"אני מהאנשים שזורמים בזרם של החיים. הכי לא פושרית"
טלי שרון מחכה ליום שבו מהפכת מי־טו תושלם, ומקווה ששלוש בנותיה יגדלו למציאות שבה ברור לגמרי שאסור לגעת בהן בניגוד לרצונן. עד אז היא עושה צעדים משלה כדי לגרום לעולם להיות מקום טוב יותר, בעיקר בסדנאות המשחק שלה, שבהן היא מסייעת לאנשים להמציא את עצמם מחדש. בימים אלה תוכלו לראות אותה על המסך בתפקיד לסבית בסדרה "ילדות סכסכניות". "מבחינתי, שכל אחד יהיה מי שהוא או מי שהיא והכל בסדר. יש מקום לכולם"
שלוש בנותיה של טלי שרון – זוהר (11) נור (8) וסופי (4 וחצי) – לא רואות את אמא שלהן על המסך. "אני לא מספיק מעניינת אותן", היא מגחכת, "אולי הן ראו קצת את 'בת השוטר', אני לא בטוחה. אבל אפילו אם הן היו מתעניינות בי מאוד לא הייתי חושפת אותן ל'ילדות סכסכניות'. יש גבול. למה שהן יראו את אמא שלהן בסצנות מיניות?"
נו, באמת. הן בנות של שני שחקנים.
"נכון, הן גדלו מאחורי הקלעים, כשראו אותי מתנשקת עם מישהו הן ידעו שזה לא אמיתי, פעם הגדולה ראתה שמכניסים שקית עם נוזל אדום לכיס של שחקן דקה לפני שיורים בו, אבל יש דברים שהן לא חייבות לראות".
והיא צודקת. ב"ילדות סכסכניות" (HOT) מגלמת שרון את ענבר, מנכ"לית של תחנת רדיו ולסבית מוצהרת. תפקיד משני אך מאוד משמעותי. ענבר היא זו שמפתחת רומן עם ליהי (מיה לנדסמן), עובדת שלה, ומסתבכת ביחסי מרות. רבקה מיכאלי שיוצאת מהאולפן תופסת אותן על חם ועושה להן נו־נו־נו.
"הפעם הראשונה שלי בדמות לסבית הייתה לפני 15 שנה, בסרט 'הדברים שמאחורי השמש' של יובל שפרמן, וזה הבדל מטורף", היא מתמוגגת. "בסרט הייתי לסבית מפוחדת, שמחביאה את הסוד ממשפחתה ומתאהבת בבחורה שרוצה להוציא אותה מהארון. עכשיו, בסדרה, ענבר היא הלסבית הכי מוצהרת, הכי בסצנה והכי מודעת לעצמה. היא מייצגת את הדור הנוכחי שדוגל ב'להסתיר זה פאסה'. כשאין צורך להתחבא ולפחד האוויר נרגע ואפשר לעסוק בדברים הרבה יותר מהותיים כמו אהבה או יחסים במקום העבודה".
מה זאת אומרת? על יחסי מרות יש איסור מוחלט.
"כשאני נכנסת לדמות אני מנסה לא לשפוט אותה, למרות שאני שואלת שאלות, במיוחד כשהיא מתנגשת עם עולם הערכים שלי. בעבודה על 'ילדות' היו לי המון שאלות לבמאית טליה לביא ולשיר ראובן, התסריטאית. רציתי לחקור ולהבין מאיפה זה בא כדי למצוא הצדקה רגשית להתפתחות העלילה. ענבר מרגישה שהיא רוצה לעוף על הרגע, ליהי מזיזה לה משהו בלב וגם גורמת לה להרגיש יותר צעירה, ומצד שני הנאום של רבקה מיכאלי על הביציות שלא יהיו בשלות לנצח ממשיך להדהד בה. זה הקונפליקט של כל אישה".
וענבר בוחרת?
"כן, בקריירה. היא נענית להצעת עבודה למנכ"ל תחנת רדיו באילת ופורשת מהסדרה. אופס", היא מכווצת את השפתיים ונועצת קיסם בין השיניים, "עשיתי ספוילר?"
עוד לא הגעתי לפרק הזה.
"אז תשמעי מה היה. ביום שבו שודר פרק שיש שיגדירו אותו כנועז, האמצעית שלי, נור, חזרה הביתה וסיפרה שאכלה ארוחת ערב אצל חברה מהשכונה שגרה עם שתי בשלניות. אמרתי, 'אה, יש לה שתי אמהות?' והיא התפרצה 'מה, יש לך בעיה עם זה?' עם הרבה סימני שאלה".
יש לך בעיה עם זה?
"אמרתי לבת השמונה, 'לא, אין לי שום בעיה עם זה', ואחרי שעברנו לנושא הבא חשבתי לעצמי שבזה הרגע צפיתי בקטע מגניב. אהבתי את הדרך שבה נור אמרה 'כן, יש לה שתי אמהות', מהפה שלה זה צילצל לגמרי טבעי. ואהבתי את הדרך שבה היא ביררה אם יש לי התנגדות, כאילו היא כבר מוכנה לצאת למלחמה. באותה הרגע הרגשתי שמהאמצעית שלי, ומחברותיה שמדברות חופשי על טרנסיות ועל בי, תבוא הישועה".
למה שבנות שמונה ידברו חופשי על בי?
"מפני שהן גדלות לתוך הדבר הזה. זו המציאות שלהן. מבחינתי, שכל אחד יהיה מי שהוא או מי שהיא והכל בסדר. יש מקום לכולם. כשזוהר, הבכורה שלי, תתעקש לראות סצנות מין לסביות שלי, אני לא אוכל לשלוט באינטרנט שלה, אז בשלב הנוכחי אני מנסה להציב גבולות. בשבוע שעבר היא קיבלה טלפון חכם, אחרי שבמשך יותר משנה היא הייתה היחידה בכיתה ללא ווטסאפ. היא לא ביקשה אולי מפני שהרגישה שהמכשיר הזה הולך לגמור לה את החיים. זאת התמכרות. מי כמוני יודעת. אני מכורה ולכן אני רוצה למנוע ממנה מלהגיע לשם. כשהעיניים שלי לא זזות מהמסך, הקטנה, סופי, אומרת לי, 'אמא, די, תסתכלי עליי', ואני מרגישה כמו מסוממת שלוקחת שאכטה מול הבת שלה. האבולוציה הכניסה אותנו ללחץ של להיות זמינים ללא הפסקה. לא נראה לי שאפשר לעצור את הקדמה. לכן אני תולה המון תקוות בדור הצעיר".
כמו?
"מהפכת מי־טו עוד לא נגמרה, אנחנו עדיין בעין הסערה, אנחנו עדיין המומות מההבנה של איך התייחסו אלינו ומשקשקות מפחד שלא יאמינו לנו. הזיה. אני מקווה שהבנות שלי יגדלו לעולם שבו זה יהיה מובן מאליו שאסור לגעת בהן בניגוד לרצונן, עולם שבו הנפגע לא יצטרך להוכיח שהוא הקורבן. שתי הגדולות שלי לומדות קרב מגע לא מפני שאני בעד אלימות, אלא כדי שיידעו להגן על עצמן. זה נותן להן ביטחון וגם אני מרגישה יותר בטוחה. אחת מהן סיפרה לי שבהפסקה מישהי נתנה לה מכה והיא החזירה לה. בעיניי זה נפלא. לי, בילדותי, לא אמרו לי 'תחזירי'.
"הייתי נערה־אישה צעירה מאוד זועמת וחסרת פחד. כל כך הרבה זעם היה אצור בי עד שהרגשתי שאם מישהו יבוא מולי באיזו סמטה חשוכה אז חבל עליו. אפילו רציתי שזה יקרה כדי להוכיח שאני לא פוחדת. התחושה הזאת העניקה לי המון חופש, הסתובבתי בחו"ל לבד בלי להניד עפעף. גיליתי את הפחד רק אחרי שהפכתי לאמא. היום, כאמא לשלוש, אני פי מיליון יותר פחדנית".
טיולים, צחוקים וכיף
רגע לפני יומולדת 43, שרון עדיין מחכה למשבר גיל ה־40 ("אני אוהבת משברים, זו הזדמנות לעצור, להתבונן על החיים שלך ולבדוק אם את במקום שנכון ומדויק לך") ומודה על מה שיש. מאחוריה 12 שנות זוגיות עם השחקן אסי סולומון, שמאז הקורונה עובד כמורה לתיאטרון בתיכון, ויחד עם שלוש בנותיהם הם הפכו לחבורה, "סוג של גנג. אנחנו יוצאים למלא טיולים, תמיד עם מלא צחוקים וזה כיף, פשוט כיף".
האמצעית שלה כבר הכריזה קבל עם ועדה שמקומה על הבמה ובכך מזכירה לה את עצמה. "בגיל עשר, בהוד־השרון, החלטתי להיות שחקנית. גדלתי בסביבה של אמנות ויצירה, הייתי תולעת ספרים, אחי התאום, יובל, הוא צייר מדהים שלמד בבצלאל עד שנשאב להיי־טק, ותמיד הרגשתי שהמשחק הוא מה שנותן לי משמעות לחיים. שגם הדברים הרעים שקורים לנו יתגלו כמשהו שאפשר להביע אותו דרך פילטר של משחק או יצירה. שמעתי קול שאמר, 'איזה מזל שאת יודעת מה את רוצה לעשות בחיים'. זה נתן לי ביטחון, לא ידעתי שבחרתי במקצוע הכי לא בטוח. גם כשהגעתי לסטודיו של יורם לוינשטיין לא נופפתי ב'באתי לעשות קריירה', אמרתי שבאתי ללמוד ומשם הדברים התגלגלו מעצמם. אני מהאנשים שזורמים בזרם של החיים. הכי לא פושרית. בחיים לא אצלצל לבמאי. בתקופה האחרונה התחלתי ללחוש ליקום שמות של אנשים שאני רוצה לעבוד איתם".
את המילים הגבוהות כמו שליחות וגאווה היא שומרת לפרויקט חייה – "סדנאות משחק טלי שרון" שהקימה לפני עשר שנים. "הרבה אנשים מעידים שבקורונה הם הבינו עד כמה אין להם שליטה בחייהם, ובעקבות כך הם עשו מעשה, המציאו את עצמם מחדש, ולי זה קרה אחרי לידת הבת הבכורה. במשחק יש משהו מאוד תלותי. את צריכה לחכות שיקראו לך לאודישן ושיאהבו אותך באודישן וכאמא טרייה שחיפשה יציבות, גם מבחינה כלכלית, רציתי לאתגר את עצמי בכיוונים נוספים. הרעיון היה לפתוח סדנאות שונות ומשונות – לסטנדאפ, לאימפרוביזציה ומה לא – דווקא לאנשים שאינם שחקנים, וההתחלה לא הייתה קלה. שכרתי סטודיו, שמתי את האגו שלי מחוץ לדלת ועשיתי הכל. שיווק, פרסום, מכירות, ישבתי שעות על הטלפון כדי להסביר לעקרת בית ולמנהל בנק אילו כלים לחיים הם יכולים להפיק מלימודי משחק וגם עשיתי ספונג'ה. בשנה הראשונה הייתי המורה היחידה והיום", היא נוקשת על השולחן, "יש לי שבע סדנאות שמתנהלות במקביל, עם טובי המורים, והתלמידים, כמאתיים בחודש, מפקידים בידיי את הלב שלהם וסומכים עליי שאשמור עליהם בתהליך שבו הם יכירו את עצמם".
דיאטת השמנה
הביטחון הכלכלי מאפשר לה להיות יותר בררנית. "כשמגיע אודישן שבו אני שוב צריכה להיות אשתו־של, אני מוותרת. נמאס לי להיות אישה קטנה, קוקטית, תומכת ומכילה. הרבה יותר מעניין לשחק אישה לא חמודה ולא תמיד מוסרית, עם תשוקות ורצונות סותרים ובשנה האחרונה עשיתי את זה בסרט 'כביש הסרגל' של מיה דרייפוס. מותחן על חוקרת משטרה, דפנה דה לנגה, שנזרקת לעפולה המנומנמת וחושפת בה סודות ושקרים. נדלקתי על הדמות דווקא מפני שהדבר האחרון שמעניין אותה הוא המראה החיצוני שלה. נגנבתי מזה שהיא לא פלרטטנית. כשהבמאית דרשה ממני לעלות במשקל זה הדליק אותי פחות. אחרי כל היריון לקח לי הרבה זמן לחזור לגוף שלי ופחדתי שאחרי דיאטת הפיטום אני אתקע עם עודפים".
דיאטת פיטום?
"מה הבעיה? בפעם הראשונה בחיי אכלתי פחמימות וסוכרים ללא הגבלה וגם תקעתי המבורגר ושוקולד באמצע הלילה. להשמין זה לא כזה מסובך".
למרות שהיא לא תהסס לעלות על בריקדות למען קידום הקולנוע הנשי ("אישה יודעת הכי טוב לכתוב לאישה") שרון שופעת מחמאות ליוצרי "פאודה" שליהקו אותה ל"פגע וברח" של נטפליקס בתפקיד גרושתו של שגב, שהוא ליאור רז. "לא הצטלמתי בניו־יורק, לצערי, אלא בארץ, כשהתחילה הקורונה הצילומים הופסקו וחזרנו לצלם רק אחרי שנה. ליאור הוא בן־אדם מקסים ופרטנר מושלם. גם הוא כיכב ברשימת 'האנשים שאני מתה לעבוד איתם'. כנראה שהיקום שמע. ההשתתפות בהפקה כזאת גדולה ויקרה הייתה חוויה מדהימה. כמעט כל הישראלים שקשורים לתעשייה, מתאורנים ועד אחרון השחקנים, מצאו בה עבודה. זה טוב שמביאים לארץ הפקה בסדר גודל כזה. הצילומים עצמם היו הפקה נעימה וידידותית, כמו בכל הפקה ישראלית, אבל היה הבדל אחד".
שיחררו אותך בין שתיים לארבע לצורך שנ"צ.
"הגזמת, עבדתי רצח, אבל היה לי טריילר משלי, הבנת?"
בין לבין היא הצטלמה לעונה השלישית של "כפולים" וממש בימים אלה היא מתמרנת בין הלו"ז שלה כמורה לבין "האדם המיותר", הפרויקט החדשני של יחזקאל לזרוב, שביים עיבוד לספר "אובלומוב" מאת איוון גונצ'רוב. כבר יש תאריך לפרמיירה. 8 בינואר, בשנה הבאה. "זה משהו שלא היה כמוהו מעולם. לפני ההצגה יתקיים ברחבת היכל התרבות אירוע תרבותי של משחק, וידיאו ארט ומחול, ורק אחרי החוויה המאוד־חושית, הקהל ייכנס לאולם. המחזה נראה כאילו נכתב אתמול, עכשיו. האם אתה אמור להסתפק במה שיש, מפני שהוא עולם ומלואו, או שחובה עליך להיות אדם יצרני ששואף למעלה? זו הפקה עצמאית, יחזקאל עושה כאן צעד אמיץ, הוא לוקח את הצופים למסע אינטלקטואלי וחושי, והלוואי שיבוא קהל, אמן, אינשאללה. כשהתיאטראות הממוסדים פתחו את הדלתות, אחרי השבתת הקורונה, חשבתי וקיוויתי שהם יהיו הראשונים שיחפשו משמעויות נוספות וילכו למקומות פחות מקובעים. זה עדיין לא קרה, אבל שמחתי מאוד כשתיאטרון באר־שבע החזיר מפגרת הקורונה את 'הדירה של רוזה'. דרמה משפחתית על הורות וזִקנה שנוגעת בכל נימי הנשמה. ותכף אחזור ל'בת השוטר', עונה שנייה".
כך ראית את עתידך לפני 20 שנה, כשסיימת את לימודי המשחק?
"לא ראיתי. זרמתי. נכון, יש בזה משהו פסיבי, אבל יש לי אמונה גדולה שמה שצריך לקרות יקרה. כשיגיע זמנו. ב־20 שנות קריירה היו לי גם תקופות פחות טובות, שבהן לא שיחקתי ואפילו שקלתי לוותר על המשחק, אבל אף פעם לא הצלחתי לעשות את זה".
ומה הלאה?
"חילקתי לעצמי את העשורים. 30־20 קריירה, 40־30 משפחה, 50־40 יצירה, ומה אעשה אחרי גיל 50? סליחה, מי אמר שגם אז אהיה חייבת לעשות ללא הפסקה? לא עדיף לשים תרמיל על הגב ולצאת לטייל בעולם?" *
smadarshirs@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
