"תוך שנייה־שתיים אתה אמור לדרוך ולשחרר כדור. אם לא, אתה הלכת או שייפגעו חפים מפשע"
בסמטאות העיר העתיקה, כשפיגוע רודף פיגוע, נדרשים מהמג"בניקים חושים חדים כדי לזהות את הסמ"חים - סימנים מחשידים - ולעצור במהירות את המחבל הבא | במעבר תאנים, שבו נדרס השבוע מאבטח, אסור לאבד ערנות גם בקור המקפיא | ובקרוסלות של חברון, שדרכן עוברים מאות פלסטינים ביום, הגבילו את משמרות החיילים המתוחים לארבע שעות | סיור בגזרות שנדלקות ברגע, עם הלוחמים שצריכים "לעבור מאפס למאה", וגם משלמים מחיר על הדריכות התמידית
הבהלה יכולה להצמית. לנטוע אותך במקום מפוחד עד לשד עצמותיך. זה אולי הדבר הראשון שעולה בראש כשמריצים לך סרטוני פיגועים שאירעו בעיר העתיקה בירושלים. ויש מבחר, כי היו לא מעט פיגועים מול מאות המצלמות שפזורות כאן ומכסות כל זוויות וכל מטר רבוע. הנה למשל הסרטון מהפיגוע בשבת האחרונה: מוחמד שווכת סליימה חוצה מעבר חצייה. כבר ארבע וחצי אחר הצהריים והתאורה חלשה, מחשיך עכשיו מוקדם. אברהם אלמליח הולך אחריו. הוא סיים את התפילה בכותל, חצה את רחוב הגיא בתוך העיר העתיקה, יצא משער שכם, דילג במדרגות "האמבטיה" אל רחוב סולטאן סולימאן ופונה לכיוון רחוב הנביאים.
זו נקודה בזמן שצריך להתעכב עליה, הרגע שלפני הסערה, לפני ההתנפלות, הרגע הזה כשכל אחד עסוק בשלו, כשרק זה שעומד להסתער יודע שהוא עומד לעשות כך. יש כאן בשער שכם בכל רגע נתון שבעה שוטרי מג"ב במשמרת. שתי עמדות במעלה המדרגות ואחת למטה, ממש מול השער עצמו. הם אמורים להיות ערניים, דרוכים כמו קפיץ. רגע אחד של חוסר תשומת לב עלול להיות הרה גורל. ולא שבכל רגע מתרחש פה פיגוע. ממש לא. השגרה היא האויב הגדול ביותר ויש כאן כל כך הרבה הסחות דעת. הריח המשכר של החומוס והפלאפל הטרי מעכרמאווי שנמצא מעבר לכביש, עגלות רוכלים עם בייגלה שומשום שרק יצאו מהתנור, ערב רב של אנשים שיוצאים ונכנסים מהשער העצום הזה שבנו הטורקים, באב אל־עאמוד שלמרגלותיו יושבות חאג'ות ומוכרות עכשיו אגדי צנונית וחבילות תרד טריים, עלי גרגיר ופטרוזיליה ותאנים מיובשות.
ופתאום התנפלות בלי שום הקדמות. הנה, בסרטון, סליימה מסתובב במפתיע ומתנפל בסכין על אלמליח. דוקר אותו בחזה ובזרוע פעם ועוד פעם ועוד אחת, בחמת זעם. שני שוטרי מג"ב קרבים אל סליימה, נכנסים לפריים. לקח להם כמה שניות, שתיים־שלוש להגיב. קודם הזעקות, הפניית מבט, מרחוק זה נראה כמו קטטה, ואז ההליכה בנשק דרוך לעבר סליימה שאוחז בסכין אף שהאינסטינקט אומר לא להתקרב. רס"ר ל' חוטף דקירה בחזה, מזלו שלבש וסט ואפוד קרמי שספגו את להב הסכין. אחר כך סליימה מנסה לתקוף את רב־שוטרת ש' אבל נורה ונסוג ונופל על הקרקע, זז ומנסה לקום ונורה שוב. הפעם הוא כבר לא זז יותר.
עכשיו אנחנו בעמדת הלוחמים בצד הדרום־מערבי, עשרה מטרים מהמקום שבו נורה סליימה. רס"ר עבדו היה מפקד מערך האבטחה בשער שכם באותו יום. הוא לא ילד, איש קבע עם פז"ם של כמה שנים במג"ב, למעלה משנה פה בעמדה. "ועדיין, עם כל התרגולות והאימונים והדריכות, ותאמין לי שלא פשוט להיות דרוך כל הזמן, לוקח לך כמה שניות להבין מה הולך. לעכל. זו פעם ראשונה שלי באירוע כזה, תמיד רק שמעתי מאחרים מה היה. במקרה הזה אני חלק מההתרחשות. הפנים שלי היו לכיוון השער ופתאום שמעתי ירי. אתה נכנס לכמה שניות של הלם, ובום מתעשת. רואה את ש' ול' בתוך האירוע ומצמצם לכיוון שלהם כדי לאבטח אותם. אני זוכר שהרגשתי שאני מוצף אדרנלין, שלא חשבתי יותר מדי כי נכנסתי לתרגולת באוטומט. אני מסתכל סביבי לוודא שלא יהיו הפתעות, שזה לא אירוע משיכה, של מפגע אחד שמושך אותך לכיוון מפגע שני שאורב לך, סורק שאין עוד איומים. הרי היו פה מלא אירועים, ככה שברגע הזה אתה מריץ בראש המון תרחישים".
כמה זמן לוקח להירגע, להוריד דופק, אחרי אירוע כזה?
"לא יודע להגיד לך אבל לוקח זמן, גם אם אתה עצמך לא ירית הדופק שלך רץ כי זה קורה מול העיניים שלך ובכל רגע אתה עצמך תידרש לירות. קשה לי להסביר את התחושה, רק מי שעבר אירוע כזה יודע במה מדובר, מה מרגישים".
מה פתאום חם–צוואר?
זו בנאליה לא נורמלית. שגרה מוטרפת שאי־אפשר לתרגל אותה. כלומר אפשר, אבל ברגע האמת לך תדע מה תעשה. אולי תקפא. אולי במקום לרוץ אל הסכין תתפוס מחסה. או שאם יתקפו אותך תאחר להגיב. הנה הבחור הצעיר הזה שהולך עם חם־צוואר וידיו בכיסים ודווקא נעים עכשיו, מה פתאום חם־צוואר. הראש לא מפסיק לעבוד.
מי שעומדים מול הפיגועים נמצאים כל הזמן בכוננות. כמה זמן אפשר להיות דרוך? לא צריך לתת כותרות לרצף הפיגועים האחרונים, מספיק להסתכל על הרשימה: ב־30 בספטמבר אסרא חזימיה מהעיירה קבאטיה שליד ג'נין התבקשה להציג תעודה מזהה בשער השלשלת בכניסה להר הבית. היא שלפה סכין מתיק היד שלה ובתגובה נורתה למוות על ידי השוטרים. ב־17 בנובמבר איברהים אבו־עסב, נער בן 16 מעיסאוויה, התנפל עם סכין על שני שוטרי מג"ב ברחוב הגיא בעיר העתיקה ונורה גם הוא למוות. ארבעה ימים אחר כך הגיע פאדי אבו־שחידם, מורה ואיש חמאס ממחנה הפליטים שועפאט, לאזור שער השלשלת ופתח באש לעבר יהודים. מהירי נהרג אליהו קיי ונפצעו עוד שלושה. באותו היום צעיר בן 21 מג'נין דקר זוג יהודים ביפו. היה גם את הפיגוע של סליימה בשבת האחרונה ויממה אחר כך פיגוע נוסף במעבר תאנים בסמוך לטול־כרם. מוחמד נדאל יונס בן 16 משכם הגיע עם רכב המשפחה למחסום ודרס את אחד המאבטחים. חבריו של המאבטח פתחו בירי והרגו את יונס. עכשיו זו שעת בוקר של יום רביעי השבוע ובחדשות מדווחים על פיגוע דקירה נוסף בירושלים, הפעם בשכונת שייח' ג'ראח. בפיגוע נפצעה קל אישה בת 26, המחבלת החשודה בדקירה נעצרה בבית ספר תיכון סמוך.
שער שכם נחשב לזירה נפיצה. רגע אחד הסביבה שלווה וכעבור רגע מתפתח קרב והמקום נדלק. סנ"צ מיטל קוניו, מפקד סמ"ג (סיירת משמר הגבול) ירושלים, אחראי על האזור. "זו עבודה בתא שטח הכי מורכב שיש. 99 אחוז מהאנשים שנעים במרחב הזה נורמטיביים. באים להתפלל, לעשות קניות, לבקר משפחה, לאכול. בסוף יש אחוז בודד שמולו אנחנו דרוכים, אחוז אחד שאליו אנחנו מתאמנים לעבור ממצב של אפס למאה בשנייה אחת. זה אומר שהלוחמים שלי צריכים להיות מכ"ם אנושי. אם בגבולות יש לך קשתות ומצלמות אינפרא ותצפיתניות שיושבות בחמ"ל עם ג'ויסטיק, אז לנו יש רק עיניים וחושים. וזה במשמרת של שמונה שעות שאתה עומד על הרגליים ומחפש כל הזמן סמ"חים, סימנים מחשידים".
הקולגה שלו, סנ"צ ליאור כהן, מפקד גדוד העתיקה של מג"ב ירושלים, אומר שזה עניין של תרגול ואימון. "אף אחד לא יעבור מאפס למאה בלי שיאמנו אותו. יש אצלנו שיח תמידי סביב העניין הזה של הדריכות. והטווחים מאוד קרובים, טווחי אפס. הלוחמים שלי מסתובבים בתוך סמטאות העיר העתיקה, האנשים חולפים על פניהם, מתחככים בהם. אנחנו עובדים על זמן תגובה מהיר. תוך שנייה־שתיים אתה אמור לדרוך ולשחרר כדור. אם לא תגיב מספיק מהר אתה הלכת או שאזרחים חפים מפשע ייפגעו".
בודקים גם יהודים
אבל עם כל הכבוד לתרגול ולאימונים, בסוף כל אירוע מתגלגל אחרת. סליימה היווה איום מוחשי. הוא התנפל עם סכין על אלמליח שבנס יצא רק עם פציעה בינונית. גם את הלוחמים הוא ניסה לדקור. הירי עליו היה מוצדק, אבל הוא נורה גם אחרי שנפצע ושכב על הארץ, אחרי שהתהפך וזז. וזו השאלה: מתי אתה חודל ירי ומאפשר טיפול במי שרק לפני שנייה ניסה להורגך?
הלוחמים נחקרו באזהרה במח"ש שעות ספורות אחרי האירוע ונשקם נלקח מהם. אתמול הוחלט לסגור את התיק נגדם מחוסר אשמה. מפקדיהם, מרמת הפלוגה ועד המפכ"ל, רב־ניצב קובי שבתאי וראש הממשלה, נפתלי בנט, מיהרו לגבות ולשבח אותם על תגובתם המהירה וההחלטית. קוניו, מפקדם של שני הלוחמים, אומר שבסוף השוטרים צריכים לדעת שברגע שהם יפעלו על פי ההנחיות והפקודות הם יקבלו גיבוי, "וגם אם יטעו טיפה בשיקול הדעת, הם עדיין יקבלו גיבוי. בלי גיבוי שלנו המפקדים בשטח ושל פיקוד המשטרה אין לנו מה לעשות פה. זה הבסיס".
כהן: "הרי המחבל הזה ניסה לפרק בנאדם בסכין וממנו הוא רץ לעבר הלוחמים וניסה לדקור גם אותם. הוא בא למסע הרג. אחד כזה צריך לנטרל, בטח כשהוא מנסה לקום אחרי שירו עליו".
לנטרל זה אומר להרוג?
כהן: "לנטרל בצורה כזו שלא יהווה יותר איום. אולי הוא על סמים ממריצים ויכול לרוץ עם ארבעה כדורים ברגל? אם הוא נהרג כתוצאה מהירי אז הוא נהרג, זה משהו שמחבל צריך לקחת בחשבון".
לרב־שוטר (רש"ט) י' לא הייתה דילמה. לפני כשלושה שבועות, בבוקר 21 בנובמבר, הוא היה במשמרת עם שוטר נוסף, בדיוק עמד ברחוב דוד פינת השלשלת כשבקשר דיווחו על אירוע במורד הרחוב. "אני שנה בשירות, שמונה חודשים בעיר העתיקה", הוא אומר, "מכיר כאן כל סמטה וחצר, כל בלטה, חייב להכיר כל חוש, שבעגה שלנו זה רחוב ללא מוצא. אתה חייב להיות פה חתול רחוב כי כל רגע יכול להיות אירוע ואולי תצטרך לבצע מרדף. שזה אומר שאתה צריך להיות במתח מאוד גבוה. כשאני מסיים משמרת של שמונה שעות אני מרגיש כמו מכשיר חשמלי שעבד ופתאום מוציאים אותו מהתקע. זה ירידת מתח שקשה לתאר.
"הקיצר, זו הייתה הפעם הראשונה שלי בפיגוע. הייתי כבר בפיגועים אבל תמיד באתי אחרי שהסיפור נגמר. הפעם אני והשותף שלי בדיוק בדקנו שני בחורים יהודים שנראו לנו חשודים. אנחנו בודקים גם יהודים, לא רק ערבים. ופתאום בא לנו הדיווח על האירוע בשלשלת למטה ואני מסובב את הראש ובא בריצה מקומי שאומר 'יש בלגן' ומצביע על מורד הרחוב. ישר רצתי למטה, 40 מטר בערך וזיהיתי את אלי קיי ז"ל שוכב פגוע על הארץ. עשרה מטרים ממנו זיהיתי פצוע נוסף שוכב, אינסטינקטיבית דרכתי את הנשק כי זיהיתי במקביל את המחבל מצד ימין. ברגע שקלט אותי ואת השותף שלי הוא הפנה את האש שלו אלינו והתחיל לירות. תפסנו מחסה ופתחנו זיגים, שזה ירי מאחורי מחסה".
קרב יריות.
"חילופי אש, קרב יריות, מה שזה לא יהיה, הוא ירה עלינו ואנחנו עליו".
איך אתה מרגיש בתוך הסיטואציה הזו?
"חושב רק איך לפגוע בו. אחר כך הרגשתי את ההתרגשות והאדרנלין אבל בתוך הסיטואציה אתה לוחם, אתה בקרב. ברגע שהמחבל החליט לחתוך את הסמטה צימצמנו אליו ופגענו בו".
אתה מתאר אירוע לא פשוט.
"זו העבודה. אחרי שהאירוע נגמר חסמנו את הרחוב והמשכתי בפעילות כרגיל, לא התעכבתי על מה שהיה. הרגשתי בסדר עם זה. היה תחקור, סיפרתי מה קרה וזהו".
לא יוזמים, מגיבים
העיר העתיקה ושער שכם לא לבד. גם הגדה אף פעם לא לגמרי שקטה. מוחמד נדאל יונס רב בליל ראשון עם אביו. כשאתה נער בן 16, בגיל ההתבגרות, מריבות כאלה שכיחות. אבל המריבה הזו הביאה את יונס להיכנס לרכב המשפחתי ולדהור מרחק חצי שעה נסיעה אל מעבר תאנים ליד טול־כרם ולדרוס מאבטח עובד המקום.
המעבר הוא בעצם מחסום, מכשול סינון ובידוק שדרכו חוצים רק ישראלים את הקו הירוק לשני הצדדים. הוא שייך לרשות המעברים במשרד הביטחון שמפעילה 14 מעברים כאלו לאורך הקו הירוק. כשבאנו למקום ביום שלישי השבוע עמל צוות של פועלים על שיפוץ המחסום. המאבטחים נראו דרוכים מאוד, ידם על הנשק.
המאבטח, בן 34, הובהל מיד אחרי הפיגוע לבית חולים כשהוא פצוע קשה. הוא סבל משבר פתוח ברגל ימין ועבר ניתוח, עתה מצבו מוגדר בינוני. ארז צידון, מנהל רשות המעברים, ביקר אותו ביום שלישי השבוע. "הוא מרגיש יותר טוב עכשיו", אומר צידון מבית החולים, "מדובר בבחור חזק, גולנצ'יק, שמעתי ממנו שהוא ידע שזו עבודה מסוכנת ועדיין לא תיאר לעצמו שייקלע לאירוע כזה. והם עושים סימולציות ותרגולות והוא לוחם ועבר את עופרת יצוקה ועדיין שום דבר לא מכין אותך לרגע הזה, להפתעה הזו שבאה באבחה.
"הוא בדיוק סיים לבדוק רכב כשהגיע המחבל במהירות ונכנס בו ובמעבר. זו לא עבודה קלה, זה לעמוד בחוץ במשמרת של שמונה שעות בקור ובחמסין, כשיורד מבול או כשיש 90 אחוזי לחות ואתה מזיע כולך, וצריך להיות בדריכות שבכל רגע יתקיפו אותך כי זה מצב שאתה לא היוזם אלא המגיב. אתה בבט"ש תמידי. ומעבר תאנים מיועד רק לכלי רכב. לא לפועלים, לא לסחורות. ורובם ישראלים שנכנסים לעבוד בישראל וחוזרים אחר הצהריים הביתה. אם רק תעכב אותם לחמש שניות יבואו אליך בתלונות. ככה שאתה צריך להיות ערני ומיומן ולאפשר זרימה של תנועה. זה לא פשוט".
ממעבר תאנים בשומרון נסענו לבירת המחסומים והחסמים, הלא היא חברון. הנוכחות הצבאית של ישראל נמצאת בכל פינה. זו גזרה שכמו ירושלים יכולה להידלק בכל רגע ומחוזקת עכשיו על ידי גדוד גרניט של הנח"ל. מפקד הגדוד, סא"ל יוני דהן, אומר שעיקר העבודה מול החיילים היא שימת דגש על כוננות ודריכות. יש לו שישה חסמים בנקודות המעבר בין שני חלקי העיר ולמרות המעבר "הסטרילי", הקרוסלות שדרכן עוברים הפלסטינים וקירות המיגון שאחריהם עומדים החיילים, הערנות שלהם כל הזמן נבדקת על ידי מפקדיהם. "זה בגלל שאי־אפשר לדעת מאיפה השקט הזה יתנפץ עליך. אתה מדבר איתי על מעבר מאפס למאה ברגע אחד ואני טוען שאנחנו אף פעם לא במצב של אפס. כשרגוע אנחנו במצב של 80, דרוכים תמיד למצב שעוד שנייה יתרחש פה פיגוע. זה הסטייט אוף מיינד. יש כאן אתגר של דריכות מבצעית של כל לוחם ולוחם, אתגר מנטלי".
איך מתמודדים עם אתגר כזה?
"קודם כל אנחנו מקפידים על משמרות של ארבע שעות".
רק ארבע שעות?
"כן, אחרי ארבע שעות קשה לשמור על ערנות. לוחם צריך לעמוד עם ציוד מיגון מלא, עם ברכיות, כמובן נשק, אפוד קרמי, וסט, ומותר לו לשבת לנוח רק בכל עשר דקות לפני שעה עגולה. בעשר דקות האלה אתה נח. אם אנחנו רוצים לשמור על דריכות ואפקטיביות מבצעית מקסימלית, אי־אפשר לתת להם משמרות יותר ארוכות. אנחנו מקפידים גם על סבבים. חייל עושה שבוע בחסמים ואחריו שבוע של כשירות מלחמה, שכולל רק אימוני כושר וירי וקרב מגע. בשבוע אחר כך אתה עושה רק מעצרים ופשיטות ליליות ורק אחריו אתה חוזר לעוד שבוע חסמים וחוזר חלילה".
זו התמודדות נפשית לא פשוטה. גם הדריכות התמידית מייצרת מתח גבוה ובטח הפעמים שבהן אתה נקלע לאירוע אמת, לפיגוע. בדרך החוצה מחברון בג'יפ של המג"ד דהן חלפנו על פני כמה לוחות זיכרון לקורבנות פיגועים. גם העיר העתיקה בירושלים מלאה בהם. רפ"ק ענת אבנון, קצינת בריאות הנפש של מג"ב, אומרת שמג"ב וצה"ל פועלים באותם הנהלים אחרי אירועי אלימות. "קודם כל זו הידיעה של כל לוחם שיש לו כתובת, שיש לו תמיד עם מי לדבר. אחרי אירוע כמו זה שהיה בשבת האחרונה, המפקדים אוספים את הלוחמים לשיחה. כל לוחם מספר מה הוא חווה. לכל מי שהיה שם בזירה ישנה נקודת מבט אחרת, זווית שממנה הוא ראה את ההתרחשות. השיחה המשותפת הזו נועדה ליצור לך סיפור שלם ולתת לך מקום לפרוק את הרגשות. ברגע שאתה שומע מה החברים שלך חוו זה נותן לך לגיטימציה לתחושות שלך".
יש לוחמים שהמתח הזה, הדריכות, ההיתקלות עצמה, מייצרים אצלם חרדה?
"קורה, כן. גם אם אתה חושב את עצמך לבנאדם בריא נפשית יכול להיות שתפתח סימפטומים כמו קשיי נשימה, לחצים בחזה, בחילה. גם אם אתה רק חושב על מה שהיה וישן פחות טוב בלילה, זה אומר שישנה טראומה. אחרי אירועים אנחנו נותנים עזרה ראשונית שהיא בעיקר מתן משימות למי שאנחנו חושבים שצריך את זה. ברגע שאתה חוזר לתפקוד, אתה עסוק בעשייה והחרדה יורדת. אם לוחמת הייתה באירוע דקירה בחברון, נעלה אותה למשמרת כמה שיותר מהר כדי שלא תפתח פוסט־טראומה. זו המטרה, חזרה למקום האירוע, לפעילות, לשגרה. צריך לזכור שבסוף אנחנו מתעסקים פה במציאות שהיא לא תמיד הכי נורמלית".
