בתי החולים הפכו בשנים האחרונות לזירות קרב שבהן משפחות מטופלים מוציאות תסכול על צוותי רפואה. עימותים מילוליים גולשים לעיתים לאלימות פיזית ואף לקטטות ענק. דווקא במקום שמציל חיים שורר בימים אלה פחד גדול. אנשי רפואה, וזו אינה הגזמה, חוששים לביטחונם ואף לחייהם.

בעקבות העלייה במקרי האלימות, הסתדרות האחים האחיות הכריזה היום על שביתת מחאה למשך 24 שעות. זאת גם בשל אי־יישום מיידי של מתווה להתמודדות עם האלימות. אחים ואחיות חושפים כאן מצוקה קשה, לפעמים טראומה של ממש, במקומות העבודה שלהם.

“התחושה היא שזנחו אותנו”, אומרת סול ביטרן, בת 59, שעובדת כאחות במרכז הרפואי לבריאות הנפש מזור בעכו כבר 30 שנה, וחוותה לא פעם תקיפה. "קיבלנו מכות, אני עוד בטראומה מאחד המקרים. אני צריכה למות כדי שמישהו יתעורר? אין שום סיבה שאחות תרגיש מאוימת כל הזמן. צריך להוסיף אנשי אבטחה, אבל זה לא יספיק. הבעיה לא תיפתר רק בזה".

ביטרן חווה אלימות כבר שנים. זו אינה תופעה חדשה, היא אומרת, אולם היא התגברה לאחרונה. “בתחילת דרכי הותקפתי על ידי מטופלת, היא נתנה לי סטירה", היא מספרת. "לא מזמן מישהו זרק עליי כיסא. איומים וקללות זה בשגרה. מטופל שמגיע לחלון הקבלה ולא מקבל את מבוקשו מיד יכול לקלל ולהגיד לי בת זונה ושרמוטה. לפני שנה הותקפתי בצורה קשה. נתנו לי מכות בראש ובגב, הייתי שבועיים בבית. אנשים עצבנים פה גם בגלל התנאים הגרועים במחלקה. יש מחסור באנשי צוות, וכשלא מקבלים טיפול בזמן – תוקפים. הפכנו לשק חבטות".

גם אלכס סנדלר, בן 51, הוא אח ותיק, כבר 27 שנה במקצוע, עובד בסורוקה, וגם הוא היה לא פעם קורבן של אירועים אלימים. “חוויתי תקיפה מכל סוג", הוא אומר, "תקיפות מילוליות זה לפחות פעם בשבוע. כשהייתי אח במיון אמרו לי 'רוסי מסריח’ על בסיס קבוע. חולה שניסיתי לעזור לו איחל לי סרטן בראש. היה חולה שיכור שהכה אותי בפנים. היו מריבות בין חמולות של בדואים. נכנסו למחלקה עם אבנים וסלעים. יש גם איומים. ‘אני יודע איפה אתה גר’, ‘אני יודע איפה האוטו שלך’, ‘אני יודע מתי אתה מסיים את המשמרת’”.

סנדלר אומר שהמתח קיים כל העת. "צריך לבוא פעם אחת בערב לסורוקה כדי לראות את זה", הוא אומר, "תחושה שכל רגע אני עלול להיות מותקף. אני חושב על האחיות שחיות בפחד. לא פעם היינו צריכים ללוות אותן הביתה כי הן חששו. צריך להגביל את כמות המבקרים, שתהיה יותר אבטחה. צריך לקחת ברצינות את התלונות של הצוותים הרפואיים. שבית משפט יוציא צווי הרחקה. להציב תחנת משטרה בתוך בית החולים. יכול להיות שאנשים היו מתנהגים אחרת אם היו יודעים שהחוק נמצא פה לידם. נשארנו לבד. מערך האבטחה דומה למה שהיה לפני 20 שנה”.

נרימאן אבו־עביד (55) עובדת כאחות במרכז לבריאות הנפש שער מנשה כבר 31 שנה. גם לדבריה, האלימות שהאחים והאחיות סופגים הפכה לשגרה. “אנחנו חיים את זה יום־יום", היא אומרת, "לפני שנה וחצי מטופל משך לי בשיער ולא הסכים לשחרר. איבדתי את ההכרה והגעתי לבית החולים לקבל טיפול רפואי. אחרי זה הייתי חודשיים בבית עם כאבי ראש ופגיעה נפשית קשה. חוויתי טראומה גדולה, בכיתי הרבה והיה לי קשה לחזור לעבודה”.

אבו־עביד אומרת ש”לפני חודשיים תקפו את המזכירה שלנו. מטופל נתן לה סטירה בפנים והיא אושפזה בבית חולים. אני עובדת בתחושה שכל רגע מישהו יכול לתקוף אותי. אנחנו משתדלים להיות עד כמה שאפשר בזוגות ועם זמזם מצוקה ומכשיר קשר. אבל כשאת מותקפת, כל שנייה היא כמו נצח. תמיד הרגשנו שפסיכיאטריה היא החצר האחורית של מערכת הבריאות. עכשיו האלימות גוברת והמצב בלתי נסבל".

משה פלאוט, בן 29, הוא אח בבית החולים שערי צדק במשך שנתיים וחצי. מתברר שזה מספיק זמן כדי לראות בעיניים אלימות במקום העבודה. “אישה צעירה נפטרה ממחלה", הוא מדגים, "ובתגובה בני משפחתה דפקו על קירות, חלונות ושולחנות. הגיעו אנשי ביטחון והתחיל בלגן. מכות. אחד מבני המשפחה ריסס גז פלפל על אנשי הביטחון, בזמן שחלק מהמטופלים במחלקה סבלו מקוצר נשימה".

פלאוט אומר ש”אתה לא מצפה לחוות כזאת אלימות מטורפת כשהעבודה שלך היא הגשת עזרה. אני לא חווה אלימות כל יום, אבל הפחד קיים. יש מקרים שהחדרים צפופים. הכל לחוץ וזה מוסיף שמן למדורה. אם היה לנו עוד צוות שיכול לספק מענה מתאים, זה היה יותר קל, לנו ולמשפחות. בינתיים זה נראה שהכל תקוע. לא מתייחסים לאלימות ברצינות".