"בשלב מסוים 'ההוא שם בחוץ' מתחיל לבקר סתם, בלי סיבה. ואז בכל לילה. ככל שעוברים הימים והלילות הלבנים מצטברים, אני נעשה עייף יותר ויותר וההתעוררות בבוקר הופכת בלתי אפשרית. אני יושב בשיעורים ובוהה באוויר, מנסה להבין מי זה לעזאזל ההוא שם בחוץ שאורב לי בלילות"

(מתוך הספר "ההוא שם בחוץ", עמרי גינזבורג)

× × ×

על כביש החוף, קצת אחרי מנהרות הכרמל, המגבים של טנדר האספנות, כחול מט דועך משנת 84', נאבקים בחצאי טיפות. בתחזית הבטיחו גשם אמיתי. נגיד, כזה שירביץ פוליש על הכביש. אבל המגבים כל כך קטנים. מזכירים שני גמלי שלמה ותנועתם צבים, עד שגם רסיסים הם אויב מר.

רסיסים, יש שיר כזה.

זה לא שאני נזכר כי משמיעים אותו. הרדיו פה קולט בעיקר AM. מוזר. יש כאלה שמחשיבים כלי כזה כמשאית. אבל יש פה קבינה לחוצה לשניים, ואנחנו בפנים דבוקים, הברכיים כמעט תקועות בשמשה. את המושב אי־אפשר להזיז, לא קדימה, לא אחורה, כלום. ובכל זאת עמרי גינזבורג מבסוט על החיים. "כאילו ייצרו אותו בשבילי", הדגים מקודם איך הידיים פיקס על ההגה. ואיך הזרוע נופלת על ידית ההילוכים. ואז הוסיף שהוא והטנדר סוזוקי נולדו בהפרש של חודש, שניהם בני 37.

בנייד יש עכשיו מבזק. יצחק חן, נכה צה"ל שנאבק להכרה כפוסט־טראומטי, שם קץ לחייו. העיניים של עמרי נעוצות בשמשה והמבט שלו נינוח. הוא לא יודע, ואני לא הולך לספר לו. למה להכניס עוד כאב במסע כזה, שבווייז שלו הכתובת היא השלמה? וחוץ מזה, יש עניין אחר עכשיו. הטיפות שבחוץ.

תראה את המגבים, אני מתלהב. חורקים, מתנדנדים, נאנקים. להפסיק? הוא שואל. זו שאלה מצחיקה, כאילו מגבים זה עניין של בחירה.

אני אומר: בכתבה הפתיח הוא בדרך כלל הדבר הכי חשוב. עם מה נפתח? "עם ההסתרה", עמרי החלטי. "הסיפור שלא מדברים עליו אבל נמצא בכל מקום. סביבנו יש הרבה שמסתירים. בסוף זה הנורמל. כי מתביישים, כי לא מקובל לדבר על זה, כי המצ'ואיזם הישראלי, כי גבר לוחם. נראה לי שיהיה בזה משהו משחרר אם יותר אנשים ידברו".

אז המסר הוא פוסט־טראומה. והמסר הוא הסתרה. ושחרור. וכאב. ובושה. ועמרי שפתאום מסתייג ואומר שקשה לו עם מסרים גדולים; ועמרי, גיבור הסיפור כאן, שמסתייג גם מההגדרה גיבור. דמות מרכזית זה בסדר; ועמרי, שהפוסט־טראומה שלו היא מאוד אישית ואיכשהו מאוד לא אישית; ועמרי והמסע שאליו יצאנו, שהוא תמצות של מסע יותר גדול שעשה באוטו הזה ברחבי המדינה וברחבי הנפש שלו. ושאחריו כתב על זה ספר, שבימים אלה יוצא לאור ומופץ באמזון.

בינתיים, מחוץ לטנדר, היום מתחלף ללילה, ונהיה חשוך. וחושך הוא האויב. כלומר החושך מחביא אויב. את זה של עמרי. רק שעמרי לא יודע לנקוב בשם שלו. או אפילו להגיד מה זומם. ההוא שם בחוץ, עמרי קורא לו, לשד שמשתק אותו. וגורם לו בלילה לא לזוז מילימטר במיטה. או סתם לנשום.

"זה בסדר, יש מאות רכבים סביבנו. חושך כזה לא מפחיד אותי", עמרי מרגיע. בינתיים הטיפות נפסקות, ומגבי הגמל שלמה כאילו נושמים לרווחה.

× × ×

"כשסובבתי את הראש נשמעה ירייה. הבחור הרוסי נפל ליד הרגליים שלי. הוא שכב בלי תנועה עם הפנים מטה, אבל נראה שהוא עדיין נושם. סובבתי אותו אליי. המראה היה מחריד: רוב הפה שלו נעלם ובמרכז הפנים היה חור ענקי שדרכו יכולתי לראות את הקרקע" (תיאור סיוט מתוך "ההוא שם בחוץ")

עמרי גינזבורג יושב על אבן ענקית בקצה המצפה של הר אדיר. לפניו לוחות מתכת עם שמות חללי מלחמת לבנון השנייה, בהם ארבעת הנופלים מגדוד הטנקים שלו. ממולו נוף משבש דופק שכאילו נלקח, תוך הפרת זכויות יוצרים, ממשחקי הכס. עננים רווי משקעים, שמיים שהתקלחו באובך, מתחת שרשרת הררית בגוני ירוק, ואז השכנה מצפון. אנחנו עוברים על היישובים ממערב למזרח: יעטר, רמיש, עין אבל, בינת ג'ביל. נעצרים על בינת ג'ביל. שם קרה משהו נורא. לחייו של עמרי.

"גם שם יש אנשים", העיניים הסקרניות של עמרי על עיירת הקרבות הלבנונית, "כל המלחמות האלה נראות כמו איזה משחק שאני לא יודע איך נקלעתי אליו. ואני מבין שגם שם יש אנשים שנקלעו לסיטואציה כמוני, והיו מעדיפים לנסוע לאכול חומוס בגליל".

עכשיו, על האבן, עמרי סוגר מעגל קטן משלו. הוא פותח את אחד מיומני המלחמה שכתב אז, ולא היה לו אומץ לפתוח לאורך שנים ארוכות, גם לא בפעם הקודמת שהיה על ההר, ב־2017, כשהחל לכתוב את הסיפור שלו.

הוא מקריא:

"אני דוהר עם הטנק תוך שאני צועק לאלי הנהג, שהרגע התעורר משינה, ששטרן מדמם במסדרון הטנק שלנו. הריח בטנק נוראי. ריח עור חרוך ודם בכמויות. לראשונה בחיי גיליתי שכמות גדולה של דם מריחה אחרת מדם שנזל מפצע קטן. הריח הזה לא עוזב אותי. גם עכשיו אני נזכר בו לפעמים".

במלחמה ההיא הוא היה סגן מפקד פלוגה (סמ"פ) בחטיבה 188. הגדוד שלו, 53, נלחם בחלק מהכפרים תחתינו. ובסיפורים שלו משם יש הרוגים, וקולות, וריחות, והרבה כמעטים, וסצנות שנחקקו. כמו החייל ההוא שנפצע מכדור ירי כוחותינו וחצי פנים כאילו נעלמו לו, גיבור חלק מסיוטיו.

את החילוץ של אותו פצוע עמרי משחזר כשברקע הבלחות רעמים. השמיים האדירים שמעלינו מביעים חוסר שביעות רצון ממשהו. "נסענו למסוק. בטירוף, הכי מהר, יש לך מישהו שמדמם בטנק", הוא משחזר, "זה היה ציר שפתחתי קודם. באיזה שלב בנסיעה סטינו מהציר. התחלתי לחפש את הציר. ואני רואה אזור, שכאילו חפרו וכיסו. כאילו הכינו מטען. והטנק 40 ומשהו קמ"ש, כבר אין ימינה ושמאלה. אתה יודע שאתה עולה עליו. ואני זוכר את המחשבה בשנייה הזאת. אוי ואבוי, זה מטען, אין לאן לברוח. הולכים להגיד 'הסמ"פ שפתח את הציר איבד אותו ועלה על מטען'. וזה אשמה. אני אשם שעולים על מטען. ואני זוכר שאני עוצם עיניים. הנה הבום. וכשאין בום, אני מסתכל אחורה, ואומר 'הווו, איזה מזל'".

מה הרגע שהכי תזכור מלבנון, עמרי נשאל. כשחזרנו, התשובה שלו מהירה. "כל רגע שם, כל משימה, אתה מרגיש שזהו, עכשיו זה נגמר. עד עכשיו היה לך מזל, וזהו, אולי עכשיו לא יהיה. כל הזמן סכנת קיום. עוד משימה שנראה לך שאי־אפשר. ועוד משימה, ועוד אחת. אז כשמודיעים שיוצאים, מבחינתי זו הקלה. היו אנשים שרצו לנצח במלחמה, אני רציתי לחזור הביתה".

לקח לו זמן להבין שגם כשחזר לבית הוריו בכפר־סבא, וגם כשהשתחרר מהצבא, הוא לא חזר, ולא השתחרר. ואז בהדרגה הם הופיעו. התמונות, הסיוטים, הפחד מהחושך. מההוא שם בחוץ.

פסיכולוגית מוערכת מתארת בפניי פוסט־טראומה כרגעים לא מעובדים, שלא נחווים כמו זיכרון אלא כאירוע חי. "זה לא שאתה יושב ונזכר. או חולם. אתה בעצם שם עכשיו", העיניים המרפאות שלה מתארות, "ואתה נאבק לשרוד, מחפש מחסה. והפחד שאתה מרגיש דומה לעוצמות שחווית באותו רגע. והקשב שלך לא יכול להיות בדבר אחר, כי אתה בחירום. אתה בהישרדות. אתה נלחם עכשיו".

ובאמת, כשיצאנו לדרך, בטנדר, אלה התיאורים מגינזבורג. "סיוטים נוראים", סיפר, "כאילו הייתי בקרב. ואני קם, מתחיל את היום, צריך ללכת לעבודה. וזה נורא קשה להפריד. לפעמים אתה עצבני, מתפרץ, ואתה לא יכול להסביר, אף אחד לא יכול להבין אותך".

איפשהו ב־2017 החליט שהוא יוצא למסע של חיפוש. ואולי גם שיקום. בשבילו ובשביל הטנדר, שגם היה מפורק. הוא מצא אותו, כלומר את השארית שלו, איפשהו בהרי ירושלים, אחרי שעמד שם שנים, ואחרי שרוקנו ממנו חלקים. בלי גלגלים, חלונות מנופצים, הרצפה חורים. הוא שילם 1,500 שקל, ואז ארבע שנים שיפץ. את מחזירי האור שלח לו איזה נורווגי, את הלוגו שעל הדשבורד קיבל מאינדונזיה דרך כתובת בארה"ב, ואת הכנפיים של הגלגלים הביא לו חבר שטס לסקי בצרפת. ואז, אחרי שהטנדר היה פרפקט, ולפני שעבר לברצלונה, שם הוא מתגורר גם היום עם גיחות לישראל, הוא יצא לדרך. מסע של 30 יום ובעיקר לילה.

ההר כאן הוא נקודת הפתיחה.

× × ×

"אני שוכב ללא תנועה באוהל ושומע אותם מתלחששים. אני סופר לפחות 20 איש שצועדים סביב האוהל. אלוהים! זה לא עוד חלום בעתה, זו מציאות בעתה! הכל אמיתי. יש אנשים סביב האוהל שלי. לא אחד ולא שניים; מלא אנשים בחשכה. מה עומד לקרות? מה הם מתכננים? העיניים שלי מתרוצצות אבל הגוף משותק"

יוצאים מהר אדיר. כשטיפסנו לפה, על פחות מ־40 קמ"ש, המנוע צרח והשתנק, הדלתות רעדו, חשבתי שיעופו החלונות. ועכשיו, כשממשיכים, הטנדר לא מניע על הפעם הראשונה. כשנחזור עמרי בטח יפרק את האמא של הסטרטר. הוא מכיר כל פלאג. אחרי שתדלקנו, למשל, הוא איפס את הספידומטר. בתדלוק הבא יבדוק קילומטרז'. בשבילו זו אינדיקציה שאין עניינים במנוע.

בינתיים הכביש מתפתל, יורד, עולה, סביבנו נוף אירופי. ממשיכים צפון־מזרחה עד שמגיעים לנחל צבעון. בכביש 89 יורדים לשביל עפר צדדי. הטנדר מרחף, קופץ. יחזיק מעמד, אני שואל. "אתה צוחק?" עמרי מגחך, "אפילו המאזדה של אמא שלי עוברת פה".

עוצרים אחרי איזה 200 מטר, בתוך משבצת קסם בגוני פוסט־שלכת. גם פה יש נוף מסדרה בנטפליקס. סביבנו עצי אלון מגוננים, דרדרים, ציוצי ציפורים, רקע הררי שמעברו נחל דישון.

כאן, במקום הזה, כמה קילומטרים מגבול לבנון, עמרי ביקש להתעמת עם הפחדים שלו. ויצא מובס. התגשמות כל הסיוטים, הוא אומר.

|

זה קרה ביום השלישי למסע שלו, ב־2017. הוא הגיע עם הטנדר, פתח אוהל, נשאר ללילה. ואז, כשהחשיך, האלונים המגוננים הפנו עורף, והציוצים פס קול של סרט אימה. "איפה שאתה מסתכל סכנות. מאחורי כל עץ יכול להיות מישהו שרוצה לפגוע בך. כל רעש, מבחינתי, יש מישהו בשיחים. והאבסורד שאותו הדבר קורה לי בחדר שינה, המקום המוגן – אותה הרגשה שיש מישהו".

בלילה הוא שמע רחשים סביב האוהל. רק שהפעם זה לא היה סתם. הוא עומד ליד המקום שבו זה קרה ומקריא מהספר: "המראה שנגלה לפניי מציף את כל הגוף בתחושה שלא יכולתי לדמיין גם בסיוט הנורא ביותר. מול פתח האוהל ארבעה אנשים חמושים".

בדיעבד, ארבע שנים אחרי, עמרי אומר שהלילה ההוא, שבו פגש חיילים, סתם כאלה שפטרלו, היה הקשה בחייו. יותר מהמלחמה, אני שואל. "אחרי המלחמה היו לי לילות פי אלף יותר מפחידים", הוא משיב, ומתאר איך המשיך לשכב אחר כך באוהל, קפוא, עיניו מתרוצצות. "פתאום היו לי מחשבות על 2006. מחבלים חצו אז את הגדר, ואני כל כך קרוב עכשיו לגבול.

"כשאתה הולך לפגוש את הפחדים, אתה מצפה שתתמודד איתם, הנה, השד לא כזה נורא. ופתאום, השד סוּפר נורא. שנים אני מדמיין שמישהו בא בלילה, מסתכל עליי, ופה באו אנשים. אחרי מה שקרה כאן, קיפלתי זנב בין הרגליים. אחר כך ישנתי במקומות עם אנשים. אתה נרתע".

זה גם סוג של התמודדות.

"בסוף זה כנראה מה שהיה צריך לקרות", בדברים שלו יש השלמה. ותכף, כשנחזור לטנדר, שיניע על הפעם השלישית, עמרי יוסיף: "אני מסתובב בעולם בתחושה שמישהו הולך להפתיע אותי. לעשות לי משהו רע. אני דרוך. זה נורא מעייף".

× × ×

"כשנשלח אליי צו המילואים הראשון, שיקרתי שיש לי כרטיס טיסה. כשהגיע מועד האימון הרגשתי כל כך רע, אז התקשרתי וסיפרתי שלא נסעתי. 'לא הבנתי, אז אתה יכול לבוא עכשיו?' שאל המ"פ החדש. שמעתי ברקע את המאגים יורים בצרורות. 'נראה לי שניפגש רק באימון הבא', עניתי"

עמרי נזכר בתמונה.

זה קורה באזור מעלות־תרשיחא, כשהטנדר מזדחל על 80 קמ"ש, סביבנו שורקות היברידיות וכל מיני משוכללות כאלה, ואם ילחץ גז ל־85, המנוע ישאג ובכלל לא נשמע כלום. מקודם עמרי עקף בעצמו. אמרתי שזאת חוצפה. בצחוק, כאילו. והוא סיפר על משאיות, מהסוג שעושה פקק בעליות לאילת, שמשאירות לו אבק.

בכל אופן, התמונה היא מאיזה כפר בפורטוגל. "אזור ואדי שיש בו בריכה טבעית", עמרי מתאר, "יואל חבר שלי נכנס למים. המים קרים. יואל קורא לי. ואחרי שאני שוחה אליו, הוא נותן לי חיבוק ארוך. שנינו צוחקים. והוא לוחש: 'אנחנו שני משוגעים שפעם היו במלחמה, ועכשיו הם בבריכה בפורטוגל'".

רבע שעה קודם ישבנו עם יואל רוזנקיאר בחצר בקיבוץ יחיעם. סביבנו תרנגולות, כלבה, אפילו כוורת. לידו בת זוגו, השחקנית דניאל גל. גם יואל שחקן. הוא השתתף בסרט "הצלילה", שבו גילם את אחיו יונה, שסוחב פוסט־טראומה מהצבא. "גילמתי גם קצת את עצמי, ואת החברים שלי. באותה תקופה פחות הסכמתי להודות בזה", הוא מגלה.

בחצר מתגלגלת שיחה, ותכף יואל יספר על מה שהשאירה בו מלחמת לבנון השנייה, שם לחם בסיירת גולני, "תגובות קרב" הוא קורא להן, בלי להיכנס להגדרות כבדות.

אבל עכשיו עמרי נזכר: "ישבתי על הרצפה בחדר אצלי, בברצלונה, והמשפט הראשון שאמרת לי אחרי שקראת את הספר היה, 'אני לא רוצה לשים לך אחריות על הכתפיים, אבל זו האחריות שלך לפרסם את זה. ופחחחחח", הוא עושה קול התרסקות, "נפלה עליי משקולת".

"זה לא דבר הוגן להגיד לאדם שגם ככה נטרק על השובר גלים של הסיפור שלו", יואל מסכים. "הרבה פעמים אנשים שמתמודדים עם חוויות כאלה, לא מסוגלים לדבר אותן החוצה, אז עד שיש אחד... כתוב על הספר עמרי גינזבורג, אבל זה קצת אני. קצת הוא. בתוך החוויה הישראלית, המצ'ואית, חסר השיח הזה".

אני שואל את יואל על מה שעבר עליו אחרי המלחמה. "בעצמך קשה לך להבין", הוא משיב, "אז אתה מסתגר. אומר, זה מה שיש. עם זה מתמודדים. עם לשבת פה, עם הפנים החוצה, כדי לזהות. וממציא לעצמך סיפורים ותרגולות. אתמול אנחנו יושבים פה, והיה נדמה לי ששמעתי קול של מישהו בחוץ. עשר דקות אני נתקע על זה. אני לא משתף. אני יודע שזה אצלי במוח. מתאמן בלהזכיר לעצמי שזה לא קיים".

עמרי: "זה דו־שיח שלי לקח המון שנים עד שהצלחתי לנהל".

יואל: "התחלת השיח קרתה כשהכרתי את דניאל. זה להבין שחוויתי איזה כאב, לשים את האצבע איפה זה משפיע, להסכים ללכת לטיפול, להסכים להגיד שזה טיפול. להסכים להיות אקטיבי. במשך שנים זה לא רוצה זוגיות, לא משפחה, לא רכוש. אתה מספר לעצמך סיפור. חופש, אף אחד לא יגביל אותי".

עמרי: "אני עדיין שם. עדיין בסיטואציה שאני רוצה להיות מוכן לבריחה. אם עכשיו יש לי אישה וילדים, אני עכשיו צריך לסחוב אישה וילדים. אני מעדיף שיש לי אוטו, אני נכנס ובורח".

ואז מדברים על ילדים. והפחד להביא ילדים לעולם של פחד. או לעולם שמפחיד לדבר בו על פחד. "אני מודה היום שאני מפחד, ועדיין לא מעז לחשוב על ילדים", עמרי מגלה, ואז מספר על דוד שלו, שאיבד רגל במלחמת יום הכיפורים, ועל אבא שלו, שנפצע בטנק שעלה באש באותה מלחמה. נפצע פיזית. לא במשהו שלא רואים. וגם לא באיבר אמורפי כזה, נפש, שאפילו אי־אפשר לכרות בחירום.

"התביישתי להגיד לאבא שלי שאני מפחד, כי הוא לא מפחד", עמרי מספר, "הוא עבר דברים הרבה יותר גרועים ממני. הוא אמר, 'נסענו, וירינו, וחזרנו'. אבל אף פעם הוא לא אמר לי, תשמע, אני פחדתי כמו שלא פחדתי בחיים".

פוסט־טראומה, עמרי אמר בטנדר מקודם, זה חתיכת ספקטרום. נע בין התמודדות נקודתית לחוסר תפקוד. ובתוך זה קל ללכת לאיבוד. או להטיל בעצמך ספק. "בהתחלה הציעו לי טיפול קבוצתי", עמרי נזכר עכשיו בחצר, "אמרתי, אני לא מוכן לספר את זה לאף אחד. מה, יבוא מישהו עם קביים ואין לו רגל, ואני אספר שהתעוררתי בלילה והיה לי מפחיד?".

יואל נזכר באיציק סעידיאן, הגולנצ'יק שנפגע נפשית בצוק איתן, והצית את עצמו במחאה על היחס לפוסט־טראומטיים. "כשהוא שרף את עצמו בכיתי כמו שלא בכיתי בהלוויה של אבא שלי", יואל אומר, "אדם הגיע למצב שאין לו קול יותר. אז עמרי יכול לכתוב ספר. ואיציק לא יודע מה לעשות. הלו, שלחתם אנשים, תהיו אחראים לתת להם את המעטפת בלי ועדות קקמייקה כאלה שסופרות צלקות".

עמרי: "אתה יודע מה השאלה הראשונה ששאלו אותי, אחרי שנים של התמודדות ודחיקה ובריחה? התקשרתי ליחידה לתגובות קרב בסטרס. עונה חיילת. ואני אומר, 'אשמח להיפגש עם מישהו כי אני מתמודד עם משהו שאני לא מבין'. והיא שואלת: היית תחת אש? אמרתי, מה זאת אומרת? ואני מתחיל להריץ בראש. פה עבר איזה טיל, שם נפל. אבל ירו עליי? לא, לא קרה לי. ובראש אני אומר, רגע, אם אני אומר לא, היא מנתקת. ואני אומר כן. והיא קובעת לי פגישה. ואני בפנים אומר, שיקרתי כדי לקבל טיפול. זה ההרגשה שאתה יוצא איתה. שלא מגיע לי".

× × ×

"'התחלתי ללכת לפסיכולוג'. ככה פשוט, אני מניח את הפצצה במרכז החדר. 'מה יש לך, מתוק?' שואלת אימא בדאגה. 'יש לי קצת עניינים עם הצבא שאני לא יודע איך להתמודד איתם בדיוק', אני עונה בקול מעט רועד. לא הייתי מוכן לקראת השאלה".

במסוף של אחד מכבישי האגרה איזה מישהו שנראה בן מאה התבדח שהוא יותר צעיר מהאוטו של עמרי. כאילו בא לשפר הרגשה על חשבון טנדר שחזר מפירוק. בלי לדעת שגם לפח הזה יש נשמה. קצת משל עמרי, קצת משל עצמו. לי, בכל אופן, זה לא היה אכפת. אבל הסתכלתי על עמרי, ומהצד הוא נראה מחייך.

כל הזמן יש לאנשים משהו להגיד על הטנדר. לעלות איתו לכביש זה כמו לעלות על במה. ועכשיו עם הספר וכל זה, הבמה של עמרי יותר גבוהה. וגם האחריות. ובדרך אני חופר לו על זה. על התפקיד שלו בלעזור לפוסט־טראומטיים אחרים. וזה כבד לו.

רק רציתי לספר לאבא, הוא אומר. ומסביר. "כתבתי את הספר להורים שלי. כי הם לא ידעו כלום. וזה אנשים שאכפת להם ממך. רציתי לשים להם הכול, בלי סודות, ולקוות שתתפתח משם איזה שיחה".

משונה, אני אומר, לכתוב ספר ארבע שנים במקום לדבר 40 דקות. "לגמרי ככה", הוא מסכים, "אבל לא הייתי מסוגל לספר. לא רק להורים, לאף אחד.

"וכל הכתיבה נמנעתי מלחשוב. אני כותב, לא רוצה לדעת למה. ובפעם הראשונה שקראתי מההתחלה עד הסוף, אחרי שלוש שנים של כתיבה, פתאום נפל לי מה עברתי. מעוד משבר לעוד משבר, לעוד חברה שעזבה, ואיך כל פעם שמשהו לא הלך הדחקתי, וסיוטים, והתעוררות בלילות, וטיפול. זה היה מסע מחוסר מודעות למצב שאני מבין מה קורה. שאני יכול לנהל דו־שיח עם הפחדים. מהסתרה טוטאלית עד שכולם ידעו עליי. זה נורא להסתיר משהו כזה גדול.

"אז אחרי שההורים קראו, הבנתי שאני רוצה לספר לחברים שלי. ואז שפוסט־טראומטיים יקראו. בדרך הבנתי שמי שהוא בשלב של ההדחקה, לפחות איך שאני הייתי, כנראה לא ירים את הספר הזה לעולם".

ואז הוא מגלה שהוא קצת חושש לתת לחברים את הספר במתנה, ולשים אותם במקום שהם צריכים לקרוא. "אני יודע שהרבה לא מסוגלים לקרוא, ואני לא רוצה לגרום להם כאב".

הוא פה לשבוע לפני שיחזור לברצלונה, שם הוא עובד כמנהל מוצר בהיי־טק. "באפריל הגעתי לארץ לביקור אחרי תקופת קורונה ארוכה, ואז התחיל מבצע שומר החומות", הוא נזכר כשאנחנו בטנדר בחזור, וטיפות וכל זה, "מצאתי את עצמי אצל ההורים כשנופלים טילים, פיצוצים, אזעקות בלילה, זה תמיד בסראונד, רצים למקלט.

"והייתי בתוך איזו דילמה. אני לא רוצה להיות הפחדן שבורח, אבל החלטתי שאני חוזר לברצלונה. קניתי כרטיס טיסה באמצע הלילה. נורא פחדתי איך להגיד להורים. וכמה שעות לפני הטיסה חברות תעופה התחילו לבטל טיסות. נכנסתי לאובססיה. קניתי עוד כרטיס, מתבטל. עוד כרטיס, מתבטל. קניתי לאיזה טיסה שיוצאת לאיסטנבול, עמדתי בצ'ק אין, ועל המסך ראיתי שמתחלף למבוטל. וזה כאילו החזיר לזה שאני תקוע ולא יכול לצאת מכאן".

× × ×

"צוקרמן סיפר לי על הזוועות שעבר כשאסף את חלקי הגופות. צפיתי בסמג"ד מתקלח עם בקבוקי מים ומחליף סרבל מרוב גועל. בנדה, מ"פ ג', שהרגע איבד ארבעה חיילים, היה עם מבט מבוהל ומפוחד. הסמג"ד סיפר לי שהוא צריך נהג וטען חדשים כי הצוות שלו נשבר לחלוטין".

היום נר אחרון של חנוכה.

סביב סופגניות עם לוק של מיקי שמו וחנוכייה בהילוך שמיני עומדים עמרי ויבגני קילשטוק, שני קציני שריון מהמלחמה ההיא. על הניסים ועל הנפלאות, הם שרים, בקול ביישני כזה.

הבית של יבגני בנתניה זו התחנה האחרונה במסע שלנו. איש גדול, המ"מ יבגני. 1.90 מטר לפחות. לא ברור איך נכנס בטנק. ואם נכנס, למי נשאר מקום. "נכנס פיקס", הוא מבהיר.

הם נפגשים אחרי שנים שלא התראו. על לבנון השנייה לא דיברו מאז. כאילו המשכנו באנרציה, יבגני מסביר. ותכף הם יישבו לתאר. ולרגעים זה ייראה כאילו היו שם, בלבנון, שתי מלחמות. וכל אחד מהם השתתף באחרת.

למרות שהאירועים נוראיים. ועובדתיים. אלוהים, כמה שעובדתיים. שני חיילי גולני שנהרגו בתאונה טרגית לידם. ופצועים שפונו סביבם.

"לא היה אכפת לי מכלום. ירו, ירו, לא התרגשתי. איכשהו זה היה לידי", יבגני חוזר למלחמה, "וכשיצאנו, שמעתי שקרוב משפחה של אשתי נהרג. חבר נפש. זה שבר אותי. כל המחשבות התנקזו לשם. ולא עצרתי לחשוב על מה שהיה במלחמה.

"בוא", הוא פונה לעמרי, "אני יצאתי משם בלי שריטה. אני לא חוויתי את המראות שאתה חווית".

עמרי: "אתה חושב?".

יבגני: "לא ראיתי את הגופות של החיילים. אני נרדם, ופעם הבאה שאני מתעורר אני שומע אותך נותן פקודות להתקדמות. אליי אף אחד לא עלה לטנק. אתה ראית".

עמרי: "היינו כמו מוניות. כל הזמן פצועים. היינו צריכים להוציא אותם למקום שמסוק יכול להגיע".

יש את החייל ההוא שחטף כדור בפנים, זה שחוזר אל עמרי בסיוטים. "רק אחרי שקראתי על זה בספר הבנתי כמה זה רודף אותך", יבגני אומר, "ואני אומר את זה הכי דוגרי, אם היית מדבר איתו אז, זה היה מקל עליך. יש לו משפחה, ילדים, הוא חי את החיים. יש לו צלקת, שם זה נגמר. הוא רואה את זה כנס".

ואז יבגני נזכר בעוד רגעים שנחרתו. בעמרי, בתוך הברדק, מוביל עשרה טנקים, "היה מעורר השראה לראות אותך", הוא אומר לו; בחיילים שעשו קידוש בליל שישי בטנק; בהוא שקרא את תפילת הדרך כשחצו את הגבול; ובנחיתה למציאות. "כשיצאנו משם, התסכול הכי גדול היה לגלות פתאום שזה נתפס ככישלון", הוא אומר.

כשיש מבצעים, עמרי שואל לפני שנפרדים, לא מטריד אותך שתמצא את עצמך עוד פעם בסיטואציה הזאת? "לא", יבגני משיב, "בעופרת יצוקה הייתי פצוע, לא יכולתי להשתתף, זה הרג אותי. ניסיתי לחזור ולא הסכימו. בשאר המבצעים הייתי מילואימניק. אמרתי, יש לנו ניסיון קרבי, למה לא מכניסים אותנו. מצד שני זו דרכו של עולם, אנחנו כבר זקנים".

כשאנחנו בחוץ, אחרי שנפרדנו מיבגני, עמרי נשאר עם התשובה הזו. והיא מהדהדת בו. איך זה שהוא יצא ככה מהמלחמה, והמ"מ שלו יצא אחרת. וכשהוא מניע, הפעם בדרך הביתה, הוא מסביר לעצמו שכל אחד מהם עיבד בדרך שלו את החוויות. ושאולי אפשר אחרת, כלומר סתם ללכת למלחמה בלי להתעסק איתה 15 שנה.

צריך לסיים.

אני שואל את עמרי איך נעשה את זה. הוא נזכר בסוף הביקור שלנו בהר אדיר. שם, כשהשקיף על בינת־ג'ביל, הוא סיפר על חלום: להמשיך עם הטנדר צפונה, מחוץ לגבולות. אל המקום שבו הכל התחיל. "זו יכולה להיות סגירת מעגל. אני עם הטנדר בלבנון, מנגב חומוס עם ההוא שם בחוץ. רק שעכשיו הוא חבר. ככה זה צריך להסתיים".

וכשזה יקרה, אני שואל, כשיפרוץ השלום ותשב עם ההוא שבחוץ, הסיוטים יעברו? "הלוואי", הוא אומר, "אולי כשאדע מי זה".

עוד מעט, מחוץ לטנדר מודל 1984, תתחלף השנה ל־2022. הנהג שלו, שנתקע בקרבות 2006, ייאלץ להמשיך בנסיעה. אל עבר הכתובת "השלמה". אין פה אשליות. זה לא הולך להיגמר בקרוב. לא אצלו, לא אצל אף אחד מהאחרים שחזרו ולא חזרו מהמלחמה. ובכל זאת, אולי בזכות הסיפור של עמרי גינזבורג, יהיו נוספים שיקפצו על טנדר כחול מט דועך, 40 קמ"ש בעליות, מגבים שמזכירים גמל שלמה, ויצטרפו למסע.

צפוף בטנדר של עמרי, אבל הוא יעשה להם מקום.