הסרט, ההצגה, הספר, הפודקאסט והאלבום שאיתם תרצו לבלות בסוף השבוע הקרוב

למרות רשימת הכוכבים המרשימה והפן החזותי המרהיב ביופיו, "הכרוניקה הצרפתית" של ווס אנדרסון הוא סרט מתנשא ומשועמם מעצמו, שחוזר על סרטיו הקודמים, ובניגוד אליהם לא מצליח לסחוף או לרגש | בנימין טוביאס | 2 כוכבים

אחת הבדיחות הראשונות ב"הכרוניקה הצרפתית" שמאפיינת אותו מאוד, היא בשם שהמציא הבמאי האמריקאי העילאי והמתנשא ווס אנדרסון לעיר הצרפתית הפיקטיבית שבה מתרחש סרטו: Ennuie-sur-Blasé. מילולית, בצרפתית: "שעמום על נהר האדישות". זו בדיחה רבע־מתחכמת שקורצת לפרנקופילים מנוסים, במילים שבאות לתאר איך אינטלקטואלים צרפתים עייפים רואים את העולם במין אדישות סנובית מוצהרת שכזו. וזו גם מודעות עצמית בריאה של אנדרסון - אמריקאי בלונדיני עדין נפש שחי כבר עשור בצרפת - לעצמו ולדמויות בסרטיו ("משפחת טננבאום", "מלון גרנד בודפשט"). כולן מדברות בשפה יבשה, אינטלקטואלית ואדישה, גם כשליבן נשבר, אבל לרוב הן מקסימות. בסרט הזה הן לא.

"שעמום" ו"אדישות" הן גם המילים שמתארות באופן מדויק את הסרט הזה. הוא לא משעמם חלילה, כי בכל רגע קורה משהו, אבל הוא כן סרט משועמם. כל הכישרון וההתחכמויות בו נראים כאילו יצאו מהיוצר המוכשר שלא כל כך בקלות. "הכרוניקה הצרפתית" — כרגיל אצל אנדרסון, "מלך ההיפסטרים והווינטאג'" — מרהיב ביופיו, מלא בפריימים סימטריים ובמחוות לסרטים ישנים, ציורים וסופרים שיגרמו לקהל מסוים להרגיש חכם מאוד ומרוצה מעצמו. הוא גם מתפוצץ מכוכבים הוליוודיים שהיו מוכנים לבוא לסט גם אם הם מופיעים רק לדקה וחצי (רשימה חלקית: אוון וילסון, פרנסס מקדורמנד, תימוטי שאלאמה שמופיע עכשיו בכל מקום כולל ב"חולית", בניסיו דל טורו, אדוארד נורטון, ווילם דפו, טילדה סווינטון, אליזבת מוס, אדריאן ברודי, ליאה סיידו וכמובן ביל מאריי).

הבעיה היא לא שאנדרסון מתנשא או "מתפלצן" — יש קהל ראוי לסרטים כאלה שמרגיש נטוש מאז היעלמותו בבושת פנים של וודי אלן, בהם כותב שורות אלו — אלא שהוא כבר לא מרגש. ו"הכרוניקה הצרפתית" היה אמור לרגש אותי, מאוד. ספציפית, הסרט בנוי כמחווה מושקעת לשלושה דברים שאני אוהב מאוד: צרפת (אני חצי צרפתי), קולנוע צרפתי ובעיקר עיתונות. במרכזו עיתון מגזיני פיקטיבי סטייל "הניו יורקר" שמורכב מעיתונאים אמריקאים סנובים שחיו וסיקרו את צרפת של שנות ה־70־60. אנחנו נחשפים לגיליון האחרון שלו שיצא בסבנטיז, והוא מחולק לאורכו לשלושה סיפורים קצרים שהם בעצם מיטב הכתבות של בכירי כותביו שעסקו באמנות, אוכל ופוליטיקה.

והנה הבעיה: הסיפורים עצמם לא משהו. הראשון עוסק באמן כלוא שהופך לסנסציה, השני במרד הסטודנטים בצרפת, והשלישי בארוחת ערב שמתגלגלת לחטיפה, ויש גם הקדמה מיותרת שתוקעת את כל הסרט. כל התמות שעולות כאן — מרד, נעורים מול זקנה, בדידות, אמנות — טופלו כבר בצורה מוצלחת בהרבה בסרטים קודמים של אנדרסון, ובראשם "טננבאום", "בודפשט" ו"ממלכת אור הירח".

גם הגגים הרבים בסרט (מרדף אבסורדי באנימציה, שוטים ארוכים, פרצי אלימות מפתיעים שנעשים באדישות מוחלטת ואנשים עם שמות מוזרים ומצחיקים כמו "לוטננט נס־קפה") הם גרסאות חלשות יותר ממה שראינו באנדרסונים קודמים. רק הופעה אחת — של ג'פרי רייט, בתור עיתונאי הומו שחור בצרפת הלא תמיד סבלנית של הסיקסטיז — מצליחה איכשהו לגעת, וזה מעט מדי לסרט עם 543 דמויות.

חמור מכך, השורה התחתונה של הסרט — קינה ברורה על מות עיתונות הפרינט — לא ריגשה אותי, למרות קרבתי האישית לעולם זה, כי היא מוצגת בשיא הבנאליות. נכון, קשה יותר לרגש ולסחוף בסרטי אנתולוגיה, סרטים המורכבים מכמה סיפורים, שהיו נפוצים בקולנוע האומנותי של אירופה של שנות ה־70־60, זה שאנדרסון אובססיבי לגביו ועורך לו מחווה מתמדת. אבל היה צריך למצוא כאן חוט מקשר חזק. זה היה אמור להיות ביל מאריי, השחקן האהוב על אנדרסון, בתור העורך האבהי והקשוח של העיתון, שמותו מוביל לפרסום הגיליון האחרון אותו אנחנו "קוראים". אבל מאריי חלש כאן, והדמות שלו די מעצבנת. בתחילת הסרט הוא רודה בחביבות בעובדים הזוטרים בעיתון ואוסר עליהם לבכות, ובסוף כמובן הם בוכים על מותו. זו אמורה להיות בדיחה אבל עבורי היא הייתה איפיון קלוקל לסרט כולו: מנותק, מתנשא, מנסה בכוח לא להיות סנטימנטלי כלפי אחרים, אבל בסוף דורש שיהיו סנטימנטלים כלפיו. ובעיקר: לא מבריק כפי שהוא מעמיד פנים.

"תחושת בטן" של הקאמרי היא דרמה משפחתית ששווה צפייה בעיקר בזכות אודיה קורן הנהדרת, שמגישה על הבמה ביצוע מרגש שנשאר עם הצופים גם אחרי שהמסך יורד | שי בר יעקב | 4 כוכבים

יש סיבה אחת מרכזית לצפות בהצגה "תחושת בטן", והיא הביצוע הנהדר של השחקנית הראשית, אודיה קורן, המגישה פה את מה שבעיניי הוא תפקידה המורכב והבשל ביותר בקריירה הארוכה שלה.

קורן מגלמת את נוגה הורוביץ, מורה בת 57 העומדת לצאת לפנסיה מוקדמת, תקופה שאמורה להתמלא בנסיעות לחו"ל עם בעלה, איתן, ועזרה עתידית לשני ילדיה, מאיה הרווקה הנוירוטית הנמצאת בשלבים מתקדמים של היריון כאם חד־הורית, וגיא הגיי, המודיע בפתיחת המחזה, יחד עם בן זוגו, ניב, על החלטתם להקים משפחה בתהליך של פונדקאות בחו"ל. שניהם מצפים מאמם שתתמוך בהם, והיא מתייצבת לימינם. כל זאת עד שהיא מגלה לפתע שבאורח פלאי היא עצמה נכנסה להיריון.

בהתחלה היא לא יודעת מה לעשות עם הידיעה הבלתי צפויה, ולאחר מכן היא מקבלת על עצמה את דין החברה אותה מבטאים בעלה, וגם הרופא שלה, ונרשמת לתור להפלה. אך ברגע האחרון היא מתחרטת, וכאן העלילה מתחילה להסתבך, כי בני משפחתה מסרבים לקבל את החלטתה יוצאת הדופן והדבר מוביל לשבר גדול במשפחה המלוכדת.

המחזה שכתב עמית גור בנוי מתוך חומרי המציאות, ועיקר חינו בכך שהוא מצליח ללכוד את הבלבול והאגוצנטריות של הדור הצעיר, זה שמכונה דור ה־Y. הם באים בדרישות ובטענות להוריהם מתוך עמדה האומרת שאותם הורים חייבים לקבל כמובן מאליו את בחירותיהם בחיים, אך אינם מסוגלים באמת לראות את אותם הורים כמי שיש להם בחירות משל עצמם.

הבמאי, ניר ארז, דאג להוציא ביצועים אמינים מכל הצוות, כולל מורן ארביב־גנס, שמחה ברבירו, איה גרניט־שבא ואבישי מרידור בתפקידי המשנה. תום חודורוב ונטע פלוטניק משכנעים כצמד הילדים המבוגרים, אך הלא כל כך בוגרים בנשמתם, ואילו מוטי כץ עושה עבודה נהדרת בתפקיד הבעל האוהב, המתקשה להבין מה עובר על אשתו.

"החמדנים" של ירמי פינקוס הוא ספר מבריק שמספק מבט אכזרי ושנון על תל־אביב של פעם ושל היום, ועל אנושות שתאוות בצע מעבירה אותה על דעתה | רן בן-נון | 4.5 כוכבים

בנימין בובק כבר בן 68, והוא גוסס לכאורה, אחרי שנים ארוכות של התעללות בגופו בכל הצורות האפשריות. גיבור "החמדנים" החדש של ירמי פינקוס (כתר) הוא אמן ותיק ונחשב, נטול משפחה וילדים - רק ידועה בציבור חביבה וצעירה שמטפלת בו, וחבורה עליזה של בוהמיינים ותיקים שחגים סביבו וכבר זוממים על חלוקת הרכוש אחרי לכתו.

במיוחד הם חושקים בדירה הקסומה, 2.5 חדרים עם מרפסת ברחוב טשרניחובסקי, הפנטזיה הנדל"נית המושלמת בלב העיר היקרה בעולם. אין יותר אשכנזי מזה וגם לא יהיה - פינקוס שוב מגיש לנו חם וטרי את השטייטעל הים־תיכוני המיוזע והקסום שלו, ואנו שוב נהנים מכל רגע.

כשבובק קורס בתום עוד ארוחת ערב מופרזת ועוד אחת, מתחילים לחזר על דלתו שלל עופות דורסים אנושיים במצעד מביש ומשעשע להחריד. זה מתחיל עם השכנה מוועד הבית שמציעה לנקות את ביתו בהתנדבות ופורשת עם ציור חתום, ממשיך עם בן־דוד נלהב שמגלה בו לפתע עניין אחרי שבע שנות התעלמות, וכן הלאה והלאה. כל אחד רוצה חתיכה מבנימין בובק ובתוך כך אנו זוכים ליהנות עד דמעות משפתו היצירתית של הגוסס, בשלל תיאורים סרקסטיים אמנותיים של מגוון דמויות אנושיות נלעגות. בקיצור, שירה.

"החמדנים" הוא קינה יפהפייה על עולם הולך ונעלם שכולו תרבותניקים אמיתיים, אלה שהשתוללו כהוגן בשנות העשרים שלהם בסבנטיז והספיקו עוד סיבוב אחד של טירוף בשנות הארבעים שלהם בניינטיז, לפני ששקעו לשיבה טובה שכולה מלגות עתק שסידרו להם חבריהם הטובים במוסדות הנכונים. בובק, מצידו, חי בהכחשה טוטאלית וממשיך לקרוע את העיר בהילולות שכרות המסתיימות בפציעות כואבות, כשהבכחנליה המופלאה הזו מתוארת בעברית מדהימה, מבריקה, מתפוצצת מטינופת ועסיס. זה הכי לא פוליטיקלי קורקט, וטוב שכך – "החמדנים" הוא מבט אכזרי ושנון על תל אביב של פעם ושל היום, ועל אנושות שתאוות בצע מעבירה אותה על דעתה.

ח'ליפה ח'ליפה היה הלוחם הדרוזי הראשון ביחידת עוקץ. עכשיו הוא מגיש פודקאסט ("מרד החליפים") שמוכיח: אפשר לדבר על הזהות הדרוזית גם בלי להזכיר פיתות עם לבאנה | אסף יערי | 4 כוכבים

"ניסיתי להפוך את עורי טלאים־טלאים ולהיות ישראלי, אבל המדינה תמיד הזכירה לי שאני דרוזי" – כך מסכם ח'ליפה ח'ליפה את המאבק שלו ליצור זהות במדינת ישראל.

ח'ליפה היה הלוחם הדרוזי הראשון ביחידת עוקץ, למד באוניברסיטת תל־אביב ובבית הספר כותרת. ועבד שנים בתקשורת הישראלית. כיום הוא בעל עסק קייטרינג בדלית אל־כרמל.

הפודקאסט "מרד החליפים" נולד בתקופת סגרי הקורונה משיחות שהקליט ח'ליפה בעברית עם אביו השייח' הדתי. גם האב היה לוחם בצה"ל ואדם חילוני, עד שהחליט לחזור בתשובה ושינה רבות מעמדותיו. היום הוא מדבר על ניכור וחוסר הזדהות עם מדינת ישראל, והשיחות הארוכות והאישיות עם בנו הן הצצה נדירה לדילמות שמעסיקות את העדה, ובעיקר את הדור הצעיר. השיחות נעות בין הכבוד הרב של הבן לאביו, והכעס של האב על המדינה לעומת הניסיון של הבן להשתלב בה.

בפרקים הבאים החל ח'ליפה לפרסם ראיונות עם אנשים שונים, רובם בני העדה, במטרה "לנסות ולהבין את מרכיבי הזהות השונים בחברות הסובבות אותנו". בפרק מספר 3, לדוגמה, מתראיין סומוד ביראני, שנחשב מוביל דעה ברשתות החברתיות בקהילה הדרוזית. סומוד וח'ליפה מתחילים לדבר דווקא על הזהות הגברית הכללית בישראל 2021. המשותף לכל השיחות, עם האב ועם האורחים האחרים, הוא הכנות המרשימה של הדוברים, כולל הרבה הומור עצמי. אולי לא מפתיע שדיברו דווקא על סרטי וודי אלן.

השיחה בין שני הגברים מדלית אל־כרמל נודדת לנושאים כלליים כמו פוליטיקה עולמית והתמכרות לסמארטפון, אבל חוזרת כל הזמן לחיים כבני מיעוטים, לחלקם בעימות הישראלי־פלסטיני, לאהבתם למדינת ישראל, וגם לביקורת כלפיה.

בניגוד לפודקאסטים אקדמיים מעולם מדעי החברה, אין כאן ניסיון סוציולוגי לנתח את יחסי העדה הדרוזית והמדינה היהודית, אלא שני בחורים שמנסים לשרוד בתנאים המורכבים של חייהם. ביראני היה נציג האופטימיות בפודקאסט: "אני מרגיש ניצוצות של היווצרות אדם ישראלי, בלי קשר לזהות הלאומית שלו". למרות זאת, בדבריו ניתן בהחלט להבדיל בין ההרגלים ה"ישראליים" שאימץ למסורות הדרוזיות שהוא נושא איתו.

אפשר להאזין בכל האפליקציות ובאתר

https://khalifachief.podbean.com/

לפרק עם סומוד ביראני אפשר להאזין כאן

https://open.spotify.com/episode/6KKkbn9VemI95WPMrgAYOz

סגול 59, מהדמויות היותר חשובות בהיפ־הופ המקומי, נשמע מרענן ומקורי באלבום החדש שלו, "האב, הבן וראש העיר", שמספק האזנה כיפיית ומעניינת | אמיר שוורץ | 4 כוכבים

דצמבר, חוץ מהיותו עוד חודש שבו אמור להיות חורף בישראל ואין ממש, הוא גם התקופה הזאת שבה מסכמים את השנה. מי שמעביר הרבה שעות בספוטיפיי בטח כבר נתקל בסיכום השנתי שאפליקציית המוזיקה הפופולרית ערכה לו.

יש שתי סיבות עיקריות לכך ש"האב, הבן וראש העיר", האלבום החדש של סגול 59 – או חן רותם כפי שקראו לו הוריו — לא ממוקם גבוה יותר בסיכום הפרטי שלי: הוא יצא רק לפני כשבוע, והאזנתי לו בעיקר בוויניל. ואפרופו פטיפון, זהו גם האלבום הראשון של ראפר מקומי שיוצא על גבי הפורמט השחור והעגול.

כבר יותר מעשרים שנה שרותם/סגול הוא מהדמויות היותר חשובות בשדה ההיפ־הופ המקומי. זה לא רק ההומור והידע המוזיקלי העצום של האיש, אלא גם היכולת לשלב אותם באלבומים שהם מופת של כתיבה, הגשה והפקה נטולי פוזה. כאן הוא נעזר בשניים, שגם הם מסתובבים כמובן עם כינויים מקצועיים: בשירוטו (תומי רותם, שהוא גם הבן שלו), ובמאיור (יובל מאירי) – שברוח החלוקה המשפחתית מתפקד פה כנראה כראש העיר.

בשנה האחרונה יצאו כאן כמה וכמה אלבומי היפ־הופ יפים, ו"האב, הבן וראש העיר" הוא חוליה נוספת בשרשרת הזאת, שצריך לקוות שתמשיך גם ב־2022. הסאונד וההפקה המאוד אולד סקולים של סגול/רותם אמנם נותרו פחות או יותר באותן המחוזות כמו בתחילת דרכו, אבל הוא נשמע לא פחות מרענן מאלו שרודפים בקנאות אחרי הביט החדש.

ההיפ־הופ הישראלי עדיין נתפס כעסק גברי מדי, ויפה שרותם מרענן את השורות עם הופעות אורח של אורית טשומה ("ואן גוך"), אקו ("רוח וצלצולים") ודנה ברגר ("הניחי את החרב"), שבו נערת הרוק הוותיקה שוחה היטב באכסנייה המוזיקלית החדשה שלה.