חבר ממסך אחר

ילד על אופניים והחייזר שלו בסל ממריאים יחדיו לשמיים על רקע הירח, הסנאי מ"עידן הקרח" מנסה שוב ושוב לתפוס את האגוז שאיבד, פיטר פן ו־וונדי עפים לארץ לעולם לא והמפלצת מ"אבוללה" הישראלי מתגלה כידידותית.

לכל מי שאוהב קולנוע - וגם מי שסתם אוהב ללכת מדי פעם לסרטים - יש זיכרון מסרט שראה כילד ועדיין צרוב בראשו. הם לא זוכים באוסקרים, ולעיתים רחוקות בהערכה של ממש, אבל במובנים רבים - ליצור סרט ילדים מושלם זה הרבה יותר קשה מסרט טוב למבוגרים. זה סרט שצריך לגלות להם עולם ומלואו, לדבר אליהם בשפה של דמיון מבלי להתנשא וגם בלי לאבד קשר איתם, ובעיקר למחוץ את הלב. וכשהם טובים, סרטי ילדים יכולים להיות כרטיס כניסה לעולם של דמיון, רגש ובסוף גם לאהבת סרטים.

נראה שזה בדיוק מה שחשבו במדיטק בחולון - כשפתחו שם בימים אלו ביוזמה נפלאה: הסינמטק הראשון בעולם שמוגדר כסינמטק ילדים, וכולו מוקדש להקרנת סרטים המיועדים לבני 12-4 (אם כי ילדים גדולים יותר מוזמנים להצטרף). מעבר ליוזמה הנהדרת, שלוקחת בחשבון שילדים יכולים להיות צרכני תרבות כבר מגיל מוקדם, וגם חותרת כנגד הטרנדים של הייאוש מ"הדור הצעיר שרק תקוע ביוטיוב" - היא גם הביאה לפנינה ארכיטקטונית. הסינמטק נבנה על ידי האדריכל שאול קנר כ"ביצה" חמודה ומפתה שיוצאת מקומפלקס המדיטק, ובתוכה אולם עם מקום למאה איש - ילדים ומבוגרים - שמתרווחים על ספות נמוכות וצבעוניות. בגלל שהאולם מכיל מקום לעד מאה איש, הנכנסים בו פטורים מתו ירוק - בשורה קריטית מן הסתם בימי הקורונה.

ואם כבר מדברים, אין ספק שפתיחת האולם המקסים הזה כעת מגיעה בסופו של מסע מטלטל של כמה דחיות טובות וחששות, וכאן חשוב לתת קרדיט לשלושה ילדים (בנפשם) שדחפו להקמתו: אלון רוזנבלום, מנהל סינמטק חולון והסינמטק החדש שהוא אושיה ידועה בקרב חובבי קולנוע בארץ (בשישי שעבר, עם פתיחת המקום ניהלנו שיחה כמו שני ילדים מגודלים על איזה מזל היה לנו לגדול באייטיז ובניינטיז, תור הזהב של סרטי הילדים), דני וייס, מנכ"ל המדיטק שדחף לפתיחה גם בעידן הקורונה, וראש עיריית חולון מוטי ששון שמריץ את המוסד כמובן כחלק מהמיתוג המוצלח של חולון כ"עיר הילדים".

מה בתוכנית? הרבה סרטי דיסני מכל הזמנים, הרבה הארי פוטר ומארוול והקרנות של קלאסיקות כמו "אי־טי" וגם סרטים שמתאימים גם לילדים מבוגרים יותר כמו "בילי אליוט". והכי חשוב: יש פופקורן בעשרה שקלים (כרטיס לילד עולה 25-22 שקלים לסרט, ויש גם מנויים).

|

5 קלאסיקות שהילדים שלכם חייבים לראות

מרי פופינס: דיסני אחראים לאינספור סרטי אנימציה מעולים, אבל נראה שבסוף הסרט הכי בלתי נשכח שלהם הוא דווקא המצולם. גם אם חלקים ממנו טיפה התיישנו והוא לא תמיד מתאים לערכים של היום, הסיפור על האומנת שכולנו חלמנו שתהיה שלנו, השירים, ולונדון האפורה נוגעים בכל דור. ובעיקר הסיפור על האב וילדיו, והבנה שילדים צריכים להישאר ילדים, מרטיטה עדיין את שרירי הלב.

הסיפור שאינו נגמר: לילדי שנות ה־90 יש את המוות של מופאסה, לילדי האייטיז זה אטריו והסוס שלו שטובע בביצות. כן, זו תזכורת שסרטי ילדים יכולים לשלב בסיפור גם עצב ודמעות, רק אם הם מאזנים אחר כך בשמחה הגלומה של להמריא אל על על גבו של הדרקון פאלקור. סרט מושלם, המבוסס על ספר מושלם לא פחות (של מיכאל אנדה) שילדיכם אולי ירוצו להשלים אחרי.

השכן הקסום שלי טוטורו: העיניים שלנו תמיד מכוונות לאמריקה ולסרטים דוברי אנגלית, זה טבעי, למרות שבדיבוב זה די אותו דבר. מבחינת אנימציה, קסם, וסיפורים מרגשים, היפנים לא נופלים מהוליווד ובעיקר המאסטר הייאו מיאזאקי לא נופל מדיסני, בסיפורים שלרוב מתרכזים בילדות - שנופלות לעולם מלא דמיון ומפלצות (חמודות לרוב). "השכן שלי טוטורו" הוא היפה בסרטיו, וגם זה שלילדים הכי קל להתחבר אליו.

מפלצות בע"מ: חובבי "צעצוע של סיפור" ו"הקול בראש" יתקוממו, אך "מפלצות" נותר בעיני הסרט הכביר ביותר שאולפני פיקסאר עשו - עם סיפור מרגש על מפלצות בארון שהוא בעצם סיפור על התבגרות ופרידה, עטוף בהרבה הומור וגגים בין שתי המפלצות החמודות והילדה שמגיעה לעולמם בטעות. וזה הסרט שהוכיח כמה פיקסאר טובים בבניית עולמות עם חוקים משכנעים, שיסחפו אותנו פנימה.