המברק שהגיע יום אחד מאוחר מדי

22 באוקטובר 1941. בתיבת הדואר של אנה ואלקן פינקוס בברלין נוחת מכתב דחוף מבנם שהספיק לעזוב לצ'ילה | "סידרתי לכם ויזות הגירה!" בישר להוריו | אבל באותה שעה הם כבר היו על הרכבת לגטו לודז', משם לא ישובו | 80 שנה אחרי, בפתח אותו בניין, בני המשפחה המורחבת עורכים טקס לקביעת אבני הנצחה לזכרם של בני הזוג ומקריאים ממכתביהם שנשמרו בתוך קופסת קרטון בסנטיאגו הרחוקה | "הרגשתי שאנה ואלקין קמים לתחייה", מספר אחד הנינים. "מאנשים ש'נספו בשואה' הם הפכו לדמויות קרובות ומוכרות"

בית מספר 13 במיכאלקירש שטראסה שבברלין הוא עוד בניין. סתם בניין. שש קומות, מעלית, חזית אפרורית. נכון לעכשיו רוב דירותיו מושכרות, וככל הידוע, מעולם לא גרו בו שועי עולם ומפורסמים. אך דווקא הבניין הרגיל הזה הפך לפני כחודש למוקד עלייה לרגל. כ־50 יהודים בני שלושה דורות הגיעו אליו משלושה קצוות עולם – ישראל, צ'ילה וארצות־הברית – וקיימו בפתחו טקס הנצחה פרטי לאנה ואלקן פינקוס.

 

בני הזוג התגוררו בקומה השנייה של הבניין הזה כשקיבלו הוראה להתייצב בתחנת הרכבת. ב־21 באוקטובר 1941, לפני 80 שנה, הם יצאו מפתח הבניין בפעם האחרונה ועלו לרכבת שעשתה את דרכה אל גטו לודז'. למחרת היום, ב־22 באוקטובר 41', נחת בתיבת הדואר שלהם מברק מצ'ילה. בנם יחידם בישר להם: "סידרתי לכם ויזות הגירה!"

 

זה היה מאוחר מדי.

 

"אפילו בהוליווד לא יצליחו לכתוב תסריט כזה", אומר אחד מבני המשפחה שנכח בטקס. "רודי, בנם, שנמלט מברלין בזמן, עבד במשך שנתיים להשיג ויזות להוריו כדי להבריח אותם מאירופה. אילו המברק שלו היה מקדים ביום, ואפילו בשעות ספורות, אנה ואלקן פינקוס לא היו עולים לרכבת ולא היו הופכים לשניים מתוך ששת המיליונים. מקום קבורתם לא נודע. אין להם מצבה".

 

ובהרהור שני הוא מתקן: "לנו אין מצבה".

 

ומה גרם לך להקדיש את עצמך להנצחתם?

 

"הם חלק ממני, אני הנין של אנה ואלקין", הוא עונה ומושיט לי יד. "נעים מאוד, שמי מיכאל וולֶה, בן 39, דור רביעי בתל־אביב, נשוי פלוס אחת. ואני נכדו של רודי פינקוס מצ'ילה, שלא הצליח להציל את הוריו ממותם".

 

אנחנו נפגשים במשרדו של וולה, המכהן כמנהל אגף קהילה יפו בעיריית תל־אביב-יפו. הוא הגיע לעירייה לפני 11 שנה, אחרי שירות צבאי ב־8200 ואחרי שהיה עוזרו של מזכיר הממשלה בימי אהוד אולמרט. "אני עדיין תמים ואופטימי לגבי היכולת לשנות דברים", הוא מנמק.

 

עד לפני כשנתיים וחצי, העניין שלו בשושלת המשפחתית היה מוגבל. "דווקא הצד של אבא שלי עניין אותי יותר", הוא מספר, "אולי מפני שבזכותו אני נושא שם משפחה מיוחד".

 

סבו מצד אביו, לאו וולוקוולבק, היה מוזיקאי בוינה. "קומפוזיטור, כנר, פסנתרן ונגן קונטרבס, שרצה שם משפחה עם ניחוח יותר אירופי, או עם יותר קולטורה, ושינה ל־וולה. כשהאשימו אותו בהשחתת התרבות הגרמנית, כיהודי שמעז לנגן אותה, הוא ברח בעלייה הבלתי לגלית, הגיע לתל־אביב והיה ממקימי התזמורת הפילהרמונית. הוא נפטר בגיל 56, לפני שנולדתי. על קורותיו במלחמה שמעתי מאבא שלי, גבי וולה, שהלך בדרכו וניגן בפילהרמונית בקונטרבס".

 

הטבעת של סבתא

 

בצד של אמו, אליאנה פינקוס, הסיפור סבוך ופתלתל. "אמי נולדה בצ'ילה להורים יהודים ממוצא גרמני. אחרי ליל הבדולח כל אחד מהם היגר לצ'ילה בנפרד, והם נפגשו בסנטיאגו והקימו שם משפחה. שלושה ילדים נולדו להם. קלאודיו פינקוס, שחקן מרכזי בסיפור הזה, היגר בצעירותו לארצות־ברית. אח נוסף, רובי (רוברטו), נשאר בצ'ילה. ואילו אמא שלי, אליאנה, עלתה ארצה בשנות ה־70', הכירה את גבי וולה, צבר, והם התחתנו והביאו לעולם שלושה ילדים – אריאלה, בנימין ואני. אנחנו משפחה שהתפצלה למקומות שונים, אבל תמיד שמרנו על קשר. נפגשנו לפחות פעם בשנה. אמא לקחה אותנו לסנטיאגו, לבקר את הוריה, והם ביקרו אצלנו בתל־אביב".

 

"סבא רודי נפטר לפני 16 שנה", ממשיכה אחותו, אריאלה וולה־לניאדו, 46, מנהלת חינוכית בקרן פילנטרופית ונשואה פלוס שניים. "לפני שלוש שנים נודע לנו על הידרדרות במצב הבריאות של סבתא מינה, אמה של אמא. כל אחד מבני המשפחה טס לצ'ילה להיפרד ממנה. אני הייתי האחרונה שהגיעה לשם. פחדתי שלא אספיק. את הטבעת הזאת", היא מצביעה על אבן ספיר כחולה שנוצצת על אצבעה, "סבתא מינה נתנה לי כשהייתי בת 18 ומאז אני לא מורידה אותה מהיד. סבתא נפטרה יומיים לפני יום הולדתה ה־101. היא חיכתה לי".

 

במהלך השבעה החלו בני המשפחה לפנות את הדירה בסנטיאגו. "זה התעסק עם הרהיטים, אחר במכשירי החשמל", מספר מיכאל, "ואמא שלנו נכנסה לדברים יותר פרטיים. היא סקרה את ארון הבגדים בחדר השינה של סבתא מינה ומצאה בו קופסת קרטון עם מכתבים ישנים".

 

איפה נמצאה הקופסה? במגירת הגרביים?

 

"לא", מספרת אליאנה פינקוס (74), "היא עמדה על המדף, גלויה לעין. קופסה גדולה, לא כמו קופסת נעליים, אלא כמו קופסת מגפיים. פתחתי אותה וגיליתי אוצר של מכתבים שנכתבו בגרמנית, בכתב יד. אותיות מסולסלות ומחוברות זו לזו כמו קליגרפיה. ניסיתי לקרוא ולא הצלחתי. עם הזמן התברר שאפילו גרמנים מבטן ומלידה לא מסוגלים לפענח את הכתב".

 

"אבל מהר מאוד הבנו שאלה מכתבים שסבא רודי, בעלה של מינה, קיבל מהוריו – אנה ואלקין פינקוס", מספר מיכאל. "כשרודי בן ה־24 נמלט מברלין בינואר 39', כשעוד אפשר היה לצאת, הוא רצה לקחת את הוריו איתו, אבל הם סירבו. אביו, בעל עסק לחיתוך טקסטיל, היה אז בן 72 וטען שהוא מבוגר מדי לנסיעות. אמו, אחות במקצועה, הייתה בת 62 ולא רצתה להיפרד מבעלה".

 

מדובר ב־60 מעטפות שאנה ואלקין שלחו לבנם, ובכל מעטפה קופלו שני מכתבים שמתאמצים לשמר את הקשר שנותק. "דוד קלאודיו, אחיה של אמי, שאף הוא הגיע להיפרד מסבתא מינה בצ'ילה, ביקש לקחת את המכתבים לביתו בארצות־הברית" ממשיך מיכאל. "הוא הבטיח למצוא מומחים בגרמנית שיצליחו לפענח את כתב היד".

 

מכתב מדודה מרתה

 

המומחים שקלאודיו מצא הצליחו לתרגם את המכתבים לאנגלית. המילים מצמררות. האב כתב: "אלוהים היקר הכביד את ידו עלינו, הדבר היחיד שמחזיק אותנו בחיים הוא התקווה שמתישהו נחזור להתאחד כמשפחה. אנחנו יודעים שאתה עובד קשה מאוד כדי להשיג לנו ויזות, לצ'ילה או לאקוודור, אבל אני חושש שעבורנו זה כבר מאוחר".

 

האם משגרת שורות של אהבה. "תמיד היית ילד טוב ואני מבקשת ממך להישאר ילד טוב. כל החיים עוד לפניך ואתה תצליח בהם אם לא תשכח ללבוש סוודר, אם תהיה בריא, אם לא תשכח את הוריך ואם תהיה טוב לעצמך. קבל אלף ברכות ונשיקות מאמא שאוהבת אותך".

 

"אלה שני המכתבים האחרונים שההורים של סבא שלי שלחו לבנם", מציין מיכאל. "הם נכתבו ב־21 באוקטובר 1941, יום לפני שעלו לרכבת. הם נשלחו לפני שהתקבל המברק של רודי עם בשורת הוויזות. כשהמברק הגיע לקומה השנייה ברחוב מיכאלקירש 13, דלת הדירה הייתה סגורה. כנראה שהוא נמסר לדודה מרתה שגרה בסביבה. המכתב האחרון בקופסה הוא מדודה מרתה שמדווחת לרודי כי 'המברק לא נמסר'. בכל פעם שאני חושב על סמיכות התאריכים, הלב פשוט נשבר".

 

"המכתבים נמצאים ברשותי, במקום בטוח", מספר קלאודיו פינקוס, 76, תושב ניו־ג'רזי, "ובמו עיניי ראיתי איך כל מי שנגע בהם, אפילו רק לדקות ספורות, נשבה בקסמם. כשמדברים על השואה אי־אפשר לבחור בזיכרון הטראגי ביותר מפני שהכל טראגי והכל שחור, אבל הייחוד של המכתבים האלה הוא בפשטות ובשגרה. אמא שמפצירה בבן שלה ללבוש את הסוודר זה אוניברסלי, אין אם שלא תזדהה עם מכתבה. גם אמא שדואגת שמא בנה ישכח את יהדותו מפני שבצ'ילה לא יוכל לבקר בבית כנסת מעוררת אמפתיה וחמלה.

 

"קראתי כמה ספרים וגם צפיתי בסרטי החובה על השואה, אבל המכתבים האלה איפשרו לי להציץ לחייהם של היהודים בברלין לפני הפתרון הסופי, כשמצבם הידרדר בהדרגה. אנה מספרת לבנה רודי על האוכל שאוזל בבית וגם בחנויות, היא מתארת לו את הפרידה מהתכשיטים שמסרה לבית עבוט ומהרהיטים שנמכרו בפרוטות. אלקין מספר לבנו שכבר אסור לו לצאת לעבודה, על נציג המפלגה הנאצית שבחן את דירתם, ועל עקומת התקווה שדועכת במקביל להתגברות הדיכאון. המכנה המשותף בין ההורים הוא האהבה לבנם יחידם והתקווה לאור.

 

"אנשים שלא ניתנה להם ההזדמנות להתעמק בשואה מתארים אותה כהתחלה וסוף, 'ריכזו אותם בגטו והם לא חזרו'. המכתבים של אנה ואלקין מראים את התמורות בחיי היומיום לצד התקווה שמתישהו, איפשהו, מישהו יקיץ מהשינה, יראה את היהודים ויציל אותם".

 

קלאודיו פינקוס מסרב לספר כמה כסף הוא השקיע בתרגום המכתבים ובהרכבת אילן היוחסין המשפחתי. "זה מסוג הדברים שאי־אפשר לכמת. ברור שאין לי שום כוונה להרוויח מהם. המוזיאון היהודי בברלין מעוניין מאוד להציג את המכתבים, גם המוסד על שם ליאו בק שבניו־יורק מבקש לשאול אותם לתצוגה. עוד לא החלטנו על תוכנית מדויקת מפני שעד כמה שזה יישמע מוזר, מכתבים בני 80 שנה מולידים מידע חדש".

|
|
 

כמו?

 

"כשגילינו את התאריך המדויק של עלייתם לרכבת, הצלבנו את המידע עם הרישומים של מכונות המוות הגרמניות – הם ציינו כמה יהודים הועלו לכל קרון – ובדקנו בארכיון הצלב האדום. מצאנו שאלקן נפטר בגיל 74 בגטו לודז'. אנה נרצחה ב־12 במאי 1942, במשלוח הראשון של משאית גז, הגרסה המוקדמת של תאי הגזים. העלו יהודים למשאית, הכניסו לתוכה צינור שהיה מחובר לאגזוז ולחצו חזק על הגז".

 

"בעיניי, המכתבים הם מסע מטורף", מעיד בני וולה, 44, תושב עמק חפר, נשוי ואב לשלוש בנות, העוסק בהשקעות. "בתור אבא אני יכול רק לדמיין מה הייתי כותב לילד שלי שנמצא בקצה השני של העולם. התרגשתי במיוחד משורה של אלקין, הסבא רבא שלי. לקראת הסוף הוא כתב לבנו: 'חבל שלא הקשבתי לאמא שלך כשרצתה לברוח איתך לצ'ילה. למרבה הצער היא צדקה'. דווקא מפני שהמשפט הזה כל כך נוקב שאלתי את עצמי למה סבא רודי מעולם לא סיפר לנו על הוריו ועל המכתבים שקיבל מהם".

 

"הקופסה לא הוחבאה", מדגישה אחותו, אריאלה. "סבתא מינה ידעה על קיומה. אין לנו מושג אם היא קראה או לא קראה, אבל העובדה שסבא לא שיתף אותה או מישהו מילדיו בדרך שבה השיג ויזות להוריו ובמברק שהגיע לברלין באיחור של יום אחד בלבד, אומרת משהו. אולי סבא מעולם לא סלח לעצמו על שברח לצ'ילה בלעדיהם, או על שנדרשו ממנו שנתיים של תכתובות עד שהשיג להוריו ויזות שהיו מבריחות אותם משם. אלה רק השערות. את התשובה המלאה כבר לא נדע לעולם".
"אולי סבא רצה לחסוך מסבתא את המכתבים שמעידים על בדידות, פחד, ומצוקה נפשית שהם לא ראו את סופה", אומר מיכאל. "מה שבטוח זה שסבא נשא את הסיפור הזה כל חייו. הוא צמח להיות נשיא הקהילה היהודית בסנטיאגו, הקים רשת אופטיקה מצליחה ובנה משפחה לתפארת. הוא היה מענטש על מלא־מלא. הערצתי את סבא רודי החמודי, הוא לימד אותי היסטוריה, חינך אותי, הצחיק אותי ובעיניי הוא היה החכם מכל אדם. האיש הזה התנהל בעולם עם תיק נוראי שבחר להשאיר לעצמו בלבד. אולי הוא שמר עלינו, אולי שמר על עצמו, מי יידע".

 

"אני לא נסחף לפרשנויות ולניחושים", טוען קלאודיו פינקוס. "לדעתי, רודי לא סיפר על המכתבים מפני שלא היה לו מה להוסיף עליהם. אחרי שהוריו הצטרפו לשורה הארוכה של 'נספו בשואה', מה זה משנה מה הוא כן או לא ניסה ועשה? הוא בחר בחיים וזה הדבר המשמעותי".

 

ברכת הכהנים בברלין

 

בטקס בברלין סגר קלאודיו מעגל נוסף. לפני שלוש שנים, כחצי שנה לפני שסבתא מינה עצמה את עיניה בצ'ילה, הוא קיבל בדואר מכתב מאישה בשם קלאודיה, שהזדהתה בתור בתם של הגרמנים הנוצרים, בעלי הבניין ברחוב מיכאלקירש 13. "קלאודיה סיפרה את מה ששמעה מאביה, וולפגנגברל, שבילדותו אהב לשחק בדירתם של אנה ואלקן פינקוס. כשהיה בן חמש אסרו עליו הוריו לבקר אצלם. כששאל למה, ההורים לא מצאו לנכון לעדכן את בן החמש בגזירות הנאצים. הם אמרו לו שבני הזוג פינקוס כבר לא גרים בבניין, וכשחזר על שאלת הלמה ענו לו שהם יצאו לטיול. באחד הימים, כך סיפרה קלאודיה, אביה עבר ליד הדלת המוגפת של בני הזוג פינקוס וראה את מקל ההליכה של אלקין שעון על הקיר. הוא רץ להוריו ושאל אותם 'איך דוד אלקין יצא לטייל בלי המקל?' והוריו ענו לו 'מספיק עם השאלות האלה' וסגרו עניין".

 

"הבניין נשרף במלחמה", ממשיך מיכאל, "ברבות הימים וולפגנגברל הבין מה עלה בגורל השכנים, ובשנות השבעים הוא התחיל להגיע לביקורים בישראל. ברית ערים תאומות נכרתה בין ברלין לחולון, וכאגרונום במקצועו הוא סייע בטיפוח גינות העיר. גם הוא לא שיתף את בני משפחתו בזיכרונות מהשואה עד שנכדתו, בתה של קלאודיה, הזמינה אותו לכיתתה כדי לספר על המלחמה במסגרת עבודת שורשים. הוא סיפר לתלמידים על בני הזוג פינקוס שאהב ועל מה שגילה ליד דלת דירתם. כשאמר 'רק מקל ההליכה נשאר' פרץ בבכי ולא יכול היה להמשיך. כשנכדתו חזרה הביתה היא שיתפה את אמה בזיכרון המצמית. קלאודיה הרגישה שדבריו היו כמו צוואה עבורה, והחליטה שחובה עליה לחפש את עקבותיהם. היא חיפשה בארכיונים, עברה לרשת ומצאה בגוגל את התמונה של סבא רודי פינקוס, מנהיג בקהילה היהודית בסנטיאגו. כשהתמקדה בשם שלו גילתה שהוא כבר לא בין החיים, אבל החיפוש הוביל אותה לקלאודיו פינקוס בניו־ג'רזי והיא כתבה אליו".

 

"קלאודיה תיארה עשר שנים של חיפושים", מעיד קלאודיו. "במכתב הראשון כתבה שהיא תבין אותי ואת משפחתי אם נחליט שאנחנו לא מעוניינים בשום קשר איתה. זיהיתי אצלה את האשמה הכבושה. היא חששה שנבוא איתה חשבון על כך שהוריה הנוצרים לא סייעו ליהודים. היא סיפרה שנעזרה במתורגמן כדי לנסח מכתב באנגלית וכמה עצוב יהיה לה אם אחרי כל המאמצים לא תקבל תגובה. עניתי לה מיד. כתבתי שסבא רודי נמלט לצ'ילה וסיפרתי לה על חיי המשפחה. במכתב השלישי או הרביעי היא ביקשה את רשותי להזמין אבני זיכרון עם השמות של אנה אלקן ולהציב אותם בכניסה לבניין".

 

|
|

 

משפחות וולה ופינקוס – בצ'ילה, בארה"ב ובישראל – לא ידעו דבר על "סטולפרסטיין", מיזם הנצחה פרטי שפועל כבר 30 שנה ברחבי אירופה. זה מפעל חייו של גונטר דמניג, אמן גרמני לא יהודי. "חצי שנה אחרי שקלאודיה שלחה את המכתב הראשון לקלאודיו, נסענו לפגוש אותה בברלין", מספרת אריאלה וולה־לניאדו, "יש לה שתי בנות בגילים של ילדיי, ונוצר בינינו קשר של נשמות. קלאודיה הראתה לנו תמונות של אבני הזיכרון עם שמות הנספים או המגורשים שהוכנו והושתלו במדרכה על ידי האמן הגרמני, בנו של קצין אס.אס שהרגיש צורך לכפר בדרך כלשהי על מעשי אביו; אבנים מוזהבות עם שמות ותאריכים. הבנו ממנה שאי־אפשר לייצר את האבנים מהיום למחר מפני שהאמן נודד בכל רחבי אירופה. בכל מקום עליו לקבל אישור מהעירייה, שבדרך כלל ניתן ללא בעיה. מינכן היא מהערים הבודדות באירופה שעד היום מסרבות לאשר את האנדרטה הזאת בנימוקים של שמירה על הסביבה".

 

"קלאודיה ומשפחתה התעקשו גם לשלם עבור שלוש אבני הזיכרון", מוסיף קלאודיו. "360 יורו כל אבן. לנו לא נותר אלא לחבק את הרעיון שלה ולהגיע לטקס".

 

ב־9 בנובמבר, התאריך שבו מציינים את ליל הבדולח, בשעה 11 בבוקר, התאספו בני המשפחה בפתח בית מספר 13 במיכאלקירש שטראסה. האמן דמניג רכן מעל האבנים שבחזית הבניין, בנקישות פטיש עקר שלוש אבנים ושתל במקומן את אבני הזיכרון. ההתכנסות הבלתי צפויה וגם הרעש משכו את תשומת הלב של עוברים ושבים. אחדים מהם התקרבו ושאלו מה קורה כאן. התשובה – "זה טקס לזכר היהודים שגרו כאן במלחמה" – לא עוררה בהם את הדחף להישאר. המכתבים של אנה ואלקין פינקוס, שתורגמו לאנגלית, הוקראו על ידי נכדיהם, ניניהם ובני ניניהם. מיכאל וולה לבש את המעיל הישן של סבא רודי, שבאחד מביקוריו בישראל נשכח בבית אחותו, אמו של מיכאל, כאשר הקריא את המכתב האחרון של אלקין פינקוס, הסבא־רבא שלו. "את המכתב האחרון סיים אלקין בברכת הכוהנים – 'יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, יישא ה' פניו אליך וישם לך שלום'. זה טקסט שגורם לי להתפרק בכל פעם שאני קורא אותו. הבטן מתהפכת והלב מתכווץ".

 

מה הרגשתם?

 

"עמדנו שם, בברלין, וחשבתי על סבא שלי", אומר מיכאל. "הרגשתי אותו כמה שיכולתי וקיוויתי שאנחנו עוזרים לו לנוח בשלום".

 

נותרה רק תמונה אחת

 

"כשעמדתי שם, עם המשפחה והחברים וגם עם קלאודיה ובנותיה, הרגשתי שאנה ואלקין קמים לתחייה", מספר בני וולה. "עד שמצאנו את קופסת המכתבים לא ידענו מי היו הוריו של סבא רודי. יש רק תמונה אחת שלהם, והסיפורים שנשמעו במהלך הטקס גירו לי את הדמיון, כאילו שהם הפריחו רוח חיים במוות. מאנשים ש'נספו בשואה' הם הפכו לדמויות קרובות ומוכרות. מצד אחד ערכנו סוג של לוויה להוריו של סבא, ומצד שני היינו אפופים בתחושה של ניצחון. בלב שלי אמרתי להם: אנחנו ההמשך שלכם, הירושה שלכם, הברכה שלכם, ואנחנו ממשיכים את המורשת וזוכרים אתכם".

 

"אני מודה שבהתחלה לא הוקסמתי מהרעיון של אבני זיכרון במדרכה", מספרת אריאלה. "חשבתי שזה לא מכובד שעוברים ושבים ידרכו על שמותיהם של הנספים. גם אמא שלי הביעה חשש דומה. שאלנו את האמן למה לא להציב את אבני הזיכרון בקיר הבניין, ושמענו שבמקרה כזה יהיו אנשים פרטיים שלא יסכימו להתקנתן. כשהטקס הסתיים, והזהב של אבני הזיכרון נצץ מהמדרכה, הבנתי את משמעותן. כל מי שמתקרב אליהן חייב לעצור לרגע ולקרוא".

 

בנה של אריאלה, יונתן לניאדו, 17, תלמיד י"ב בכפר הירוק ורשג"ד בצופים, מספר שבדקה התשעים הוא לא התאפק והכניס לתיקו את אחת מהאבנים המקוריות שנעקרו מהמדרכה. "אני החימש של אנה ואלקין", הוא אומר, "הבכור מבין 11 הבני־נינים. ובעוד 50 שנה, כשהדור המוביל כבר לא יהיה כאן ואני אהיה ראש השבט, יהיה לי מקום עלייה לרגל, יהיה לי מה לספר, להזכיר ולזכור".

 

קלאודיה סיפרה בטקס שהיא מחפשת ישראלים, במיוחד תושבי חולון, שהכירו את אביה, וולפגנגברל. ומיכאל וולה, שהנציח את המעמד בפוסט מרגש שקיבל מאות שיתופים בארץ וברחבי העולם, טוען שאבני הזיכרון בפתח הבניין חיברו אותו לעבר הרבה יותר מאנדרטאות ענקיות שהוקמו לזכר תושבי גטו מסוים. "בזכותן, בפעם הראשונה בחיי, פגשתי את הסבתא והסבא רבא שלי כאנשים חיים".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים