"אז מה אתם תעשו", שאל בן שיחי הוושינגטוני בעניין, אולי אפילו בדאגה. ישבנו בבית קפה מוצף סטודנטים; היה קר השבוע בוושינגטון, ועוד מעט יוצאים לחופשת חג המולד. הוא לא דיבר על איראן, אלא על מה שבעיקר מטריד את הבירה האמריקאית בימים אלה: האפשרות של פלישה רוסית לאוקראינה, כל הדרך עד כיבוש קייב. "זה חשוב?" שאלתי. הכל חשוב, השיב בן שיחי. אני מניח שירושלים לא תתנדב לשחרר הודעות בעניין הזה, השבתי; אני גם מניח שבסוף היא תצהיר מה שהבית הלבן יבקש ממנה, אם תרחיש האימים יתממש.
את ישראל מטרידים תרחישים אחרים, כמובן. המו"מ עם איראן התחדש בווינה אתמול, וישראל הפעילה את כל אמצעיה בוושינגטון. שליחיה של ישראל הגיעו אחד אחרי השני. ראשון נחת כאן ראש המוסד דדי ברנע. המאמץ של המוסד היה ונותר להבהיר לאמריקאים, בראש ובראשונה, את מלאכת הרמייה הקבועה של טהרן. להוכיח, וכך לשכנע. ברנע למד בשבוע שעבר לקח חשוב במציאות הישראלית: הצלחתו, תהילתו, לא תימדד בנאומים ובהבטחות פומביות. את זה כדאי, לפחות בשנותיו הראשונות, להותיר לפוליטיקאים.
אחריו הגיע שר הביטחון גנץ. גנץ שומר על עצמו, די בתבונה, הרחק מהדיון הציבורי והמתלהם סביב המו"מ עם איראן. האמריקאים מעריכים את זה. הם תידרכו לקראת הגעתו שהשיחה עימו תעסוק באפשרות של היערכות ותרגיל משותף ל"מקרה הגרוע ביותר", בו המו"מ נכשל, איראן מתקדמת לפצצה ויש צורך לתקוף. ברור היה לגמרי שהתדרוך נועד לשגר מסרים לנושאים והנותנים האיראנים, ולא פחות חשוב מכך – לרוסים ולסינים שעומדים איתם בקשר. האופציות נמצאות על השולחן, והנה שר הביטחון הישראלי בא לוושינגטון לעסוק בהן.
מהותית, מעטים בבירה האמריקאית מאמינים כי ממשל ביידן בנוי לתקיפה בטהרן; "לפני שהוא ממש יתקוף הם פחות או יותר יצטרכו להציג טיל גרעיני בתהלוכה", אמר לי אמריקאי אחד. הוא בנוי בהחלט להטלת סנקציות משתקות על איראן, אם זו תתקדם אל סף הפצצה. הישראלים, בכל מקרה, רוצים גישה אגרסיבית בהרבה. הם סבורים שחלקים בממשל – ישנים בעמידה. האמריקאים שומעים בנחת את דברי הישראלים, בנפש חפצה. שני הצדדים יודעים שכמה שהנפש חפצה, ההחלטה כבר נפלה. אם האיראנים יתקפלו וישובו להסכם הגרעין, או אפילו להסכם מינורי בהרבה, העניין סגור למדי.
בסתר, ראשי ממשלה ישראלים חולמים על קואליציה בינלאומית צבאית נגד איראן. זו האמת, וזו העדיפות הראשונה – והיא נכונה לכל ראש ממשלה כנראה מאז יצחק רבין המנוח. משהו שמזכיר את מלחמת המפרץ הראשונה. הפצצות מתישות, מהאוויר, כאלה שיגרמו נזק חריף לתשתיות האיראניות ויגררו את תוכניתה הגרעינית לאחור. כאלה שיגבו מחיר מההסלמה האזורית שאיראן מלבה ללא הרף. לפעמים חלומות מתגשמים, לפעמים כשהלב עוד תמים, שר צביקה פיק. החלום הזה לא התגשם ואין כל הערכה שיתגשם בעתיד הנראה לעין – אלא אם המשטר האיראני יעשה מהלכי איוולת שאין כדוגמתם. וממילא אין תמימים, לא בטהרן ולא בירושלים.
מה נשאר? היה ברור שסבב השיחות הנוכחי בווינה ייכשל. ישראל הייתה מעדיפה כבר שהכל יתפוצץ, שהעולם יכיר בכך שהאיראנים הקצינו, שיוטלו עליהם סנקציות נוספות וירושלים תמשיך במלחמתה החשאית נגדם. זו העדיפות הראשונה. אם צריך להיות הסכם כלשהו איתם, ישראל הייתה מעדיפה שיהיה נרחב ומפורט עד כמה שניתן.
מסר מקיסריה לקיסריה / תרחיש האימים הישראלי, זה שהטריד את ראש הממשלה בנט בשיחתו עם שר החוץ האמריקאי בלינקן, הוא מה שמכונה Less For Less, דהיינו מצב שבו חותמים על הסכם מוגבל שמסיר חלק מהסנקציות, אבל איננו משחזר את ההגבלות הנרחבות של ה־JCPOA (הסכם הגרעין מ־2015) שממשל טראמפ קבר קבורת חמור. זה הכי גרוע, מבחינת ישראל: גם איראן זוכה למין כרטיס כניסה בחזרה לקהילת העמים, מקבלת מיליארדי דולרים שחלקם יזלוג לחיזבאללה, ובמקביל תוכנית הגרעין מפוקחת פחות.
בהתחשב בכך שמעטים מאמינים שהמשטר האיראני הנוכחי יחזור להסכם המקורי בשלב זה, ובטח שלא יחתום על ההסכם שהאמריקאים זימרו עליו באופטימיות ("חזק יותר ולטווח ארוך יותר"), נשארנו עם שתי אופציות גרועות. באחת מהן האיראנים קיבלו הכרה משתמעת בחלק מתוכניתם הגרעינית, ובשנייה אין סיבה להאמין שלא יסלימו – מי יודע, אולי להעשרה של 90%. וספק אם העולם יקים את אותה קואליציה צבאית, גם בתרחיש כזה.
השאלה היא איך הגענו אל מצב שכזה. והתשובה היא באמצעות קונספציה. הקונספציה הייתה שהסכם הגרעין היה רע לישראל, וטוב שישראל חותרת למיטוטו. לפני כמה חודשים ראיינתי את סגן ראש המוסד שפרש, לשעבר מפקד קיסריה, ומי שהיה ראש מינהלת המבצעים בעת גניבת ארכיון הגרעין האיראני. והוא היה הראשון שאמר שהקונספציה קרסה: "מצבנו היום יותר גרוע ביחס למצב בעת הסכם הגרעין. הדיל שעשינו הוא לא טוב. חזרנו לאותו מקום". אלוף במיל' ניצן אלון התראיין השבוע לרשת ב', ואמר שהיציאה מההסכם הרעה את מצבה של ישראל. יו"ר ועדת החוץ והביטחון ולשעבר סגן ראש המוסד, רם בן ברק, אמר דברים דומים לפני כמה חודשים. בארצות־הברית הפרישה מהסכם הגרעין מזמן נתפסת כאסון, או כפי שאמר טום פרידמן מ"הניו יורק טיימס" לאילנה דיין בשבוע שעבר – אחת ההחלטות המטופשות ביותר של ארה"ב מאז תום המלחמה הקרה.
בזמן אמת, מומחים לביטחון לאומי ברחבי העולם חשבו שהפרישה של טראמפ מההסכם אסונית ממש. ישראל התקיימה כמעט בבועה רעיונית, ובדיעבד שגויה לגמרי. זה מזכיר מאוד את ההתלהבות הישראלית מאחת הפעולות הקטסטרופליות ביותר בהיסטוריה של המזרח התיכון המודרני: כיבוש עיראק בידי האמריקאים והנשיא בוש. אין ספק שהמהלך הזה האיץ שורה של תהליכים, חיזק את האיסלאם הקיצוני האזורי, העצים את איראן, הוביל לחוסר יציבות משווע, ביזבז את משאביה ויכולותיה של ארה"ב על היריב הלא־נכון (במקום טהרן), וגרם לאמריקה עצמה נזק פנימי כבד שממנו היא עדיין מנסה להיחלץ. האם מישהו במציאות הישראלית שילם מחיר על כל הערכות השווא שהושמעו, על התקוות לדמוקרטיזציה שתונחת במין פטיש ממוסמר על תושבי האזור? לא. רבים מאותם גורמים, כעבור עשור, קיפצו להם מהקונספציה ההיא לקונספציה חדשה, אסונית יותר: שככל שהסכם הגרעין ימות מהר יותר, כך ייטב.
"לא יעלה על הדעת" / מהי הקונספציה הגדולה ביותר שבה החזיקה מדינת ישראל מאז שנות ה־70 המוקדמות? הקונספציה ההיא, הארורה, קבעה כי מדינות ערב לא יעזו לתקוף את ישראל ואינן רוצות במלחמה, לאור תבוסתן במלחמת ששת הימים. הביטוי "קונספציה" הפך לכה מוכתם ומנבא רעה במציאות הישראלית, שהוא כבר קלישאה ממש. במערכת הביטחון הנהיגו שינויים שלכאורה היו אמורים לסכל כל אפשרות של קונספציה נוספת. חלקם היו קשורים בהתנהלות אמ"ן וגופי ההערכה בכלל של מדינת ישראל. הרעיון של הצגה קבועה של "איפכא מסתברא", לדוגמה. האסון של מלחמת יום הכיפורים לכאורה החדיר בצה"ל ובדרג המדיני את הציווי לעמוד על קצות האצבעות, להיות במוכנות תמידית, לקדש חשש משאננות. לכאורה.
קונספציה אחרת הייתה שאין אלטרנטיבה לשהייה ברצועת הביטחון בלבנון, ולדם שזו הקיזה כשגבתה בקביעות נוראה את חייהם של חיילים וקצינים. גוף הערכה אחרי גוף הערכה, פוליטיקאי ועוד פוליטיקאי, מערכות פוליטיות שלמות, נשבעו שפשוט אין ברירה אחרת. מבחינה ציבורית, מי שהחדיר את הרעיון שהקונספציה הזו כושלת ומכשילה היו "ארבע אמהות", וכאשר נטל הקורבנות הפך כבד יותר ויותר, החליט אהוד ברק שהפרדיגמה הזו מתה – ויצא מלבנון. למה, נניח, במאי 2000, ולא כמה שנים קודם? האם אפשר היה לחסוך את החיים האלה שנגדעו שנה אחרי שנה, ואולי את התעצמות חיזבאללה בגזרה הלבנונית? אנחנו לא נדע. מה שאנחנו יודעים בוודאות הוא שלא התקיים דיון ציבורי אמיתי על השאלה האם צריך להישאר שם.
במילה "קונספציה" יש איזשהו תחכום יחסי. כאילו מדובר ברעיון מורכב. באורח אמיתי, הקונספציה היא רק התגודדות פופולרית, מוסכמה נושנה שמוצאים לה הצדקה בכל עובדה במציאות, מכל הבא ליד. גם אם ראשיתו ברעיון מורכב יחסית – במקרה האמריקאי, תיאוריית הדומינו בווייטנאם ובקמבודיה – הרי שהמשכו במין "לא יעלה על הדעת" כזה, שבולם כל דיון, שכולא את המדינה במבוך האיוולת. יותר מאסטרטגיה מורכבת, קונספציה היא משחק אלים של ערימת ילדים בחצר של בית ספר.
הקונספציה הגדולה ביותר במדינת ישראל בשנים האחרונות היא ללא ספק הגישה כלפי הסכם הגרעין בין המעצמות לאיראן, זה שנחתם בשנת 2015. בפשטות, הוא תואר בישראל, בפרט בידי ראש הממשלה דאז נתניהו, כמין הסכם מינכן של המאה ה־21.
יש רק מדינה אחת שמנהיגיה באמת ובתמים מאיימים בקביעות, בניסוחים כאלה ואחרים, להשמיד את ישראל. יש רק מדינה אחת כזו שעוסקת בפיתוח יכולת גרעינית כבר למעלה מרבע מאה. ואותה מדינה, איראן, היא מעצמה אזורית שמנווטת בקביעות את בנות בריתה האידיאולוגיות בניסיון מתמשך להחליש את ישראל ולפגוע בה, כחלק מהתפיסה האידיאולוגית של המשטר. האמירות האלה אינן "קונספציה", אלא פשוט העובדות של המזרח התיכון הנוכחי. ברור שאיראן מהווה אתגר אסטרטגי לישראל, ובפרט האפשרות שתהפוך למדינה גרעינית צבאית או תתקרב מספיק אל הסף כדי להיות "סיבוב בורג" אחד מפצצה; זה מודל שישראל מכירה היטב.
המשבר מול איראן הלך והחמיר במשך שני עשורים. מבחינת ישראל, בגלל פעולותיה הברורות למען יכולות גרעיניות צבאיות. מבחינת העולם, משום שהיא הפרה בקביעות את האמנה שעליה חתמה למניעת הפצת נשק גרעיני, התכחשה להתחייבויותיה, נתפסה בשקרים בוטים ואחרים. ההתקרבות שלה אל הסף גרמה לכך שישראל של תחילת העשור הקודם המחישה למערב (וגם למזרח) שהיא בהחלט תצא לפעולה צבאית, גם אם זו רק תעכב את תוכנית הגרעין. הושקעו מאמצים יוצאי דופן כדי לשוות דימוי אמין לאיום הזה, ואין ספק שראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק שקלו בשלבים מסוימים פעולה ברצינות מרובה – אל מול התנגדות של כמעט כל ראשי מערכת הביטחון. זו ההדגמה, אם תרצו, של "אנטי־קונספציה".
אבל אז הגיע המו"מ עם טהרן על הסכם הגרעין, ה־JCPOA. ובדיעבד נראה כי הצמרת הישראלית ניסתה לפצות על תחושת המחלוקת העמוקה והמשסעת סביב ההכרעה שלא לתקוף צבאית. כמעט מהרגע הראשון שההסכם הוצג, כל המערכות הישראליות – המדינית, הפוליטית־פנימית, הצבאית, המוסד, אמ"ן וכל השאר החליטו שהוא הסכם מזיק ורע שצריך לחסל. זה לא לגמרי מדויק: גם המטכ"ל בשעתו וגם אמ"ן דיברו על כך שיש פה אפשרות להזדמנות עבור ישראל. אך הם לא יצאו מגדרם לתווך את העמדה הזו, לשכנע את הדרג המדיני או את הציבור. ההפך. הם ידעו היטב שממשלת נתניהו שואפת לסכל את חתימת ההסכם, ואחרי החתימה – לנסות ולהוביל לקריסתו. עיתונאים מתחו ביקורת על ההסכם – כולל כותב שורות אלה, אגב.
הפוליטיקאים התחרו ביניהם: לפיד אמר שזה הסכם גרוע לעולם, ראש האופוזיציה דאז הרצוג אמר שזה "הסכם נורא", ובנט הודיע שמדובר ב"אסון היסטורי". אם היו מחלוקות, הן נסבו על טקטיקות; האם נכון היה שראש הממשלה נתניהו ייסע לקונגרס וינאם נגד ההסכם (החלטה נפלאה עבור הסקרים שלו – והרבה פחות עבור הניסיון לסכל את ההסכם, תציין ההיסטוריה ביובש). השיחה הישראלית נהנתה מההתפלשות, מערימת הילדים על ונגד ההסכם. הקולות שתמכו, או לפחות ציינו את נקודות הזכות – עמי אילון, חתן פרס ישראל אלוף במיל' יצחק בן ישראל, סגן ראש הוועדה לאנרגיה אטומית ד"ר אריאל לויטה – לא היו במעגל ההתייעצות בכלל. חשוב להדגיש שלא מדובר פה בדיון תיאורטי של מי שיושבים על הטריבונה. ההתנגדות הנחרצת של נתניהו לקבל את ההסכם גרמה לכך שהצעה נדיבה של ממשל אובמה לחבילה ביטחונית חסרת תקדים הוסרה מהשולחן, ועבר זמן עד שחלק מההישגים בה שוחזרו.
המיקוד היה במגרעות הברורות: לא ברור מה יקרה כשתקופת ההסכם תסתיים. אין טיפול בפיתוחים טכנולוגיים שיובילו לצנטריפוגות יותר מתקדמות. אין התייחסות להתקדמות מערך הטילים האיראני – ובוודאי שאין מחויבות של טהרן להפסיק את פעילויותיה הממאירות האזוריות. אולי הכי חשוב, אף שנשמע הכי נאיבי: אין הודאה איראנית, כתבתי גם אני, בניסיונותיה לפחות עד 2003 להשיג גרעין צבאי.
אדריכל הקונספציה / האם ההסכם היה רע? זו שאלה קצת אינפנטילית. השאלה היא מה היו האפשרויות באותו רגע נתון, ומה הוא השיג. ראשית, עשרה טונות של אורניום מועשר בדרגה נמוכה, תוצר של עשור העשרה ופוטנציאל של כחמש פצצות אטום, הועברו תחת פיקוח סבא"א החוצה מאיראן. האיראנים נותרו עם 150 ק"ג, וההסכם אסר עליהם לחרוג מ־300. העשרת האורניום באתר הממוגן והמבוצר בפורדו הופסקה. הצנטריפוגות שם פורקו. העשרת האורניום בנתנז הוגבלה משמעותית. האיראנים החלו לפרק את ליבת הכור באראק, שתכליתו המקורית הייתה לאפשר להם התקן גרעיני מבוסס פלוטוניום. אין ספק שהאיראנים – בניגוד לרטוריקה של פוליטיקאים פה – עמדו בהסכם ככתבו וכלשונו. זו איננה קביעה שלי, אלא של הרמטכ"ל בשעתו, איזנקוט.
ארכיון הגרעין המחיש בעיקר את ההונאה האיראנית ביחס לתוכנית הצבאית שהיא עצמה גנזה ב־2003, כמו גם היכולות שצברה לעצמה באותו תהליך, וכמובן הניסיון להסתיר את כל אלה. הוא גם סיפק שורה של רמזים למתקנים צבאיים אחרים שהיו או עודם קשורים לתוכנית הגרעין. אך הארכיון לא שינה באורח מהותי את ההערכות: לא לגבי יכולותיהם, ולא באשר לזמן הפריצה לפצצה.
ראש הממשלה אריאל שרון, עוד לפני שנבחר, הציג לי פעם בשיחה ארוכה את תפיסתו למזרח התיכון. השיחה נפתחה במשפט "זמן הוא המרכיב החשוב ביותר במזרח התיכון". ההסכם סיפק זמן. אין גם ספק שב־2031, מועד פקיעתו (כן, כל כך רחוק), ישראל הייתה עשויה להתייצב מול איראן שיש לה צנטריפוגות יותר מתקדמות, טילים מדויקים יותר, ללא כל הסכם שמגביל אותה. אך חשוב להדגיש שתי נקודות שנשכחות מפעם לפעם: למעלה מעשור מאפשר לישראל זמן רב להתכונן, ואיראן עודנה מחויבת, גם ללא הסכם הגרעין, שלא לפתח פצצה לפי האמנה שעליה היא חתומה.
בתוככי המערכת הישראלית לא התקיים דיון אמיתי על יתרונותיהם של הסכמי הגרעין. סגן ראש המוסד דיבר איתי בראיון שפורסם ב־"7 ימים" בשעתו על מה התרחש אחרי הסכם הגרעין. בעוד צה"ל תחת איזנקוט החל להסב משאבים ותשתיות מהתחום האיראני לטובת עניינים יותר קרובים כגון חיזבאללה ורצועת עזה, עשה המוסד כל מאמץ לסכל את ההסכם ולהוביל לקריסתו.
זו נקודה קריטית. ישראל לא רק אחזה בקונספציה, היא הפעילה אמצעים נרחבים כדי להביא אותה לידי מימוש: לחסל את ההסכם. אלה הדברים שאמר לי בשעתו סגן ראש המוסד הפורש. "זה היה היעד האסטרטגי, להוציא אותם מהסכם הגרעין. תרמנו את חלקנו לעניין... ברור שאם מצליחים להוציא את האמריקאים החוצה מההסכם, הוא ייפול עד שייגמר סופית... נערכנו בהתאם, התחלנו במהלכים, ארכיון וכל הדברים האחרים שעשינו כדי לנסות לשלוף את טראמפ מההסכם. שהמשמעות היא לנסות לפרק את ההסכם". שאלתי אותו: להרוס את הסכם הגרעין, זה היה התוצר המדיני־האסטרטגי?
"להוציא את אמריקה מה־JCPOA, זה תוצר אסטרטגי". הוא הבהיר שזו הייתה הדירקטיבה של הדרג המדיני, ראש הממשלה נתניהו, והמוסד ביצע. הקונספציה הייתה שעדיף "בלי הסכם" מאשר עם "הסכם רע". מי שחשב קצת אחרת, בייחוד בהנהגת צה"ל, בהחלט לא עמד על רגליו האחוריות בסיפור הזה. חמור מכל אלה: גם אחרי שההסכם חוסל, לא דאג ראש הממשלה נתניהו – ארכיטקט הקונספציה – להכין היטב אלטרנטיבה צבאית אמינה. הרי הוא דחף לאיון הגישה הדיפלומטית, אך במקביל לא קומם את ההכנה הצבאית המדוקדקת לתקיפה. ההסכם רוסק, הצלחה נפלאה! ואחרי זה? כלום, שום דבר.
עכשיו, ייתכן שעדיפה הייתה קריסת ההסכם. לפי מבחן התוצאה – איפה האיראנים כעת – כנראה לא. אך הנקודה אחרת. לפני שישראל הלכה וחשפה את ארכיון הגרעין האיראני, כדי לתת תחמושת לנשיא טראמפ לצאת את ההסכם, לפני שהיא עשתה כל מאמץ שההסכם יקרוס, לא נעשה שום תהליך חשיבה ודיון הפוכים. זו הייתה הסתערות ללא ספקות, בלי התייחסות לכך, לדוגמה, שאם ארה"ב פורשת זה מפרק מעשית את החזית הבינלאומית מול איראן; זהו לא הסכם של וושינגטון עם טהרן, אלא של חמש המעצמות ואיתן גרמניה. ההסכם שהביא ממשל אובמה אכן לא הצליח ולא התיימר לבלום את ההתפשטות האזורית של האיראנים; אך כמו שציין סגן ראש המוסד הפורש בפניי, לתעדוף אסטרטגי יש משמעות. ישראל קבעה שהאיום הגרעיני הוא האיום הקיומי על מדינת ישראל, ובאלמנט הזה ההסכם טיפל באמצעות מכניקה של בקרת נשק; להגיד שעדיף לשבור את ההסכם משום שהוא לא מטפל ביכולות בליסטיות זה בעצם לומר – העניין הגרעיני לא באמת הכי חשוב. שהרי אי־אפשר לטפל בהכל.
ועכשיו חזרנו אל ההתחלה, או בעצם גרוע מזה. הטבלה בעמודים האלה מעט מטעה. נראה בה כאילו לאיראנים אין את אותן כמויות אורניום כפי שהיו לפני ההסכם; זה נכון טכנית. אך יש להם אורניום מועשר יותר, וטכנולוגיות טובות יותר, ואין עניין בעולם להתעמת איתם שוב. וממילא מי שהפר את ההסכם ביודעין היו האמריקאים. לפחות בשלב זה, אין התגבשות של איום ישראלי אמין לתקיפה עצמאית באיראן. אם איראן תהפוך למדינת סף קרובה לפצצה, מרוץ החימוש הגרעיני במזרח הקרוב נראה עניין קרוב מתמיד. גרוע מכך: המשטר יקבל תעודת ביטוח, אפשרות להקפאת ההיסטוריה, שריון שקוף נגד שינוי כלשהו; ערובה לשרידותה של הרפובליקה האיסלאמית לדורות. תיווצר לנו פה קוריאה צפונית, ובניגוד אליה – כזו שאיננה מבודדת מהאזור, אלא מחזיקה בקהילות שלמות שמגבות אותה, וכמעט־פצצה גרעינית באמתחתה.
אלה ההריסות שהותירה מאחוריהן הקונספציה. היא כבר מתה, אבל צריך להכריז על מותה; ומי שאחראי לה, ותרם לאיוולת, ראוי שיודה בכך.
