כל אחד הוא נר קטן
ביום שלישי בבוקר הגיע שלום שלמה, מזכיר הממשלה, לביתו של השר אלי אבידר בשורש. הבודקה המיניסטריאלית, קוביית גבס מצופה בשפריץ לבן, שוברת את קווי המתאר הרכים, הירוקים, של הרחוב. גינות מטופחות, וילות גדולות מוקפות בחומות אבן, הצלחה כלכלית, שקט. לאבידר יש שכנים לא פחות מפורסמים ממנו, אבל שר הוא שר: למדינה יש דרכים משלה להבהיר מי האיש שהיא חפצה ביקרו. אבידר, במכנסי ג'ינס, ליווה את מזכיר הממשלה פנימה. 24 שעות קודם, בישיבת הממשלה, תקף אבידר את ההחלטה לחזור ולרתום את השב"כ למעקב אחר חשודים בקורונה. "ראש השב"כ התאהב בכלי", אמר.
"מי אתה בכלל", הטיח בו בנט. זאת הייתה טעות גסה. בממשלה שנשענת על 61 אצבעות, כל אחד הוא נר קטן, כל אחד הוא אור איתן. בסביבת ראש הממשלה ניסו לתקן. שמרית מאיר, היועצת המדינית החרוצה של בנט, לקחה את אבידר לשיחת הרגעה על המרפסת. שלום שלמה הגיע לביתו למחרת. "אולי הוא עוף מוזר", אמר אחד המקורבים, "אבל הוא העוף המוזר שלנו".
הוא לא היחיד. הקואליציה של בנט כמוה כלבני לגו שאיבדו את השיניים שמחזיקות אותן יחד. במקרה הטוב, מבחינתה, זה רק הנג־אובר, חמרמורת, נפילת מתח טבעית, בת תיקון, לאחר האופוריה של אישור התקציב. במקרה הרע זה גורלה, מעכשיו עד הסוף. לפיד וליברמן עדיין שולטים בסיעותיהם, אבל שש השותפות האחרות הן לא הרבה יותר מסידור עבודה. כל שר ועניינו, כל ח"כ וענייניו.
בנט הצטלם השבוע בבלפור, לבדו על הספה הגדולה. כוונת התצלום הייתה לומר: תמה תקופת האנחנו, ששלטה במסרים של ששת חודשי הכהונה הראשונים. התחילה תקופת האני. בלפור זה אני. התצלום אמר אולי יותר ממה שבנט התכוון לומר. הוא אמר, אני לגמרי לבד.
אבידר הוא מקרה מרתק במיוחד. הוא אינטליגנטי, משכיל, רהוט, מנומק, תכונות לא שכיחות בפוליטיקה הישראלית. את ישיבות הסיעה שלו, סיעת ישראל ביתנו, הוא מחרים מאז הקמת הממשלה. למשרדי המפלגה במודיעין הוא לא נוסע. עם ליברמן הוא מדבר מפעם לפעם, אבל מהמפלגה של ליברמן הוא נפרד. בממשלה יש כמה שרים שאין להם עיסוק של ממש, אבל במקרה שלו אין אפילו מראית עין. יש שורה של נושאים חשובים שהוא רוצה לטפל בהם: הם תפוסים על ידי אחרים. הוא לא יחצה את הקווים, אבל יזכיר לשרים שבוע־שבוע מה הוא חושב עליהם.
הוא מרתק מעוד סיבה: תופעת הבלפוריטיס, או, אם תרצו, הבלפורמניה. אני מתכוון לאנשים שהפכו את ההפגנות בבלפור למשימת חייהם ומאז מתקשים להפסיק. בשבוע שעבר פגשתי בכניסה למחנה מטכ"ל בתל־אביב שתי נשים, דבורה רפאלי ויפה יוסף, שנשאו את תמונתו של קצין אמ"ן שמת בכלא. פעמיים בשבוע הן מפגינות שם, מאז יוני, בדרישה לפרסם את ממצאי החקירה לגבי נסיבות מותו. הן סיפרו שהן בוגרות בלפור. הפגנה מקבילה, גם היא של בוגרי בלפור, מתקיימת מול בסיס אמ"ן בגלילות. הן חושדות שמישהו בצה"ל רצה במותו. שאלתי אותן אם הן מדברות בשם המשפחה, האם המשפחה הרשתה להן להציג את השם והתמונה. התשובה הייתה שלילית. אם אני מבין נכון, הן מפגינות בכוח הרוח האנטי־ממסדית, המהפכנית, שהפיחה חיים בהפגנות בלפור. אחרים בחרו להפגין נגד חיסוני הקורונה. יותר משהם מתנגדי חיסונים, הם מתנגדי שלטון.
מה שמחזיר אותנו לתופעת אבידר. מתברר שיותר קל להוציא את נתניהו מבלפור מלהוציא את בלפור מאלי אבידר.
מי זה השמאלני הזה
אבידר, היום בן 57, יליד אלכסנדריה, עשה קריירה מרשימה במשרד החוץ ובמגזר העסקי. הוא היה נציג ישראל בקטאר ובהונג־קונג ומנכ"ל בורסת היהלומים. ליברמן הכניס אותו לכנסת ב־2019.
זה היה חיבור בין שמן למים. ליברמן מאמין בפוליטיקה מאורגנת, מקצועית, נשענת על פעילים שזה עיסוקם, הכל בשליטה: סניף זה סניף, שמאל זה שמאל וימין זה ימין; אבידר מאמין בפוליטיקה חדשה, מבוזרת, פוליטיקה של הרחוב ושל הרשתות החברתיות. אחרי הסבב השני הוא אמר לליברמן: בוא נלך עם הערבים. ליברמן כינס את הפעילים שלו בכפר המכביה. אבידר קרא ללכת עם השמאל והערבים. מי זה השמאלני הזה, אמר פיני בדש.
לקראת הסבב השלישי תנועת הדגלים השחורים התחילה לתפוס נפח ציבורי. אבידר הוזמן לנאום בעצרת שלהם. בישיבת הסיעה הוא פגש פרצופים קודרים. אלה אנרכיסטים, אמרו חברים בסיעה. אהוד ברק מפעיל אותם. אם תתחבר אליהם, דתיים לא יצביעו לנו.
אף על פי כן, אבידר החליט להמשיך. החלטת הממשלה להפעיל את השב"כ למעקב אחר חולי קורונה קוממה אותו. הוא נשא נאום מכונן בכנסת, 16 דקות של מרי. ליברמן הוטרד. אחר כך שינה את דעתו. ההפגנות נגד נתניהו הביאו 1,500 איש להפגנה בכיכר רבין ועוד 50 לקבלת שבת באוהל המחאה של אמיר השכל, מול בלפור. אבידר כינס את פעילי המחאה בביתו בשורש. נעלה כל שבוע לבלפור, הציע.
בסיעה חששו: אלה שמאל, אמרו. הם לעולם לא יצביעו עבורנו. אבידר התעלם: המחאה הפכה בשבילו למשהו שהוא יותר מפוליטיקה, יותר ממפלגה, יותר מהדרישה להחליף את נתניהו. המחאה הפכה למפעל חיים, לייעוד.
ישראל ביתנו היא מפלגה מוניציפלית – היא חזקה במקומות שבהם היא מיוצגת במועצה. עולי ברית־המועצות הוותיקים מצביעים עבורה: במפלגה קוראים להם "הוסטלים", בוחרים שמגיעים באוטובוסים מבתי אבות. כמו מפלגת העבודה, היא מפסידה כל קדנציה חצי מנדט לבתי הקברות. אבידר טען שמה שקיבלה המפלגה בגושים הליברליים בתל־אביב ובערי הלוויין שלה, היא קיבלה בזכות החיבור שלו לתנועת המחאה.
השאלה מה היה חלקן של ההפגנות במהפך הפוליטי, פתוחה לוויכוח. אבידר טען שההשפעה הושגה באמצעות לחץ על שני מוקדים. הראשון, כחול לבן. ההפגנות שללו מגנץ את האופציה ללכת עם נתניהו. השנייה, הליכוד. ההפגנות בצמתים, בגשרים, שבוע אחר שבוע, עירערו את הביטחון של בוחרי הליכוד בנתניהו. אתם צורבים בתודעה שלהם שלא נפסיק עד שילך, אמר אבידר לפעילים.
אבידר הלך עוד צעד אחד. פסיכולוג שניתח את אישיותו של נתניהו הסביר לו שאחת הנקודות הרגישות אצלו היא גבריותו. אבידר הבחין בהזדמנות. באירוע בצפון הוא אמר ששרה נתניהו חזקה יותר מבעלה: היא, עם עורך דין יחיד, הצליחה להוריד את הפרקליטות לברכיים בזמן שנתניהו הועמד לדין. הליכוד הגיב בהתקפה אישית על ליברמן: תתבייש. אבידר התעקש. הוא מאמין שההחלטה של 300 אלף ליכודניקים לא ללכת להצביע, נבעה בין השאר מההתקפה על גבריותו של מנהיגם.
לאחר הסבב האחרון, כאשר בנט התלבט אם להצטרף לקואליציית השינוי, מתנגדי ההצטרפות הפגינו ליד ביתו. אבידר אירגן הפגנת נגד. הוא שלח 50 איש, מצוידים בשלטים. הם התחזו לבוחרי ימינה שתומכים בהצטרפות לממשלה. הם התחזו: אף אחד מהם לא היה בוחר ימינה.
הוא מקווה שהממשלה תחזיק מעמד עד סוף הקדנציה. לא בגלל בנט – בגלל נתניהו. בעיניו אנחנו בתחילתו של תהליך גמילה הכרחי ממשיח שקר. נתניהו לא שונה בהרבה מיעקב פרנק או משבתי צבי. נתניהו מאמין, כמו שהם האמינו, שהוא משוחרר מהמגבלות שמוטלות על אחרים.
את עמדותיו בקשר לקורונה הוא לא שינה מממשלה לממשלה, גם לא את רוח הקרב. הוא התנגד לסגירת מוסדות הלימוד, מתנגד לכפיית חיסונים, מתנגד לסגירת נתב"ג ומתנגד לאיכוני שב"כ. אני מכיר את השב"כ מתקופת שירותי ביחידה 504, אמר. כשאתה נותן למישהו לשחק אלוהים, הוא משחק אלוהים.
הלקח שהפיק מההפגנות הוא שמחאה עממית חייבת להיות כאוטית, בלתי מאורגנת. את הקצוות שלה צריך לדעת להכיל, גם אם הם נתפסים כמשוגעים.
קרוב למיליון איש יצרו קשר עם תנועת המחאה. על פי אבידר, הם נחלקים לשלוש קבוצות. 300 אלף יצאו לאחר הקמת הממשלה החדשה מקבוצות הווטסאפ: הם איבדו עניין. 600 אלף נשארו בקבוצות הווטסאפ אבל הפסיקו לפעול. ב־100 אלף הנותרים יש שתי קבוצות – הרדיקלית, שמתמקדת עכשיו במלחמה בחיסונים, וקבוצה שנייה, בני 50־70, שעברה תהליך של פוליטיזציה ומוכנה להמשיך להיאבק מול כל ממשלה בשם הדמוקרטיה, בשם זכויות יסוד. אני מנחש שאבידר בונה עליהם – אם וכאשר תיקרה בפניו הזדמנות להקים מפלגה משלו.
משיח יטלפן
שתי דרכים פתוחות בפני פוליטיקאים כשהם מנסים להתמודד עם גדולי הרבנים החרדים. הראשונה היא הדרך ששמעון פרס ויוסי ביילין, אולי גם בוז'י הרצוג, הפכו לאמנות: להציף את השיחה בדברי חנופה, בדברי תורה, ביידישקייט, להיות יותר חרדים מהחרדים; השנייה היא הדרך שאימצו אריאל שרון וטדי קולק: לדבר עם הרבנים ביזנס – תקציבים, נדל"ן, זכויות. שר התקשורת יועז הנדל בחר בדרך שלישית.
זאת פגישה של פעם ב־50 שנה, אמר בפתח הפגישה, בהתרגשות, אחד הגבאים. אל לשכת שר התקשורת ברחוב יפו בירושלים הגיעו כמה מחשובי הרבנים, אשכנזים וספרדים, חסידים וליטאים. ישראל הגר, האדמו"ר מוויז'ניץ, היה אחד מהם. היו גם ראש ישיבת מיר, הרב אליעזר יהודה פינקל; הרב יצחק קולדצקי, חתנו של הרב קנייבסקי; הרב ראובן אלבז; הרב משה צדקה; והצימוק שבעוגה – הרב עמרם אופמן מהעדה החרדית, שלא מכירה במדינת ישראל ולא משתתפת בבחירות. הנכונות של האנשים האלה, גאונים על פי התואר הנספח תמיד לשמותיהם, לבוא אל השר ולא להפך, הייתה אירוע. העובדה שהשר ישב בפגישה ללא כיפה הייתה חריג, שעורר סערה גדולה בהמשך.
במרכז השולחן ישב השר, וסביבו הרבנים. הנדל הציע לגבאים לשבת. הם סירבו: הם לא יישבו במעמד גדולי הדור. הם עמדו איש־איש סביב רבו, כמו ספּרים סביב הלקוחות שלהם.
הנושא היה טלפונים – ההחלטה של משרד התקשורת לאפשר לחרדים לנייד את הטלפונים הכשרים שלהם. ההחלטה עשויה להחליש את המונופול של ועד הרבנים, שמחליט מה יעבור בטלפונים ומה לא. יש לה גם צד עסקי.
כך בעיניים לא חרדיות. הרבנים דיברו על שואה. הקשבתי להקלטה המלאה. מכיוון שכל הרבנים דיברו בקול אחד, אצטט אותם ללא ציון המדבר.
"הדבר הזה יותר גרוע מהשואה. אתם חושבים שהקורונה באה מצ'יינה? אני אומר לכם: כל המגפות באות מהאוויר המעופש שאתם נושמים. אני רואה בחלומי את השטן יושב בבית קפה, רגל על רגל, שותה קפה. אני אומר לו, אדוני השטן, מה קרה? אין לך עבודה היום? הוא עונה לי, שמאז שהמציאו את האינטרנט והסמארטפון, זה עובד לבד. אם אנחנו מפסידים בדבר הזה, אין עם ישראל. השטן מצא דרך לחדור אלינו באמצעות הלוויינים.
"הטלפון הכשר הוא המשלט האחרון שלנו. הוא יישאר עד ביאת המשיח. אם ייקחו אותו מאיתנו, אנחנו נגיד לציבור, אל תשתמשו בטלפון בכלל. מה אנחנו מבקשים ממך? תבטל נייר אחד וקנית את עולמך. זכית שגדולי ישראל באו אליך: תתהדר בזה.
"הרגישות הרוחנית שלנו מאוד גבוהה. אפילו טלפון כשר מפיל חללים. אני לא סומך על אף אחד, גם לא על עצמי. לבן אדם יש יצרים. הטלפון הכשר הוא כמו הכיפה. אם אתה מנייד את המספרים, אתה מוריד את הכיפה. כמו שאתם מכניסים לבידוד אישה שהגיעה מאפריקה, אם היא חולה ואם היא לא חולה, ועדת הרבנים מכניסה לבידוד את האנשים שלנו.
"העיתונאים שכותבים (באתרים) באינטרנט לא מייצגים את הציבור. הם מייצגים את השוליים של עצמם. הם חרדים מסוג ב'. אנחנו רוצים את הגטו שלנו. זה ציפור הנפש. בעל עוזב את אשתו; אישה עוזבת את בעלה.
"הדרך של התורה היא בלי פשרות. אתם לא רוצים בשר כשר? תפתחו חנויות של בשר חזיר. אבל בשר חזיר בתוך שכונה יהודית? זה צלם בהיכל. אני אומר, טלפונים זה כמו בשר חזיר. זה לפי דעת תורה., לא דעתנו. מי שאומר אחרת הוא טיפש. כל מי שעובר על דברי חכמים חייב במיתה. אנחנו לא רוצים שהבנים והבנות שלנו ילכו לאיבוד".
הנדל שמע שואה ושמע גטו ונדלק. הוא הרביץ לרבנים שיעור בציונות: "הוויכוח האמיתי פה הוא על השאלה האם מדינת ישראל יכולה לפעול בכל שטחה", אמר. "אתם לא יכולים להיות בכל מקום במרחב הציבורי, בפוליטיקה, בחברה, אבל כשזה מגיע אליכם, להגיד למדינה, את לא מתערבת. 50 אחוז מהקהילה החרדית מחוברים לאינטרנט: אתם לא יכולים לעצור את הטכנולוגיה. בעוד שנתיים לא יהיו טלפונים מדור ראשון ושני.
"קשה לי מאוד עם ההשוואות לשואה. עם ישראל יחיה בזכות השירות בצבא וגם בזכות לימוד תורה. אתם אמרתם שאתם לא מתפשרים. אני שירתי בקומנדו הימי. גם שם לא מתפשרים".
העיתונים החרדיים, "המודיע", "יתד נאמן" ו"המבשר", נמנעו מלדווח על הפגישה. האתרים ברשת געשו: הזעם הופנה נגד הנדל, שהעליב את גדולי הדור, ונגד הגבאים שהביאו את הרבנים לפגישה בלי לסגור עסקה מראש. האירוניה היא שמי שנזעק להגן על כבוד הרבנים, הם בעיני הרבנים חרדים מסוג ב' – חרדים שמשתמשים באינטרנט. בקרוב תקיים מנכ"לית משרד התקשורת שימוע לפני ההחלטה הסופית.
חפש את הבעל
יש לקוות שגילת בנט וארבעת ילדיה מבלים היום בטוב במקום חופשתם, נהנים משמש, גשם או שלג – מה שבא. מגיע להם החופש הזה, לאחר שישה חודשים של צרחות מואזין במגפונים מול הבית, קללות ברשת החברתית ועיסוק חטטני בחייהם הפרטיים.
הכעס שמופנה כלפיהם מחטיא את מטרתו. לא הרעיה חטאה, אלא הבעל. הוא קפץ מהר מדי לפעולה נוכח הידיעות על הווריאנט החדש: זריזות התגובה הפכה אצלו לערך, להישג שצריך להתהדר בו. הקריאה שלו להימנע מלטוס לחו"ל הייתה נמהרת. לאחר יומיים־שלושה הבינו הישראלים שהגזים. לא כל הישראלים פניקרים; לא כל הישראלים היפוכונדרים. מותר לקחת דוגמה מגילת בנט.
כפי שציינתי כאן בשבוע שעבר, רעיית ראש הממשלה וילדיו הם אזרחים פרטיים. היחסים בינם לבין המדינה לא מוסדרים. כל אחד וציפיותיו, אבל אני מעדיף רעיה וילדים שמחפשים מקום לנפוש בו על רעיית ראש ממשלה וילדים שמטרידים בדרישותיהם גופי תקשורת, מנהלים קו אספקה למתנות, מעורבים בפוליטיקה ומתעמרים בעובדי הבית. כן, גילת בנט הביכה את בעלה. באותה הזדמנות גילינו שיש לה דעה משלה ורצון משלה. הוא יעמוד בזה; אני מקווה שגם אנחנו.
לפנייה לכתב/ת 
