זה שאני יכול להתבטא בצורה קצת אחרת, כשאתה גם גיי וגם חנון אתה כנראה מושך המון תשומת לב, וזה מה שקרה אצל חלק מהילדים. חוויתי בריונות של אלימות, בפארק בגבעתיים. היה איזה ערב שבו הגיעו ילדים שחשבו שאני בא להם לא טוב, מוזר כזה עם שלייקעס וכובע. הם החליטו לקחת את זה לידיים ולעצור את הדבר המוזר שקורה מולם. היו שם סביב תשעה, הקיפו אותי, הרביצו לי, נתנו בעיטות ואחד גם הצליף בי בשפה עם חגורה. אבל שוב, זה אקט אלים וחריג, אבל באמת שבריונות היא הרבה מעבר לזה ולחרמות".

דוגמה.

"פותחים קבוצות באינסטגרם או בפייסבוק או בווטסאפ שבהן ממש מרכלים ומדברים מגעיל וכותבים דוחה על בן אדם. היה אפילו ילד ששלח לי במייל כל יום אות, עד שהיה יוצא משפט כמו 'אתה ילד חרא'. בסוף השנה אמא שלי באה עם קלסר ענק בטירוף והראתה את זה למנהלת, חיברה את כל המילים בסלוטייפ. צריך גם להבין שהאנשים האלה עושים את זה מחוסר ביטחון ולעשות משהו רע למישהו אחר, רק כדי להרגיש חזק, זה משהו מאוד פחדני".

השתפר מתי?

"לקראת אמצע התיכון. השתמשתי בקלף מסוים, הגיי המגניב הכיפי והקליל שבמסיבות עם הבנות. בצבא אתה כבר מתגייס למקום שכולם בו בערך באותם בגדים, תספורות והנראות כבר פחות משפיעה. הרגשתי לגמרי שייך".

אגב איך זה להיות הבן של רן דנקר בפסטיגל?

"הוא אחלה גם בשיחות נפש, שזה מדהים. אני מתייעץ איתו על הרבה דברים. גם ישראל קטורזה נהיה אח שלי, ישנתי אצלו שישי־שבת. הוא איש יקר".

צנובר הקיפוד הלך לעולמו באוגוסט האחרון.

“היה לי קשר מאוד טוב איתו, ב’שעת נעילה’ הוא היה אחלה פרטנר, ממושמע, כיפי, שחקן נשמה. הוא מת בגיל מאוחר יחסית, חמש, בשיבה טובה מה שנקרא. הכותרות סביבו ריגשו אותי כי זה הראה לי כמה כוח יש לסדרה. קיבלתי הודעות כאילו אני בשבעה. בזכותו אני מתנדב היום בספארי, גיליתי את האהבה שלי שוב לחיות. אני מנקה קקי של פילים בשישי וזה חוויה מדהימה. פעם אחת לא שמתי לב, נפלתי לבור ענק של קקי וזה היה מזעזע אבל החוויות שלי טובות שם ואני מיודד עם הג’ירפה דיקלה. היא הבסטית שלי”.

סיכוי נמוך מאוד שתהיה עונה שנייה ל'שעת נעילה'.

"זה נכון, אבל נבר סיי נבר. אם תהיה, מדהים. אם לא, מבאס. אבל לפחות הייתה לנו הזדמנות לספר סיפור כל כך חשוב. הדבר הכי טוב שיצא לי מזה הוא שהשוק הבינלאומי נפתח עבורי, אני עושה אודישנים ויש הצעות לדברים. זה באמת פתח לי את העולם".

מתי היית הכי מאושר?

"כמעט בכל שבת ובכל קידוש. התחלתי לשמור שבת לפני יותר משנתיים. נסעתי לוורשה, עם חברה שרצתה ללכת לספא ואני נשארתי לבד אחרי כניסת יום הכיפורים, והלכתי לבית הכנסת הגדול. ראיתי המון יהודים מהרבה מקומות בעולם. אחד נתן לי כיפה, אחד טלית, אחד ספר תפילה. אמרתי לעצמי, אני חלק מדבר מדהים, זכיתי לברכה ואני לא יודע עליה כלום. התחלתי לקרוא גמרא, ללכת לשיעורים. תמיד האמנתי באלוהים, אבל לא העמקתי בדת, מה שאני מנסה לעשות היום. קצת אחרי הביקור בפולין התחלתי לשמור שבת".

"מבחינתי אני מרגיש שהקדוש ברוך הוא ברא אותי כדי להיות מאושר והוא נתן לי את הכוח ואת הערכים דרך מי שסובבים אותי, בעיקר אמא ואבא. הרב שאני הולך אליו יודע בדיוק מי אני. התשובה שקיבלתי ממנו הייתה: הקדוש ברוך הוא אוהב את כולם. בסוף אני מרגיש שזה נכון. הרי יש כל כך הרבה פירושים לכל פסוק בתורה וזה כל היופי בדת שלנו. אני קם כל בוקר ומודה מחדש".

מה הפחד הכי גדול שלך?

"ליצנים. המלביש פה עשה לי לפני יומיים מתיחה מטורפת, התחפש לליצן ורדף אחריי. הייתה פעם תקופה שליצנים רדפו אחרי אנשים בחניונים ומאז זה נדבק לי, מת מפחד מזה. אולי ראיתי בילדות איזה סרט או משהו שהפחיד אותי. פעם אחת בא ליצן ליום ההולדת שלי וביקשתי שיחליף בגדים לקוסם. הסכים".

מה הדבר הכי יקר שקנית פרט לבית או לרכב?

"משחקים לפלייסטיישן. ביזבזתי על זה המון. פנאטיות גדולה מאוד. עכשיו התחלתי לעשות מוזיקה וגם על זה אני מוציא הרבה כסף".

מתי בכית לאחרונה?

"אתמול, כשנפלתי מהבמה בתל־אביב. הייתי רגיל לבמה של חיפה אחרי ההופעות שם, אז הייתי בטוח שיש מדרגות רגילות אבל זה היה שיפוע. עשיתי תנועה לא נכונה והיו דמעות, אבל אם תספר אני אכחיש".

מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?

"יאללה חפלה".

מה הדבר הכי גרוע שכתבו עליך או אמרו לך?

"היו צייצנים שירדו עליי בטוויטר על המשחק ב'שעת נעילה', אבל אז לא הכרתי את הטוויטר ולא ידעתי עד כמה מדובר במקום ציני. אני לומד ציניות דרך הטוויטר עד היום. אין לי יוזר, אני רק נכנס לקרוא".

מה ההישג הכי גדול שלך לדעתך?

"רק התחלתי את החיים, מה עכשיו?"

מה הריח האהוב עליך?

"הבושם של אמא, קלואה. מזכיר לי בית".

מי היה משחק בתפקיד שחר טבוך בסרט על חייך?

"בא לי שוודי אלן בצעירותו".

מה מדאיג אותך לפני השינה?

"שאכלתי יותר מדי ג'אנק פוד לפני שנרדמתי".