אז זהו. זה נגמר. אם נתניהו לא ימצא דרך אחרת לממן את מכוניותיהם־נהגיהם־מאבטחיהם של בני משפחתו, כמו להשית את זה על הליכוד, מהבוקר הם יצטרכו לעיין במחירון של לוי יצחק ולשאת, כמו כולנו, בעלויות של קניית רכב ואחזקתו. ואם הם באמת מבוהלים מדמם המופקר – לדאוג בעצמם לאבטחה. ואיכשהו, איכשהו, לנסות ולהפנים את המשמעות שהם כבר לא.
ההחלטה שהתקבלה אתמול בוועדה, שאותה מכנים נתניהו ושופריו "שיקולים פוליטיים ואישיים", ניתנה בהתאם לחוות הדעת של השב"כ, המוסד, המשטרה והמטה לביטחון לאומי. כל המוסדות שאישרו עד כה את האבטחה המיותרת הזאת ומשום מה לא נאשמו בשיקולים כאלה. הלחץ, כך דווח, לא הפסיק עד לרגע האחרון, וכלל גם פניות אישיות של בני המשפחה.
לא קל להודות, אבל כשצפיתי בסרטון של נתניהו בסוף השבוע, שבו הוא מבקש, מה זה מבקש - מתחנן, שלא יסירו את האבטחה מאשתו וילדיו, חשתי קורטוב של חמלה (שחלפה די מהר). ניתן היה לחוש באקדח המטפורי שמוצמד לעורפו של נתניהו, שגרם לו להיראות כנידון למוות שניתנו לו דקות ספורות לשכנע את השופטים לחוס על חייו.
עם רק טיפ־טיפת דמיון אפשר היה לשחזר את מה שעבר על "ראש הממשלה החזק של הימין" בסופשבוע שבו אשתו ובנו נמצאים ערב ההחלטה של ועדת השרים לענייני אבטחה לגזול מהם את הרכבים, הנהגים והמאבטחים ולהותיר אותם עירום ועריה. כאחד ואחת האדם.
"מה עוד צריך לקרות", שאל נתניהו בזעזוע, כאילו זה עניין של יום ביומו שהשמאל פוגע באנשי ימין. פניו הבריקו מזיעה קרה, הוא זז באי־נוחות ועיניו הביעו מצוקה. אין ספק, האיום היה מוחשי: גם אם הגברת והבן לא הופיעו בפריים, רוחם שרתה עליו.
מה לעשות, אבל קשה להאמין שנתניהו מודאג עד עמקי נפשו מהאפשרות ש"ארגון השמאל הקיצוני" קריים מיניסטר מתכנן במחשכים לרצוח את בני משפחתו. כן, כן, ישי הדס ממש מתהלך עם אקדח בסוליית הנעל שלו. וחיים שדמי מתהלך עם אגרופן ומחפש לפוצץ במכות את יאיר נתניהו. זה כל כך מגוחך שבא לבכות על כל השנים שבהן קיבלנו על עצמנו את כל השיגיונות האלה שעלו לנו מאות מיליונים.
אם היה מוטרד באמת, נתניהו לא היה חושף באופן פומבי ובוטה את העובדה שהאבטחה עליהם מסתיימת. להפך, הוא היה מסתיר את זה עד כמה שניתן ופועל בדרכים אחרות כדי להסיר את רוע הגזירה. אבל לא, הרבה יותר מהחשש מרצח בני משפחתו מדאיגה את יו"ר האופוזיציה האפשרות שהוא עצמו מעלה בסרטון, שמנסים לסכל את מועמדותו לראשות הממשלה. או במילים אחרות: כל סמלי הסטטוס האלה - המאבטחים, הנהגים, המכוניות המפוארות - הם בעיניו חלק בלתי נפרד מקמפיין בחירות שהוא מייעד, והפסקת המשאב הזה היא פגיעה בתוכניותיו העתידיות.
גם בעניין גברת ראש הממשלה לשעבר ובנם יאיר קשה להאמין שזה הפחד מהתנכלות פיזית שמדיר שינה מעיניהם. אם זה היה המצב, נתניהו הצעיר היה חדל מההסתה ברשתות החברתיות. ככה לא מתנהג מי שחושש לחייו. מה שיותר סביר זה שמה שמטריד אותם אלה ההוצאות הכספיות שיוטלו עליהם עם ניתוקם מהברז המרכזי של כספי ציבור שזרמו אליהם כמעט באין מפריע יותר מ־12 שנה.
ובכל זאת, קשה להאמין שזו יוזמה של נתניהו להתקשר לשרים לשעבר, לבכירי ליכוד, לשופרים ולפעילים ברשת, ולבקש שיחזקו את הצורך הקיומי של האישה והילדים באבטחה. הרי אפילו לנתניהו צריך להיות איזשהו גבול למידת הביזוי העצמי שלו. מתברר שלא: מיום שבת דופקים לנו בראש כל האוחנות והגליתות והכהנים, עולים לשידור בעידודם של בני המשפחה המלכותית ובעיקר עושים מעצמם צחוק. מדהים עד כמה מוכנים אנשים לבזות את עצמם בטיעונים עלובים כשכל חזותם מראה שהם לא מאמינים למילה שהם עצמם אומרים.
תחושת הניתוק שעולה מדרישתו של ראש הממשלה לשעבר להמשיך ולאבטח את בני משפחתו חייבת להקרין על הממשלה הנוכחית ולהזכיר לה, כמו תמרור שמזהיר מפני אבנים מידרדרות בכביש, מה עלול לקרות כשאתה מתנתק מהציבור שאתה אמור לייצג. מה לא נאמר על הניפוח של שולחן הממשלה, בניגוד לכל ההבטחות. ולמרות זאת, אתמול נוסף למשרד החינוך סגן שר מתקווה חדשה: מאיר יצחק הלוי.
גם בכל הנוגע להתבטאויות יש לממשלה הזאת מה ללמוד אם היא לא רוצה ללכת בעקבות קודמתה: אתמול הודיעה שרת התחבורה, מרב מיכאלי, שלגיטימי להקריב את התיירות על מזבח המגפה. ואם זה לא מספיק, הוסיף שר האוצר והציע שסוכני הנסיעות יחליפו מקצוע.
כדאי לזכור שמה שמתחיל בהערות מנותקות ומתנשאות על ציבור גדול שנאנק תחת נטל הקורונה יכול להסתיים באופוזיציה שלא מצליחה להפנים את נפילתה.
