yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: נחום סגל
    7 ימים • 09.12.2021
    סערת נפש
    ליטל יעל מלניק ז"ל (בצילום מימין) בת ה–17 הכירה שם את אדוארד קצ'ורה, האח הפסיכיאטרי שנאשם ברציחתה. "יהלי" (13, שם בדוי) הכירה שם את המאבטח, שהורשע לאחרונה בביצוע עבירות מין בה. ושם גם נערה נוספת, בת 15, התאבדה בשבוע שעבר. עכשיו העובדים והעובדות המסורים של בית החולים הפסיכיאטרי מעלה הכרמל שוברים שתיקה ומספרים על נורות האזהרה שהיו סביב האח קצ'ורה, מכתב המחאה של הפסיכולוגים אחרי הרצח, האווירה רווית ההערות והבדיחות המיניות במחלקת הנוער, ועל מתמודדי הנפש הצעירים שמגיעים אליהם, מולעטים בהמון כדורים - אבל כמעט שלא זוכים לטיפולים אחרים. משרד הבריאות: "פועלים לבדיקה יסודית של האירועים"
    נעם ברקן

    יום שלישי, 30 בנובמבר, שעות הערב המוקדמות.

     

    כבר יותר מחצי שעה שקבוצת אחיות, אחים, רופאים ורופאות בבית החולים הפסיכיאטרי מעלה הכרמל מבצעת החייאה בנערה בת 15. במחלקת הנוער, שידעה בשנה האחרונה כמה אירועים שעלו לכותרות, נאבקים על חייה של ילדה שכבר אין בה חיים. בשעות הצהריים היא עוד צחקה עם החברות שלה במחלקה, וכלפי חוץ, מצב רוחה, כך מספרים במחלקה, נראה מרומם. היא הייתה רגע לפני השחרור, וכבר שוחחה עם משפחתה לגבי פגישתם המיוחלת, בסוף השבוע. שום דבר בהתנהגות שלה, לדברי הצוות, לא רמז על ההחלטה שכנראה כבר נחתמה בליבה.

     

    מעט לפני ארוחת הערב, היא נכנסה להתקלח. אחות שאלה אם היא רוצה לאכול, והיא השיבה בשלילה. משחלף זמן, אחת המטופלות ניגשה לצוות ואמרה שהנערה מצויה כבר זמן רב במקלחת. אשת צוות שמיהרה למקום פתחה את הדלת ולעיניה נגלה מחזה מחריד: הנערה הייתה נטולת נשימה. בסוף ניסיונות ההחייאה הארוכים, ייקבע מותה. ילדה בת 15, שהגיעה לטיפול במקום שהיה אמור להגן עליה – קודם כל מעצמה – ויוצאת משם ללא רוח חיים.

     

    שוב מעלה הכרמל עלה לכותרות. ההתאבדות של נערה מאושפזת מתחת לאפם של אנשי הצוות, אירעה בזמן שמשפחתה של ליטל יעל מלניק ז"ל בת ה־17 נאבקה כדי שנגד עובד בית החולים, האח הפסיכיאטרי אדוארד קצ'ורה, יוגש כתב אישום בגין הרצח של הצעירה, שהייתה מטופלת שלו. וכל זה קורה כמה שבועות בלבד, אחרי שנגזר דינו של מאבטח שעבד בבית החולים, לאחר שהורשע בביצוע עבירות מין חמורות במאושפזת נוספת במחלקת הנוער, ילדה בת 13.

     

    מעלה הכרמל הוא בית חולים פסיכיאטרי מרכזי וגדול, שמשרת את כל אזור חיפה, הקריות ויישובים נוספים בסביבה. כחצי מיליון איש. אבל משהו, כך נדמה, מאוד לא תקין מתרחש שם. בשבועות האחרונים שוחחנו עם אנשי צוות רבים מבית החולים, וכן עם מטופלים במחלקת הנוער. אנשי הצוות – רופאים ורופאות, אחים ואחיות – מספרים כולם שהגיעו למקצוע בכלל ולמעלה הכרמל בפרט, מתוך שליחות גדולה. הם גם זוכרים היטב את כל המטופלים שלהם, כולל ילדים וילדות, שהצליחו להציל, אלו שלא מגיעים לכותרות. אבל הם גם מבינים שבבית החולים שבו הם עובדים מתרחשים לכאורה גם דברים מאוד לא תקינים – ושאם הם לא יתחילו לדבר על כל מה שמקולקל, לא יתחיל התיקון.

     

    אז עכשיו הם שוברים שתיקה ומדברים: על הכשלים; על תרבות של עצימת עיניים ואי־לקיחת אחריות; על התקלות הקשות והמחדלים הטרגיים האחרונים. במחלקה הסגורה של בני הנוער, מעידים אנשי צוות גם על סביבת עבודה נגועה בהערות, בהתבטאויות ובהתבדחויות מיניות מצד מנהל המחלקה בשנים האחרונות, הפסיכיאטר ד"ר אנטולי קוסוב. המטופלים, מצידם, מספרים על תחושה של חוסר ביטחון, מחסור בטיפולים רגשיים, אפילו על חיים בפחד, של חשש מלחזור למחלקה. וזו רק ההתחלה.

     

    השבוע, אמרו בתגובה במשרד הבריאות, כי "הנהלת בית החולים ומאות העובדים כואבים את האירועים הקשים ופועלת לבדיקתם היסודית", ופרקליטו של קוסוב אמר בתגובה כי הטענות נגדו, "אינן נכונות והוא מקפיד על יחס מקצועי ומכבד" (התגובות המלאות – ראו במסגרת).

     

    התאבדותה של הנערה בת ה־15 בשבוע שעבר היה הקש ששבר את אנשי הצוות. "זה גיהינום. כולם כל כך הרוסים מזה. נורא קשה להתגבר על זה", מספר אחד מאנשי הצוות. "מטפלים ומטפלות שהכירו את הנערה פרצו בבכי והתקשו לנשום מרוב כאב וחרדה כששמעו שהיא שמה קץ לחייה".

     

    ואז הם שמעו את ח"כ אפרת רייטן, יו"ר ועדת העבודה והרווחה בכנסת, קוראת במכתב לשר הבריאות ניצן הורוביץ לעצור את פעילות בית החולים לאלתר. "המטפלים עצמם במצב ממש קשה, והקריאה הזאת לסגור את בית החולים, מאיזה מקום זה בא? זה הכי קל לשבת מלמעלה ולתת פקודות והוראות", אומר אחד המטפלים. "איך אפשר להגיד דבר כזה? ולאן יזרקו את המטופלים שלנו? לרחוב? כולנו היינו בשוק. כל מי שנשאר לעבוד עושה את זה מתוך אלטרואיזם. אין לנו תנאים מופלגים, אנחנו עובדים בתת־כוח אדם, מתוך תחושה שאנחנו חייבים להציל את העולם. בסוג של מזוכיזם, כי כל יום אתה חוזר לאותו מקום מלא כאב נפשי. אז להגיד תסגרו את בית החולים? את מי אתם רוצים להעניש? ורק שתדעי, בית החולים בתפוסה מלאה, כל הזמן ממשיכים להגיע מקרים קשים חדשים. ואלה בני אדם. אז תתייחסו אליהם, תראו אותם".

     

    × × ×

     

    "אחת הבעיות הגדולות בבית החולים – תיבת הפנדורה שנפתחת עם האסון האיום של ליטל יעל – זו המחלקה הסגורה – ומי שמנהל אותה", אומר איש צוות. "אנחנו חשים שד"ר קוסוב מנהל את המחלקה באופן כוחני, שקשה לנו ליצור איתו שיח. והסיפור הכי גדול – האווירה במחלקה".

     

    לידי '7 ימים' הגיעו בשבועות האחרונים מספר עדויות הנוגעות למנהל המחלקה הסגורה לנוער ומנהל מערך ילד ונוער בבית החולים, הפסיכיאטר ד"ר אנטולי קוסוב. אחת מהן, של "אלין" (שם בדוי), שעבדה בבית החולים כמה שנים, מספרת שמיד בתחילת עבודתה, הזהירו אותה נשות צוות אחרות שעליה לשמור על עצמה מפני מנהל המחלקה. "עם כניסתי לתפקיד קיבלתי אזהרות מעובדות ותיקות איך להתנהל. להקפיד לשבת מאחורי השולחן, לשים לב שהוא לא סוגר את הדלת", היא אומרת.

     

    לדבריה, מה שהזהירו אותה מפניו, אכן התממש לכאורה. "עם כניסתי לעבודה, ד"ר קוסוב היה מפלרטט איתי", היא טוענת. "הוא היה נכנס לחדר ומספר בדיחות מיניות, מראה לי סרטונים וממים כאילו מצחיקים, עם דילדו או בובת מין למשל, הכל באווירה מאוד לא נעימה, אבל לא היה משהו שאפשר בגינו להגיש תלונה במשטרה. זה נמשך בערך חמישה חודשים, כשאני עובדת שם במוד של התחמקות מפניו, ובניסיונות לחמוק ממצבים שבהם אני פתאום לבד איתו בחדר.

     

    "הייתה שיחה אחת שממש התארכה. הייתי צריכה לשאול משהו מקצועי, אבל הוא אמר, 'בואי, בואי, שבי. רוצה קפה?' והתחיל מונולוג ארוך. ואז הוא אומר, אני אקח אותך למסעדה הזאת והזאת. אני יושבת מולו ממש מזיעה פיזית מלחץ. החברות שלי בעבודה יודעות שהן צריכות לבוא ולחלץ אותי, לקרוא לי לעזור להן באיזו אמתלה.

     

    "כשהוא סיפר בדיחה מינית, אני עוד הייתי בהתחלה ומצאתי את עצמי מחייכת. אחרי זה דיברתי עם אחת מהעובדות, שאמרה לי: 'אז אל תחייכי. אל תשתפי פעולה עם זה'. ובאמת היא צודקת, אבל בסוף זה המנהל שלך, אני עובדת צעירה, והוא... אני יודעת שהצד השני שלו הוא ממש מפחיד. זה היה מאבק לשים לו גבולות".

     

    הרגע לשים את הגבולות, כך לטענת אלין, הגיע כמה חודשים אחרי שהתחילה לעבוד במחלקה. "כשנגמרה עונת הסריגים, הגעתי עם חולצה. לא צמודה בשום פנים ולא חשופה בשום אופן, אבל חולצה. והוא אמר, 'אהה, אצלכם כבר קיץ', שם לי יד על הכתף, התחיל לעשות כמו מסאז' על הכתפיים, ללטף אותי. ממש הזזתי אותו וזזתי הצידה, וזהו, באותו הרגע הוא הבין. היחס שלו השתנה ב־180 מעלות. מהפך מוחלט. מאותו רגע הרגשתי שהוא מתעלם ממני, שנהייתי שקופה. אבל זה היה מבחינתי עדיף על מה שהיה קודם".

     

    לדברי אלין הוצע לה לעבור לעבוד במחלקה אחרת, אך היא בחרה להישאר. "זה היה מעצבן שהציעו לי לעבור מחלקה, וגם הייתה לי תקווה שאוכל לגרום לעוד נשים לדבר. היה לי קשה לעזוב שם ולהשאיר את המצב כפי שהוא לעובדת הבאה שתבוא ותעבור את אותו הדבר".

     

    אלין רואה קשר בין האווירה שהיא מתארת, לבין התקלות שמתרחשות במחלקה. "איך שאני רואה את זה", היא מסבירה, "מה שמקשר זה האווירה שבה זה לא מזעזע. יום אחד הייתי במטבחון ואמרתי משהו על ביצים קשות שיש במקרר. אחת העובדות אמרה, 'הנה, פה'. אני מסתכלת והיא מתחילה לצחוק: 'תראה, היא עוד מחפשת', ואני רואה שהיא מצביעה על המכנסיים שלו. יש שם אווירה כזאת. אין זעזוע מהדברים האלה או מהאח הזה (הכוונה לאדוארד קצ'ורה, הנאשם ברצח מלניק – נ"ב). זה גם היה השוק שקיבלתי כשהגעתי למקום הזה. הדהים אותי שבימינו הדברים האלה קורים, וזה פשוט לא מזעזע. אני רוצה להאמין שבמקום אחר אם היה אח שהיו יודעים שיש עניינים איתו, היו מטפלים בו. היו ומעיפים אותו מזמן. כאן הוא יכול היה להמשיך לטפל במחלקה פסיכיאטרית עם הנערות הכי פגיעות שיש".

     

    "הייתי עדה למקרים של שיתוף בתכנים מיניים", אומרת אשת צוות אחרת, "גם איתי זה קרה".

     

    "אורן", אחד מאנשי הצוות, שמע גם הוא מעמיתה שלו על יחס מטריד מצידו של ד"ר קוסוב. "מהרגע הראשון הוא התנהג אליה בצורה סופר־נחמדה", הוא אומר. "חשוב לציין שזה אדם שלא אומר בוקר טוב כמעט לאף אחד. שיתפתי אותה ששמעתי שיש לו עבר, שתשמור על עצמה. הוא דיבר איתה גסויות ודברים לא נעימים בנוכחותי במשך חצי שעה", מחזק גם הוא את סיפורה של אלין. "היא סיפרה לי שפעם אחת הוא הניח לה את היד על הכתף וליטף אותה. היא דחתה אותו ומאותו רגע הוא נהיה מגעיל אליה. היא חששה להתלונן".

     

    לצד טענות על בדיחות מיניות, ותחושות לא נעימות של עובדות, יש גם טענות לגבי צדדים נוספים של ד"ר קוסוב. אלין: "הוא יכול להיות מאוד חסר רגישות ונוקשה מילולית כלפי מטופלים. לדוגמה, היה לו עניין עם טרנסג'נדרים. היו ילדים שביקשו שיקראו להם במגדר שונה מהמגדר שבו נולדו. הוא לא היה מוכן לשתף עם זה פעולה, וגם להם הוא לא הרשה להתייחס אל עצמם כמו שהם מרגישים. זה הרגיש לי ממש סדיסטי. ילד מגיע למחלקה, מאושפז, ומול כולם הוא משפיל אותו ומכריח אותו להתייחס אל עצמו במגדר שהוא לא מרגיש איתו בנוח. זה היה מאוד צורם".

     

    עם זאת, בבית החולים מספרים כי אחרי לא מעט שיחות, ניאות ד”ר קוסוב לשנות גישה, ולפנות לטרנסג’נדרים על פי בקשתם. ובכלל, ישנם עובדים בצוות הרפואי שעבורם ד"ר קוסוב הוא מעין דמות אב, מודל השראה והאיש שגידל אותם מקצועית. לפני כשלושה שבועות הודיע ד"ר קוסוב כי הוא עוזב את בית החולים. בעקבותיו, החליטו לעזוב עוד מספר רופאים. לצד הטענות הקשות ששמענו על מנהל המחלקה, ישנם עובדים שמציגים גם צדדים חיוביים וראויים בעבודתו. "ד"ר קוסוב הוא מנהל שהוא קודם כל בן אדם", אומרת אחת מנשות הצוות. "הוא מדבר בגובה העיניים גם עם העובדים וגם עם המטופלים ומשפחותיהם. הוא 'תמיד שם', בשביל כולם, תמיד נותן מענה. אין דבר שהוא לא יודע על מה שקורה במחלקה, הוא תמיד מעודכן, מכיר כל מטופל, זוכר את ההיסטוריה של כל אחד. כולם יודעים שאפשר להתקשר אליו אפילו בשעות הלילה והוא תמיד ייתן מענה ופתרון. הוא בנה את המחלקה והשקיע בה עשרות שנים, היא הבייבי שלו. אם הוא יעזוב זה יהיה אסון והכל יתפרק", היא אומרת.

     

    × × ×

     

    ביה"ח מעלה הכרמל מצוי בעיר טירת־הכרמל, שבפאתי דרום־מערב חיפה, ובתחילה היה קרוי על שמה. הוא נפתח ב־1978 כמרכז פסיכיאטרי אזורי, אך לאורך שנים ארוכות סבל מתדמית ירודה, ומפרסומים על אודות תקלות והתאבדויות של מטופלים בו. ב־2014, בניסיון למתג מחדש את בית החולים, שונה שמו למרכז לבריאות הנפש מעלה הכרמל. כיום פועלות בבית החולים שבע מחלקות, הכוללות 228 מיטות אשפוז. בנוסף אחראי מעלה הכרמל על הפעלת שלוחות פסיכיאטריות במרפאות בערי הסביבה ובית ספר ייעודי לבני נוער מתמודדי נפש, בשם 'מאור', שנחשב למתקדם מאוד ולומדים בו בני ובנות נוער מהמחלקה הסגורה, הפתוחה ומאשפוז יום. בית החולים מהווה גם מרכז לימודי־אקדמי עבור הסטודנטים לפסיכיאטריה של הטכניון. בראש בית החולים עומד זה כשנתיים הפסיכיאטר ד"ר איל פרוכטר.

     

    אחת מגולות הכותרת של בית החולים היא מחלקת הנוער. לכאן מגיעים נערים ונערות מגיל 12, רובם במצבים קשים וקיצוניים. עבור חלקם, מעלה הכרמל מהווה את הצ'אנס האחרון להצלתם מאובדנות ומתקופות ארוכות של אשפוזים במוסדות סגורים. לכאן, למחלקת הנוער, הן הגיעו: ליטל יעל מלניק ז"ל; הילדה בת ה־13 שנפגעה מינית בביה"ח על ידי מאבטח; וגם הנערה בת ה־15 שהתאבדה לפני כשבוע במקלחת המחלקה שבה אושפזה. לכאן גם הגיעו שירה, מור, נופר ונעמי (השמות בדויים). ארבעתן נערות שהשתחררו לפני חודשים ספורים בלבד, והכירו את ליטל יעל ואת הנאשם ברצח שלה, אדוארד קצ'ורה. חלקן גם הכירו את הנערה שהתאבדה ואת בת ה־13 שהותקפה מינית. הזעקה שלהן לעזרה ומה שהן מספרות על המחלקה ועל תחושותיהן עם שחרורן ממעלה הכרמל – חייבים להדהד הכי גבוה והכי חזק שאפשר. לטלטל את רשויות המדינה, ובראשן את משרד הבריאות, האמון על בריאות הנפש.

     

    לכאן, כאמור, הגיעה מי שנכנה כאן "יהלי". ילדה בת 13 בלבד. מספר ימים אחרי שהתאשפזה נוצר קשר בינה לבין אחד המאבטחים בביה"ח. על פי העדויות, הוא היה מודע לגילה הצעיר. הוא, אגב, מבוגר ממנה בלמעלה מעשור.

     

    בשתי הזדמנויות, במהלך ביקורים של קרובי משפחתה של הילדה, נפגשו המאבטח והקטינה בסתר. במהלך אותן פגישות ביצע בה המאבטח עבירות מין, ובנוסף הוא קיים איתה שיחות וידיאו בעלות אופי מיני. המאבטח הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה בביצוע עבירות של מעשה סדום ומעשים מגונים בקטינה שטרם מלאו לה 14 שנים. בתחילת החודש שעבר נגזר עליו עונש של ארבע שנות מאסר בפועל.

     

    "יהלי הייתה חברה שלי", מספרת שירה, שהשתחררה מהמחלקה לפני כמה חודשים. "התאשפזתי ממש לקראת חשיפת המקרה. כשדיברנו על מה שקרה עם המאבטח, היא הרגישה מאוד רע לגבי זה, והאשימה את עצמה".

     

    אשת צוות אחרת הזדעזעה עמוקות בעקבות הפגיעה בילדה בין כותלי ביה"ח. "נערות בסיכון מוצאות את עצמן שוב ושוב בלוּפים מסוכנים של קשר. הן סובלות מזה ומוצאות את עצמן שוב ושוב בקשרים פוגעניים. כך היה גם במקרה של יהלי. כשזה התגלה, ד"ר קוסוב מיד הזמין משטרה, הגישו תלונה ופיטרו את המאבטח. במקרה הזה עשו מה שצריך".

     

    אם במקרה של המטופלת והמאבטח בית החולים פעל כנדרש מהרגע שנודע על האירוע, זו ממש לא התחושה בקרב אנשי צוות לגבי הרצח של ליטל יעל מלניק.

     

    בית החולים עצמו, יש להדגיש, עשה לא מעט כדי להרחיק את עצמו מהרצח, והמסרים שהגיעו מההנהלה הדגישו כי מלניק הייתה משוחררת כחצי שנה וכי קצ'ורה הועבר למחלקה אחרת. אלא שהפעם, כך אנחנו חושפים, היו עובדים שמיאנו לעבור על כך לסדר היום.

     

    ב־21 באוקטובר פנו כמה מחברי צוות הפסיכולוגים והפסיכולוגיות של בית החולים במכתב מטלטל להנהלת בית החולים שלהם, ושלחו העתקים גם לשר הבריאות, למנכ"ל ולבכירים נוספים במשרד הבריאות. המכתב כלל בקשה מקצועית וחכמה, שאולי נדמית מובנית מאליה: ללמוד מהמקרה כדי למנוע את האסון הבא. "אנו צוות הפסיכולוגים העובד במרכז הרפואי לבריאות הנפש מעלה הכרמל מבקשים להשמיע את קולנו ומחשבותינו בעקבות הרצח המזוויע של הנערה ליטל יעל מלניק בידי החשוד (בעת כתיבת המכתב טרם הוחלט על כתב אישום – נ"ב) אדוארד קצ'ורה, אח סיעודי שהכירה במחלקת הנוער במרכזנו, כשברקע חשד ליחסי ניצול מרות ביניהם", כתבו במכתב שהגיע לידי '7 ימים'. "אנו רואים את חובתנו היום לדבר ולהצביע על כך שהאירוע הקשה והקיצוני הזה צמח בקרבנו. לכן, עלינו לעצור ולבחון את עצמנו ולשאול את השאלות הבאות: האם בתוך התרבות הארגונית שלנו קיימים אלמנטים ותהליכים אשר עלולים לפגוע במטופלינו? איך מתייחסת המערכת לקשיי העובדים והאם יש מרחב שיח מספק עבורם? כיצד אנחנו עוקבים אחרי המתרחש ושומרים מפני הידרדרות למקרי הקצה של אסונות ופגיעה בחיי אדם? אנו מבקשים לתאר את מחשבותינו בנוגע למתרחש בשנה החולפת ולחשוב ולהתריע על העומד לבוא".

     

    הפסיכולוגים מתארים את הקושי מול ההנהלה שלדבריהם, לא איפשרה "מרחב לדיבור פתוח, כן ומאפשר", ועל "חוסר אמון לגבי תוצאות של דיווח".

     

    "מיד לאחר מקרה הרצח הקשה, אנשי צוות המומים וכואבים שהכירו את הנערה ואת האח, המשיכו לעבוד כרגיל", נטען במכתב. "הנהלת המרכז לא יזמה כינוס של העובדים כדי לשוחח על השלכות המקרה, לא בפורום של כלל־בית החולים ולא בפורומים קטנים יותר. אם התקיימו שיחות, הן היו יוזמות נקודתיות של צוותים. כמו כן, במחלקות מסוימות, לא התאפשרו שיחות עם המטופלים ששמעו על האירוע מבני משפחותיהם. הדיבור הוא צורך יסודי של האדם והוא הבסיס לטיפול נפשי, במיוחד ברגעי משבר. בתנאים אלו, שבהם המטפלים שותקים, גם המטופלים מקבלים מסר להשתקת הדיבור והנפש".

     

    "לא נעשתה שום פעולה משמעותית מצד ההנהלה כדי לטפל בדברים מערכתית", אומר איש הצוות הטיפולי “ירון” ל־'7 ימים'. "גם היום התחושה היא שהם עסוקים ביחסי ציבור. ההנהלה הסיעודית בוודאי ידעה מיהו (האח קצ'ורה). זו התרבות הארגונית".

     

    לעומת זאת, גורם בכיר בבית החולים אומר על מכתב הפסיכולוגים כי “הוא רצוף אי־דיוקים עובדתיים, חבל שנכתב והעניין לובן עם הפסיכולוגים עצמם. מאז הרצח מצוי בית החולים בתהליך ארוך של למידה והפקת לקחים, כדי שטרגדיות כאלו לא יחזרו. אנו כואבים את כאבן של משפחתה של מלניק ז”ל ומשפחת הנערה שנטלה את חייה”.

     

    ביום שני השבוע, הוגש כתב אישום חמור נגד קצ'ורה בגין רצח בנסיבות מחמירות ובעילה אסורה בהסכמה תוך ניצול יחסי תלות. על פי כתב האישום, קצ'ורה ניצל את תלותה ואמונה של מלניק בו, תלות שנוצרה במהלך אשפוזה של הנערה, תחת חסותו של קצ'ורה – כאח מוסמך במחלקה. משפחת מלניק, רות האחות, והסבים לודמילה ובוגדן, פתחו בקמפיין מימון המונים תחת השם "אל תרצחו אותנו פעמיים" באתר Beactive לטובת המאבק הציבורי בזירות המשפטיות והתקשורתיות. "החלק הראשון של המאבק הצליח עם ההחלטה להגיש כתב אישום בגין רצח בנסיבות מחמירות", אמרו בני המשפחה. "אבל המאבק לא הסתיים, נמשיך במאבק עד אשר נבטיח שהרוצח ייכנס למאסר עולם, ועד שייחקרו וייבדקו כלל הגורמים שאחראים באופן ישיר ועקיף לאסון הכבד שלנו".

      

    “המאבק לא הסתיים", ליטל יעל מלניק ז"ל | צילום: מתוך אלבום משפחתי
    “המאבק לא הסתיים", ליטל יעל מלניק ז"ל | צילום: מתוך אלבום משפחתי

     

    הנערות ששהו באשפוז יחד עם מלניק והכירו באופן אישי גם את האח קצ'ורה, מספרות סיפור מורכב. בתוך המסגרת הסגורה והנוקשה, שבה המטופלות והמטופלים הצעירים זוכים בעיקר לטיפול תרופתי, הצוות הסיעודי הוא זה שנמצא שם עבורם. "ואֶדי היה האח הכי שווה", מספרת שירה. "היו הרבה בנות שנדלקו עליו. הוא היה גם דמות אב".

     

    נעמי התאשפזה בפעם הראשונה כשהייתה בת 13. "פגעתי בעצמי. לא הרגשתי טוב עם המעבר לחטיבה. זה היה משבר של נערה. חוויתי אשפוז של שלושה ימים. הכרתי אז את אדי. הוא היה האח המועדף עליי, החבר הכי טוב שלי במהלך כל האשפוזים. עכשיו אני בשוק ונורא קשה לי לעכל. אני מבינה שאולי הייתי על הכוונת".

     

    כשהייתה בת 17, אושפזה למשך חודשיים. "הרגשתי שאני יכולה לסמוך עליו. הוא דמות האבא, הסמכות, כמו האבא שהיה חסר לי רוב הילדות. אדי ידע את זה והשתמש בזה. באשפוז הזה אדי ואני היינו במערכת יחסים הכי טובה שלנו. באותו אשפוז הכרתי גם את ליטל יעל מלניק ז"ל. אדי נורא סמך עליי. הוא שיתף אותי שהוא אובססיבי כלפי מישהי. הוא סיפר על גרושתו, שהוא מתגעגע אליה והראה לי תמונות שלה. הוא היה מדבר איתי על החיים האישיים שלו. אמר לי, 'תקשיבי, את היחידה שאמורה להיות פה באשפוז כי יש לך ניסיון חיים, כי נאנסת'. הוא תמיד הזכיר לי מה עשו לי. גם כשנפלתי לסמים, הוא היה עושה איתי בדיחות. היה אומר לי, 'את לא יודעת אפילו איך הרואין מרגיש'. תמיד הוא היה סביב הנערות המועדפות עליו. הוא בחר בנות שאוהבות לרקוד. גבוהות. הוא לא רקד איתנו אבל הוא הסתכל, במקום לעזור לנו כשהיינו במאניה".

     

    גם שירה זוכרת את ההתנהגות חוצת הגבולות של קצ'ורה. "יש לו את הבנות המועדפות. באשפוז הראשון שלי – אני הייתי המועדפת".

     

    מה זה אומר "להיות מועדפת" על אדי?

     

    "זה אומר לקבל יותר סיגריות. סוג של שיחות נפש. לבנות המועדפות הוא היה נותן לעשן במטבח. היו לו פעמים שהוא היה אגרסיבי. אם הוא היה מתעצבן, הוא היה צורח ברמה שאח אחר היה צריך להרגיע אותו".

    "תמיד הוא היה סביב הנערות המועדפות עליו", האח הפסיכיאטרי הנאשם ברצח, אדוארד קצ'ורה | צילום: שרון צור
    "תמיד הוא היה סביב הנערות המועדפות עליו", האח הפסיכיאטרי הנאשם ברצח, אדוארד קצ'ורה | צילום: שרון צור

     

    גם מור הכירה היטב את האח הנאשם ברצח מלניק. "הוא היה מגיע לעבודה ובוכה על החיים האישיים שלו ועושה מניפולציות רגשיות". לדבריה, "הוא היה מתייחס באופן מיני לבנות. הייתה לי חברה שאהבה נורא לרקוד. היא הייתה אתלטית, גבוהה ורזה. כל הזמן היא רקדה לצליל השירים. פעם אחת היה קליפ של מישהי בהלבשה תחתונה והוא אמר, 'אוי, הנה היא סקסית כמוך'".

     

    גורם בכיר בבית החולים אמר באשר לאח הפסיכיאטרי קצ’ורה, כי בזמן אמת לא היה ידוע להנהלה על יחסים חריגים שלו עם מטופלות, וכי על חלק מהדברים שנחשפים בתחקיר שמע רק בדיעבד. “אם היינו יודעים שמתרחשים כאלו דברים”, אמר הגורם, “הוא לא היה נשאר שם דקה”.

     

    אבל אולי היו רמזים. ל־’7 ימים’ נודע כי תוך כדי אשפוזה של מלניק, התגלה מקרה נוסף של חריגה מגבולות תקינים בין האח קצ’ורה לבין אחת הנערות המאושפזות. אשת צוות התעניינה בצמיד שעל ידה של הנערה, ולהפתעתה, המטופלת שיתפה אותה כי קצ’ורה העניק לה אותו. הנערה אף סיפרה שהאח אף ליטף אותה על לחייה. אשת הצוות שיתפה גורמים בכירים ממנה, ופנתה למשטרה כדי לדווח על הקשר. משטרת מחוז חוף פתחה בחקירה. עם זאת, קצ’ורה עצמו לא נחקר כחשוד בשל העובדה שבאותו שלב לא היו כל ראיות לביצוע עבירה פלילית. בסופו של דבר - התיק נסגר.

     

    בקרב הצוות הרפואי והטיפולי מספרים כי היו תלונות נוספות על קצ'ורה, שלא טופלו. עם זאת, הם מדגישים כי מדובר בתלונות על התנהלות לא מקצועית ולא בתלונות בנושא היחס למטופלות. "היו תלונות לא רק מצד המטופלים, אלא גם מהצוות הסיעודי ומצד הרופאים", מספרת אחת הרופאות. "ראינו שמשהו קורה לו. היינו רואים שבאמצע משמרת הוא יכול לעזוב ולחזור אחרי שלוש שעות, ולא ברור איפה הוא היה. אני לא יודעת למה לא פיטרו אותו. אחת האחיות הייתה אחראית מספיק כדי לתעד כל התנהגות לא לעניין שהייתה לו. היא גם דיווחה להנהלת הסיעוד, אבל הם לא עשו דבר משמעותי מספיק. החליטו להעביר אותו למחלקה 8, שזו מחלקה של אשפוז ראשון. אלה צעירים שזאת הפעם הראשונה שהם מתאשפזים במחלקה פסיכיאטרית, רבים מהם צעירים בני 18־19.

     

    "זה לא מקרה יחיד שאם יש איש צוות לא טוב או לא מתאים – מעבירים למחלקה אחרת", היא ממשיכה. "היו עוד מקרים בנוער שהעבירו למחלקה אחרת במקום לפטר. מקרים של אי־שמירה על נהלים. היה לנו אח שהתרענו בפני ההנהלה שיש לנו חשד שהוא 'מפנצ'ר' את המטופלים".

     

    מה הכוונה "מפנצ'ר"?

     

    "מתגרה בהם עד שהם מתפרצים, ואז צריך להגביל את המטופל. להפעיל כוח כדי לעצור אותו. זה לא אמור להתנהל ככה. גם ד"ר קוסוב התריע בפני המנהל הקודם שישים לב לכמות ההגבלות והקשירות במחלקה כשהאח הזה במשמרת. הנהלת הסיעוד החליטה שאפשר לשקם אותו במחלקה אחרת. זה מרגיש לי פתאום שכל המערכת רקובה. משהו צריך להשתנות".

     

    × × ×

     

    נופר השתחררה לפני שנה. החודש שבו הייתה במעלה הכרמל היה האשפוז הראשון שלה. "שמו אותי במקום שאני לא מכירה ואני לא יודעת איך הוא מתנהל", היא נזכרת. "לא היה לי שום קשר עם הסביבה בחוץ, לא עם המשפחה או החברים. יכולתי לתקשר איתם רק דרך הטלפון הציבורי ללא פרטיות ולמשך זמן מועט. הרגשתי שם לא בטוחה. ביום השני שלי, אדי צעק עליי שכל החיים שלי אהיה במקומות כאלה ובסוף אגיע לכלא. לא הרגשתי שמתייחסים אליי. ביקשתי לדבר עם מישהו, ביקשתי עזרה. במקום זה דחפו לי כדורים או אמרו לי לחכות. חיכיתי הרבה זמן, ואף אחד לא ניגש. לא היו לי הרבה שיחות עם פסיכולוגית או עם הרופא המטפל. כשפניתי לאחים וביקשתי שיחות, הם אמרו שזה לא אפשרי או שאמרו לי לחכות. אז כל יום ביקשתי מחדש".

     

    התלונה הזאת חוזרת ונשנית מצד מטופלות נוספות שעימן שוחחנו. בתי חולים פסיכיאטריים במאה ה־21 אינם נשענים עוד רק על טיפולים תרופתיים, אלא משלבים גם טיפולים רגשיים, כמו טיפולים פסיכולוגיים, ושיטות פסיכותרפיות אחרות, כגון סי־בי־טי, פסיכודרמה ועוד. כל אלו מצויים במחסור גדול בכל בתי החולים הפסיכיאטרים בישראל. המטופלות שעימן שוחחנו סיפרו שלתחושתן, הן הולעטו במעלה הכרמל בתרופות, ובמחלקה הן זכו למעט מאוד טיפולים מסוג אחר. "היה לי טיפול התנהגותי־קוגניטיבי אחת לשבוע", מספרת נעמי. "השיחות האינטימיות באמת היו עם האחים והאחיות. אין ממש טיפולים באשפוז".

     

    "הייתי מקבלת כדור הרגעה כמעט כל יום", אומרת שירה. "זה לא מה שתיכננתי כשהתאשפזתי". שירה מעידה שהיא גם לא קיבלה הכנה נאותה לקראת השחרור הביתה. "ויש כמובן נפילה וזה נורא קשה. בבית הספר (הכוונה ל'מאור' – נ"ב) יש טיפול, אבל לא במחלקה. באשפוז הראשון שלי הייתי חודש ודיברתי עם פסיכולוגית פעם אחת. הרבה בנות לא דיברו עם פסיכולוג בכלל. באשפוז השני היו לי יותר שיחות. רציתי להישאר שם רק כי זה חלק סגור מהעולם, אבל האשפוז לא עזר לי בשום בחינה. אם כבר, אני מרגישה פחות טוב מאז שיצאתי".

     

    הייתה תחושה שיש מבוגר אחראי ששומר עליכם ואפשר לפנות אליו?

     

    "אני לא יודעת לגבי שאר הבנות, אבל לי לא היה למי לפנות. אם הייתי רוצה לעשות משהו, לפגוע בעצמי – עשיתי את זה. והם לא ראו. וזה קורה שם כל הזמן".

     

    את מתאשפזת בבית חולים ומצפה שיעזרו לך שם, ובעצם את מספרת שלא קיבלת שום מענה כמעט, למעט תרופות.

     

    "כן. גם כאילו, כל החברות שלי שהייתי איתן והשתחררו, כמעט אף אחת מהן לא השתחררה בגלל שהיא הרגישה יותר טוב. הן השתחררו, כי הן אמרו שהן מרגישות יותר טוב כדי שישחררו אותן. את פשוט אומרת, 'אין לי מחשבות (אובדניות)' וזהו".

     

    העיקר להשתחרר?

     

    "כן".

     

    מה את חושבת שצריך לעשות כדי לתקן?

     

    "אני חושבת שצריך להחליף חלק מהפסיכיאטרים, אני חושבת שצריך כללים חדשים, לשמור יותר על האחים, על איך שהם מתנהגים וגם לשמור יותר על הבנות. יותר השגחה ופיקוח. יותר טיפולים, אבל לא תרופתיים. טיפול נפשי־רגשי. גם מאוד חשוב שיעשו הכנה ליציאה. זה אחד הדברים הכי חשובים לדעתי".

     

    לטענה הזאת יש תמיכה מצד אנשי צוות, שמספרים כי במעלה הכרמל הנטייה המובהקת היא להעדיף את הגישה הפסיכיאטרית. "מנהל המחלקה (כאמור, ד"ר קוסוב - נ"ב) מכתיב את כל מה שקורה בצורה מאוד אגרסיבית ולא מאפשרת. הוא רואה הכל בעיקר דרך העין רפואית", טוען איש הצוות אורן. "הדגש הטיפולי, והטיפול שמקבלים בפועל, הוא כמעט אך ורק תרופתי. זו הגישה שהוא מכתיב ואין מקום לשום דבר אחר. גם איכות הטיפול הפסיכולוגי, ואני שומע מהם, היא נמוכה – כי אין לו (לפסיכולוג) אפילו מקום בשיח. הפסיכולוג יכול להגיד ולהמליץ, אבל הרופא הוא זה שיחליט מה יהיה הטיפול. בתנאי שהוא בכלל יתעניין מה יש לאיש הטיפול לומר. אני הרגשתי שאני פוגש את המטופלים כמו בייביסיטר. שאין שום משמעות למה שאני עושה איתם".

     

    מה הכוונה?

     

    "במקרים רבים, כשאיש טיפול היה מגיע עם הצעות, ד"ר קוסוב היה כועס, 'אתה לא מחליט. אני זה שמחליט'. העניין הכוחני נהוג גם כלפי המטופלים. השיח מול המטופל מאוד לא קשוב ולא מכיל, ואפילו מאשים. אחת לשבוע כשאנחנו פוגשים את כל המטופלים, הוא לעיתים היה נותן למטופל תחושה שהוא ממציא את מה שיש לו. מוכיח אותו. אם מטופל מתאר מצב רוח ירוד, הוא היה אומר לו, 'אבל ראיתי אותך השבוע צוחק עם האחרים'. נוצר מצב שהמטופלים מפחדים להגיד איך הם באמת מרגישים. מטופלים שחוששים לשתף לא יכולים לקבל טיפול ראוי לבעיה שלהם".

     

    אחת הרופאות מתארת גם היא מצב עגום. "בעיקרון, אמור להיות טיפול פסיכותרפי גם אצלנו, כי יש לנו תקנים של משרד החינוך, בבית הספר – יש טיפול רגשי לכל ילד. פעם היה יותר, אבל לאחרונה עזבו שתי מטפלות, ואחת נוספת ירדה לחצי משרה. יש לנו כמה תקנים, אבל בפועל יש רק חצי תקן של פסיכולוג. אמור להיות טיפול פסיכותרפי, אבל בפועל זה יותר כדורים. ילד מאושפז זקוק לטיפול רגשי הרבה יותר אינטנסיבי מפעם בשבוע. אבל אין, כי אף אחד לא בא לעבוד".

     

    זו בעיה נוספת: חוסר כוח אדם, שגורם לעיתים להתפשרות על איכותו. "זו בעיה כללית של מסגרות אשפוז של בריאות הנפש, שקשה למצוא עובדים", אומר אורן. "בפועל, בשל מחסור בכוח אדם, משאירים כמעט כל אחד לעבוד, גם אם מזהים שהוא לא טוב. זו בעיה רחבה, התקינה הנמוכה, התקציב הנמוך, ההכשרה לא טובה, ההדרכה לא מספיקה ואין אמצעי תמיכה לצוות. אנשים טובים שרוצים ללמוד ולהתפתח עוזבים, ומי שנשאר הם אלה שחייבים עבודה".

     

    נעמי, שהשתחררה לאחרונה מהמחלקה, מתארת את מצבה כיום. "היום אני בקושי שורדת, בחוץ אין כמעט טיפול - אבל למעלה הכרמל אני לא רוצה לחזור. אני מפחדת מהמקום הזה. הוא עשה לי טראומה רצינית. ד"ר קוסוב, תמיד פחדתי ממנו. בכיתי מהשיחות איתו, כי הוא היה נורא קשוח. חוויתי אונס נורא אכזרי, והרגשתי שכל מה שהוא רצה זה לשלוח אותי למסגרת כמו 'צופיה' (מעון סגור לנערות בסיכון - נ"ב) כדי לסגור אותי שלא אעשה בעיות. התאשפזתי מיוזמתי כדי לטפל בעצמי, אבל האשפוז גרם לי רק לעוד יותר בעיות בחיים וליותר פגמים בנפש. אני זקוקה לטיפול אבל למשפחה שלי אין כסף לטיפול פרטי".

     

    המקרה האחרון שזיעזע את בית החולים, אירע כאמור בשבוע שעבר. הנערה בת ה־15 התאשפזה במחלקה הסגורה עם דיכאון קשה, ולדברי אנשי הצוות, האובדנות שלה הייתה ברורה. "היא הייתה נחושה לגמרי. זה פשוט נורא", אומרת אשת צוות. "היא כבר הייתה לקראת שחרור, במצב יותר טוב. לקראת שחרור זה רמת השגחה אחרת. זה כבר לא טיפול נמרץ. חברה שלה אמרה לה, 'בואי לאכול', היא אמרה 'תכף', נכנסה להתקלח ולא יצאה".

     

    מבחינת הצוות הרפואי והטיפולי קשה מאוד למנוע מצב של התאבדות ברגע שהמטופל נחרץ בדעתו, ועושה הכל כדי להסתיר את בחירתו. עם זאת, מציינת אשת הצוות, "בוודאי שאין מספיק תיאום בין המטפלים לצוות הסיעודי. זה אחד המינוסים של המחלקה".

     

    הפעם החליטו אנשי ונשות הטיפול לעשות את מה שדרוש כדי להתמודד, כדי לסייע אחד לשני להתגבר על הטראומה הקשה שחוו, וכמובן לסייע גם למטופלים ההמומים והנסערים. זו פעם ראשונה מאז שהמחלקה קיימת, שמתרחש בה מקרה של התאבדות מטופלת בתוך המחלקה עצמה. מרבית המטופלים שמתאבדים, לדבריהם, עושים זאת במהלך חופשות או אחרי השחרור. "כמעט 80 אחוז מהמטופלים שלנו הם אובדניים", מסביר אורן. "זו מחלקה מאוד מוגנת. שמורה. לצערי הרב, דרך המטופלים אתה מגלה שלא משנה כמה אתה שומר עליהם – הם מוצאים כל דרך לפגוע בעצמם. מי שרוצה מוצא".

     

    במיוחד עכשיו. בכל המוסדות הפסיכיאטריים, ובעיקר במחלקות הנוער שלהן, מרגישים היטב את השנתיים האחרונות של משבר הקורונה. מעלה הכרמל איננו שונה בכך. "בגלל הקורונה המקרים הפכו יותר קשים וגיל המאושפזים ירד משמעותית. אם פעם היינו רואים נוער בגילים 16־17, היום אנחנו רואים ילדים בני 12 חולים", אומרת אחת הרופאות בביה"ח. "גם במחלקות של הבוגרים – פעם היו מגיעים בני 50 ומעלה. היום אנחנו רואים הרבה צעירים בני 18. גילים שאף אחד בחיים לא היה חולם לראות במחלקות פסיכיאטריות, עם דיכאונות קשים, עם פסיכוזות. אצל רבים, הקורונה החמירה מחלות שהיו מאוזנות. אנחנו רואים יותר מצבים קיצוניים של אלימות ותוקפנות כלפי בני בית. ילדים צעירים כל כך בחיים לא היו לנו בכמויות כאלה".

     

    זו אחת הסיבות שבגללן היה חשוב לאנשי הצוות של בית החולים לדבר בכתבה הזאת, למרות שהדבר נעשה ללא אישור ההנהלה. כן, לתקן את הליקויים, הם אומרים; אבל לא, ממש לא לסגור את מעלה הכרמל. "קשה מאוד להתמודד גם עם הטראומה הקשה וגם לקרוא את התגובות, ואת ההכללות, הכל נכרך יחד", אומרת אשת צוות. "אנחנו שומעים שמבקשים לסגור את בית החולים וזה כואב. מי כמוני רוצה בדק בית, ומנהלים טובים".

     

    הכרת הטוב מגיעה גם מכיוונם של מאושפזים לשעבר, שיודעים לספר על אנשי צוות שהצילו את חייהם. רותם, שהשתחררה לפני מספר שנים ממעלה הכרמל, לא שוכחת את הצוות שטיפל בה. "לא כל הצוות נורא. הייתה לי פסיכיאטרית מעולה, יש לי חברה שעד היום הולכת אליה באופן פרטי. יש שם אחים שלעולם לא אשכח. אחת מהן, היא כזאת שבלעדיה לא הייתי מצליחה לעשות כלום עם החיים שלי. יש שם צוות שהוא מדהים, שעושה מעל ומעבר, זה לא הכל שחור".

     

    "כולנו", מסכמת אחת מנשות הצוות את תחושותיהם של רבים מעמיתיה, "מה שנקרא 'לוקחים את המטופלים שלנו הביתה'. אנחנו באמת מצילים חיים. ולכולנו מאוד קשה עכשיו".

     

    מעלה הכרמל: "כואבים את האירועים הקשים"; ד"ר קוסוב: "אין שחר לטענות"

    מהנהלת המרכז לרפואת הנפש מעלה הכרמל נמסר בתגובה: “הנהלת בית החולים ומאות העובדים כואבים את האירועים הקשים ופועלת לבדיקתם היסודית בין היתר באמצעות גורמים חיצוניים ובמועד המוקדם ביותר שהדבר יתאפשר”.

     על הטענות לגבי סביבת העבודה: “התרבות הטיפולית היא אינה כמתואר ואנו מכחישים מכל וכל כי ישנה סביבת עבודה הכוללת הטרדות מיניות. במרכז הרפואי מתקיים הליך מוסדר על פי החוק, במסגרתו יועמ”שית בית החולים הינה הממונה על השוויון המגדרי ומניעת ההטרדות המיניות ומטפלת בכל התלונות המגיעות אליה, על פי אמות המידה המחמירות שנקבעו בנציבות שירות המדינה”.

     על יחסו של ד”ר קוסוב לטרנסג'נדרים: “בהמשך לחוזר משרד הבריאות שהנחה את כללי ההתנהלות מול מטופלים טרנסג’נדרים, נערך המרכז הרפואי מעלה הכרמל לשינוי זה ולטיפול מותאם. ההתייחסות לאוכלוסיות הלהט”ב היא באג’נדה הטיפולית של הנהלת ביה”ח, שהציגה תוכנית לבניית יחידה (ייחודית בארץ), המתייחסת לצרכים המיוחדים של אוכלוסייה זו בפני הנהלת משרד הבריאות. בנוסף, הצוות במחלקה מודרך בתחום על ידי אנשי מקצוע מהקהילה הגאה”.

     על הטענות לגבי התנהלות מעלה הכרמל לאחר רצח מלניק ז”ל: “מיד לאחר האירוע הקשה נערכו מספר פניות לכלל העובדים, והם הוזמנו לשיח פתוח ואנשים הופנו לטיפול פרטני על פי הצורך. כלל העובדים שהכירו את הנרצחת ועבדו בצמידות עם האח הנחשד ברצח, יצאו לסדנאות מחוץ לבית החולים לעיבוד האירוע הקשה, בהובלה של נט”ל. סדנאות אלו הועילו להם מאוד ולכן הן נמשכות. במקביל נערך בדק בית משמעותי והוחל בבניית תהליכי ניהול סיכונים סדור, בשיתוף עם גורמי מקצוע מחוץ לבית החולים ומן האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות”.

     על הטענות כלפי האח הפסיכיאטרי קצ’ורה: “כל תלונה שמועברת לידיעת הנהלת בית החולים (סיעודית ורפואית) מטופלת לעומק, בין אם במסגרת משמעתית פנימית ובין אם דרך המשטרה והנציבות. חשוב לציין כי הנהלת המרכז מחויבת לאפס סובלנות לגבי אלימות על כל צורותיה”.

     על המאבטח שביצע עבירת מין במאושפזת: “המאבטח נכנס לעבודה בהתאם לכל הכללים והנהלים, לרבות בדיקה מקדימה של רקע פלילי ועבירות מין, ונמצא כתקין. מיד לאחר שנודע להנהלת ביה”ח על עדות הילדה, הגישה הנהלת המרכז מיוזמתה תלונה למשטרת טירת־הכרמל, ודאגה כי התלונה תטופל בלא שיהוי. מול העובד אף נפתחו הליכים פליליים ובהמשך הוא הורשע. האירוע היה פלילי, לא התייחס להתנהלות צוות רפואי, ולכן לא נבדק בוועדת בדיקה”.

    ממשרד הבריאות נמסר בנוסף: “משרד הבריאות מקים ועדת בדיקה למקרה התאבדות הנערה וישקול הקמת ועדת בדיקה (שלא ניתן היה להקימה עד כה בהתקיים החקירה) למקרה הרצח של ליטל יעל מלניק ז”ל, בהתאם לממצאי ואישור המשטרה וגורמי החוק. בנוסף, הקים משרד הבריאות ועדה ציבורית רחבה לבחינת מוגנות חסרי ישע במערכת הבריאות ועוסק בפיתוח כלי ניהול סיכונים מתקדמים לזיהוי סיכונים סמויים במערכת בריאות הנפש לרבות כלי כשירות נפשית למועסקים במערכת”.

     על המחסור בטיפולים רגשיים: “הנהלת המרכז רואה חשיבות רבה למודל הטיפול המשלב גורמי מקצוע טיפוליים. הנוער מטופל על ידי צוות מטפלים רגשיים הן של המחלקה ושל בית הספר הפועל בתוך המוסד עבורם. בבתי החולים הפסיכיאטריים חסרים תקנים, לרבות אצלנו תקני ואנשי טיפול. הנהלת המרכז פועלת באופן אקטיבי מול משרד האוצר, משרד הבריאות ונציבות שירות המדינה, יחד עם כלל מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים להוספת תקני טיפול אלו. מבחינת האיוש, חסר נקודתית איוש במספר מקצועות טיפול. הנהלת בית החולים עמלה כל העת על איוש התקנים החסרים, אך לצערנו בכלל השירות הציבורי ישנו מחסור בפסיכיאטרים ובצוות רפואי ופרא־רפואי בתחום בריאות הנפש”.

     על הטענות לחוסר תיאום בין האגפים בבית החולים: “מנהל בית החולים בתפקידו זה כשנה, פועל ללא ליאות לעבודת צוות רב־מקצועי. הדבר מתבטא בישיבות סדורות למול ראשי הסקטורים השונים, ובשילובם בעשייה”.

     

    פרקליטו של ד”ר אנטולי קוסוב מסר בתגובה: “אין כל שחר לטענות המועלות בכתבה נגד ד”ר קוסוב, שלצערנו מהוות דיבה והוצאת לשון הרע. ד”ר קוסוב הוא פסיכיאטר מומחה זה עשרות שנים, בעל אות הוקרה מטעם קצין רפואה ראשי על פועלו בצה”ל, ומנהל מחלקת הנוער בבית החולים מעלה הכרמל, למעלה משני עשורים. תרומתו הכבירה של ד”ר קוסוב לאורך שנים ארוכות אלה לציבור המטופלים בכלל, אינה נתונה בספק ועל כך יכולים להעיד מטופלים ועובדים רבים במחלקה, בהווה ובעבר, וחבל שלא פנו לקבל את תגובתם. תפקוד המחלקה בראשות ד”ר קוסוב – הן בטיפול הרפואי־תרופתי והן בהקפדה על תמיכה וטיפול רגשיים, מעמיד אותה בשורה הראשונה של מחלקות הנוער בישראל ובעולם.

    “לצערנו, מקרים אובדניים גם בקרב בני נוער, יתרחשו גם בהימצא הטיפול הטוב ביותר, והדבר הוא אסון גם עבור הרופאים המטפלים.

    “הטענות בכתבה במישור הבין־אישי אינן נכונות ומהוות הוצאת לשון הרע. מעולם לא דבק כל רבב בהתנהלות הבין־אישית של ד”ר קוסוב, המושתתת כולה על הקפדה על יחס מקצועי ומכבד, הן כלפי אנשי ונשות הצוות, והן כלפי המטופלים בפרט, ובהתייחס לעדויות העלומות שאוזכרו בכתבה, נאמר כי ד”ר קוסוב לא הטריד מעולם מינית, או בדרך אחרת אדם כלשהו ועברו האישי והמקצועי הינו ללא כל דופי.

    “צר לד”ר קוסוב שגורמים אינטרסנטיים בוחרים להציף בעילום שם ומאינטרסים נקמניים, שקרים והכפשות בלתי נכונים”.

     

    noam.barkan@gmail.com  

     


    פרסום ראשון: 09.12.21 , 00:49
    yed660100