סוף טוב מדי

'ריימי נייטינגייל', המגולל את סיפורה של ילדה בת עשר שאביה עזב את הבית לטובת המאהבת שלו, מצליח להעלות את תחושות הנטישה והאבל בצורה חכמה ונוגעת ללב

ריימי נייטינגייל // קייט די־קמילו - תרגום: שהם סמיט ואמנון כץ - מרגנית - 205 עמ'

 

 

 

באחרית דבר לספרה 'ריימי נייטינגייל' מונה קייט די־קמילו את נקודות ההשקה הביוגרפיות בינה לבין ריימי, ומגדירה את הספר "הסיפור האמיתי לחלוטין של לבי". הקרבה שחשה די־קמילו לדמויותיה ניכרת היטב באופן שבו היא מציגה אותן לקורא, כשסבלן, תקוותיהן וחלומותיהן חיים ורוטטים, ובמקביל — גם בדחף הכמעט נואש שעולה מכתיבתה להעניק להן סוף טוב.

 

ריימי בת העשר רוצה לזכות בתחרות ליטל מיס צמיגי מרכז־פלורידה לשנת 1975, ולשם כך נרשמת לשיעורי שרביטנות. אבל כדי ללהטט בשרביט יש צורך באיזון ובמיקוד; בדיוק הדברים שחסרים בחייה של ריימי, שאביה עזב את הבית באישון לילה, בלי לומר שלום. ריימי מקווה שהפרסום והתהילה ישכנעו אותו לשוב, ובעזרת שתי חברותיה לשיעור, בוורלי ולואיזיאנה, מנסה לממש את תוכניתה ולנווט את דרכה במציאות חדשה ומורכבת.

 

שלוש הילדות חוו נטישה ואובדן, שממלאים את עולמן ומעצבים את פעולותיהן: ריימי שאביה הסתלק ואמה חדלה לתפקד מאז ומאוחר יותר גם שכנתה האהובה מתה, בוורלי שגם אביה עזב ואמה מכה אותה, ולואיזיאנה היתומה שחיה בעוני עם סבתא שמשקרת לה ללא הרף כדי להכין אותה לחיים האמיתיים, כביכול. כאב האובדן מוטמע באופן מקורי וחכם בעיצוב הדמויות והעלילה: בתגובותיהן השונות מאוד זו מזו למהלומות שמנחיתים עליהן החיים, הילדות כמו מגלמות את שלושת השלבים הראשונים במודל תהליך האבל: לואיזיאנה בתמימותה ובדמיונותיה מכחישה עד שאינה יכולה עוד, בוורלי הפרועה שרוצה לפוצץ הכל היא כעס טהור, וריימי הטווה תוכניות להחזיר את אביה שקועה עמוק בשלב המיקוח.

 

השלב הרביעי, שלב הדיכאון, מגולם היטב בתחושת הדשדוש במקום ששורה על תנועת הבנות ברחבי העיירה שנדמית זנוחה בעצמה, כשהן עסוקות בניסיונות כושלים להתנדב בבית האבות המקומי או למצוא חתול שייתכן מאוד כי כבר מת. גם כשסבתא של לואיזיאנה לוקחת אותן בסערה למעין סצנת בריחה שנדמה לרגע כי תנער סוף־סוף את האבק מחייהן ותכניס בהם תזוזה של ממש, מתברר כי זו בריחה לשום מקום שמסתיימת בארוחה דלה בביתה העלוב והריק מרהיטים של הסבתא, והדכדוך שוב אופף את הדמויות ואת הקורא, כבד ומחניק. אולי משום כך לואיזיאנה מדמיינת את הוריה המתים כאקרובטים קלי תנועה המעופפים באוויר. אבל רגע לאחר מכן היא מספרת על מותם בטביעה, כמו מטביעה את הקלילות ואת התקווה שחש הקורא לפני רגע ושוטפת אותן בגל עכור של מי מציאות קרים.

 

למרבה הצער, הניסוח הספרותי החכם של די־קמילו לארבעת שלבי האבל הראשונים, לא משלים את המהלך בסוף תואם עם השלב החמישי — ההשלמה. סיום הספר מעורר תחושה שהסופרת מנסה לתת לדמויותיה את הסוף הטוב שהיא עצמה אולי ייחלה לו כילדה, וכי הדבר חשוב לה יותר מאשר לתת לקורא סיפור טוב. הרבע האחרון של העלילה מותיר תחושה מתקתקה ומלאכותית מאוד: ריימי מצילה את לואיזיאנה מטביעה ואת נפשה שלה משקיעה, בסצנה שסובלת מסימבוליזם נוצרי שטחי ומוגזם של גאולה ולידה מחדש. לואיזיאנה זוכה בתחרות ליטל מיס צמיגי מרכז־פלורידה ומקבלת סכום כסף שיעזור לה ולסבתה לשרוד, ואפילו החתול האובד שלה שב אליה בדרך פלא. אבא של ריימי מתקשר אליה וזוכה למקלחת קרה), ואמה כמו מתעוררת מתרדמתה ושבה לראות אותה.

 

בסצנה האחרונה עומדות שלוש הבנות על גג הבניין הגבוה בעיר, ומביטות בעיר מלמעלה; צופות בתקווה אל העולם הגדול ואל העתיד, אוהבות ושומרות זו על זו. הן כבר לא חושבות על כל מה שאבד להן ומי שנטש אותן. יש בסיום שכזה משום נטישה נוספת — נטישת הקורא, שלאחר שליווה את החברות במצוקתן נותר בודד כל כך עם כאביו המציאותיים הבולטים בחדות אל מול הסוף הטוב הבלתי אפשרי שבו זוכות הדמויות. שכן סוף שבו ילדות בנות עשר כבר לא רוצות את אבא ומסוגלות באמת להושיע זו את זו, הוא משאלת לב נואשת ותו לא. •

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים