yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 ימים • 15.12.2021
    אני הנרצחת הבאה
    "רעות" נדקרה לעיני ילדיה, לאחר עשרות צווי הרחקה שהופרו, וחרדה מהיום שבו הגרוש המתעלל ישתחרר מהכלא. "דפנה" ברחה מהבית באמצע הלילה ומאז מגיעה למפגשים עם הגרוש בליווי בן משפחה חמוש. "רוני" מספרת שלא התלוננה במשטרה כשגילתה שחיבלו לה בבלמים של הרכב, כי כבר התייאשה מהרשויות שלא מאמינות לה. ואורטל, שמדברת בשמה המלא ובפנים גלויות, משוכנעת שהיא מודעת האבל הבאה. ארבע נשים שחוות אלימות על ידי בני זוגן לשעבר משתפות ברגעי האימה, בקשיים הרבים מול המערכת, וזועקות לשינוי. אנחנו מאמינים להן
    רתם איזק | צילום: יונתן בלום

    בחודש שעבר צוין יום המאבק באלימות נגד נשים. יום אחד שריכז סטטיסטיקות עצובות, מדאיגות, בלתי נתפסות. שתי נשים נרצחות בישראל בממוצע מדי חודש, אך הנפגעות של מגפת האלימות רבות, רבות מאוד. הן כבר אזרו אומץ ועשו את מה שהחוק במדינה דמוקרטית מעודד אותן לעשות: הן התלוננו, נפרדו, יצאו מהבית. אבל אז חלקן פגשו במוסדות המדינה, וגילו שהן מופקרות לגורלן; שאף אחד לא ימנע את הצטרפותן לסטטיסטיקה. לא המשטרה, לא מערכת המשפט ולא מוסדות הרווחה יודעים להתנהל מול האלימות משולחת הרסן מצד גברים שמצפצפים על החוק, מפירים צווי הרחקה ומנצלים את המערכת בכדי להפוך את חייהן של נשים לגיהינום, גם שנים אחרי שביקשו לחזור לחיות. חלק מהנשים שהתראיינו לכתבה הזאת ביקשו לחזור בהן מחשש לנקמה מצד הגברים שמהלכים עליהן אימים או מצד המערכת עצמה. אלה שלא חזרו בהן, ביקשו לטשטש את פרטיהן המזהים בכדי להגן על חייהן. כולן פנו לרשויות בבקשה לעזרה, כולן מוכרות למערכות החוק, וכולן חזרו על משפט אחד מצמרר: אנחנו הנרצחות הבאות. הן עומדות לפנינו בתור בסופר. הן השכנה ממול. הן הקולגה למשרד. הן האמא מהגן. אלה הסיפורים שלהן.

     

    הוקלט באולפני הספרייה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    "הוא דקר אותי בחזה ובבטן. הילדים ראו הכל"

     

    "רעות", 32, מאפרת. גרושה + 3. לפני שש שנים כמעט ונרצחה על ידי הגרוש בביתה מול ילדיהם. בשיחותיו מהכלא הוא מבטיח לה שירצח את הילדים. הוא צפוי להשתחרר בעוד שלוש שנים

     

    "היינו נשואים חמש שנים רצופות, במהלכן היו הרבה פרידות בגין אלימות. חוויתי את כל סוגי האלימות. הייתי צריכה לתת דין וחשבון על כל 20 שקלים שהוצאתי, לחזור עם חשבוניות. חוויתי גם אלימות מינית - הוא היה מחליט מתי, איך וכמה - ואלימות פיזית שהתחילה בדחיפות, סטירות והשלכת חפצים והסלימה עם הזמן. בכל פעם שהתלוננתי הוא קיבל צו הרחקה, ואז הסביבה והמשפחה עודדה אותי לשלום בית. היה לנו ילד עם צרכים מיוחדים, וגם אותו הוא הכה. כשגיליתי שהוא הכה את הבן שלנו פירקתי את זה סופית, ופתחנו תיק בבית הדין הרבני. שם שלחו אותנו לשלום בית, ולכי תגידי להם בזמן שאת יושבת לידו, שאם את חוזרת איתו הביתה את גמורה. שמספיק מזלג שמונח במקום הלא־נכון וכל הבית מתהפך.

     

    "בזמן שנפרדנו ועד קבלת הגט שלוש שנים לאחר מכן, הוא היה מחוץ לבית און אנד אוף. בתור האפוטרופוס של הילדים הוא יכול היה להגיע לבית מתי שהוא רוצה. יש במקביל תלונה במשטרה, הוא מורחק ממני אבל לא מהילדים. אין לך מה לעשות עם הנייר הזה שנקרא צו הרחקה, הוא מפר אותו באופן ברור ואם לא תיתני לו לראות את הילדים את מסתבכת בניכור הורי. בשנים האלה הייתה אלימות. כשניסינו לקחת את הילדים יחד לבילוי משפחתי ושכחתי את הכרטיסים, סיימתי את היום עם צלעות שבורות. הוגשה תלונה למשטרה.

     

    היום זו אני, מחר זו השכנה, כי לא מטפלים בשורש הבעיה. הפגנת ‘לא שותקות' על אלימות נגד נשים | צילום: אלעד גרשגורן
    היום זו אני, מחר זו השכנה, כי לא מטפלים בשורש הבעיה. הפגנת ‘לא שותקות' על אלימות נגד נשים | צילום: אלעד גרשגורן
     

     

    "ביום קבלת הגט הרבנות עמדה לצאת לפגרה. אמרו לי שיש מקרים חמורים ודחופים משלי, מקרים ששומעים בחדשות. אמרתי לאחת הפקידות שם, 'אני המקרה הבא שאת הולכת לקרוא עליו בעיתון. אם אין לי את הגט הזה, זו תהיה אני'. שבוע לאחר מכן הייתי גרושה, וכמובן שהוא המשיך לבקר אותנו כרצונו. בלא ידיעתי הוא שם לי מכשירי ציטוט בבית והבין שאני בקשר טלפוני עם מישהו. כשהוא הבין את זה, הוא הגיע לבית וניסה לרצוח אותי. נכנסתי הביתה מהעבודה והוא עמד שם, הטיח בי שעוד לא נתתי לגט להתייבש ושאני בקשר אחר. לא הספקתי להגיב והאגרוף הראשון הגיע. הילדים ראו הכל. איבדתי את ההכרה. סיימתי עם יד שבורה, שתי רגליים מרוסקות, הוא דקר אותי בחזה ובבטן והשחית לי את כל הפנים עם סכין יפנית. הקטנות שלי היו בנות חמש, הן ברחו מהבית ומהצעקה שלהן אחת השכנות שהיא שוטרת רצה לבית והוא כבר הספיק לברוח. הגדול, שהיה מרותק לעגלה, ישב מולנו ונאלץ לראות הכל. הילד הזה נפטר לפני כמה חודשים מבעיות בריאותיות.

     

    "היום הוא בכלא. הוא קיבל תשע שנים. זה מה ששווים החיים שלי. בזמן הזה את מבינה שהוא לא מקבל טיפול, וזה אבסורד. היו כמה איומים ברורים מהכלא. מישהו פרץ לחשבון הפייסבוק שלי והעלה לשם מודעת אבל עם השם שלי. הוא הכחיש כמובן שזה קשור אליו. אני יודעת שכשהוא ייצא מהכלא הוא יבוא אליי. בחסות המדינה אני מחויבת לדווח לו לאן הילדות עברו. בכדי להעביר אותן בית ספר אני מחויבת להחתים אותו, אז הוא תבע אותי כי עברתי דירה וכביכול הפרתי צו. הוא דורש לדעת איפה אנחנו גרות והמדינה לא רק שלא מונעת את זה, היא גם מסבירה לך שהפרת את הסכם הגירושים שבו את מחויבת לעדכן איפה עברת לגור עם הילדות. מה שקרה לי לא מוגדר כניסיון רצח, אלא אלימות בנסיבות מחמירות ואיום ברצח. הבנות היו צריכות טיפול אחרי מה שהן ראו בתקיפה ההיא, אבל הייתי צריכה לקבל את אישורו בכדי שהן יוכלו לקבל טיפול פסיכולוגי. הוא חתם רק אחרי תלאות מרובות.

     

    "לפני כמה חודשים הוא יצא מהכלא לחופשה. בעשר בבוקר התקשרו אליי מהרווחה כדי לעדכן שב־12 בצהריים הוא משתחרר לכמה שעות ויהיה בלי אזיק. המדינה הציעה לי מאתיים שקלים כדי שאסע לכמה שעות לצימר בצפון בשביל להיות מרוחקת, או לחלופין להיכנס לכמה שעות לדירת מסתור. בסוף, בעזרת סיוע מהרווחה, עזרו לי לקבל שוטר שיעשה פטרולים סביב הבית. מצאתי את עצמי באותו לילה מנסה להתקשר לכלא כי לא היה לי איך לוודא שהוא אכן נכנס חזרה. אני חיה באימה בלשון המעטה. מלווה אותי עמותת 'מחדש', לא מוסדות המדינה. אני עם הרגליים על הקרקע ויודעת שכאשר שמים לך ילדה בת 24 שצריכה לטפל ב־130 משפחות, היא לא באמת יכולה לטפל בי. הגעתי למצב שאמרתי לעובדת סוציאלית שאין לי איך להאכיל את הילדים. היא ענתה שנגמר התקציב, שאני צריכה להמתין שלושה־ארבעה חודשים, אבל המקרר לא יכול להמתין אפילו למחר בבוקר. אני מרגישה שהמדינה סוגרת את כל הדלתות בפניי, לא שומרת עליי. הוא אמר מול כולם, במסדרונות של בית המשפט, כשהוא אזוק ומובל לדיון וגם בטלפון מהכלא - 'אני אהרוג לך את הילדים מול העיניים ואז אמוטט אותך'. הוא לא נשפט על האיומים האלה, אבל לי הציעו לקחת את הילדים, לשנות זהות ולצאת מהארץ. אין יום שאני לא חושבת על היום שבו הוא ישתחרר".

     

     

    מקבלות איומים ברורים מהכלא. למצולמים אין קשר לנאמר | צילום: אביגיל עוזי
    מקבלות איומים ברורים מהכלא. למצולמים אין קשר לנאמר | צילום: אביגיל עוזי

     

    ×

     

    "היום אני יודעת שאם אגע לו בנקודות לא נכונות - הוא ירצח אותי" 

    "רוני", 42, גרושה + 2. חיה בגפה, הגרוש שהכה אותה מתנדב ברווחה

     

    "הוא היה טיפוס מאוד כובש, שנינו אנשים משכילים במקצועות נחשבים, הוא בעשירון העליון.

     

    "בהתחלה הוא היה מלאך משמיים, הכל היה טוב. הוא כל הזמן היה עוטף אותי בחום כך שלא הייתי צריכה שום דבר מבחוץ, עבדתי באחת הפירמות הגדולות בארץ והוא אמר לי, 'תעזבי, אנחנו לא צריכים כסף', וכשילדתי התפטרתי. לימים הבנתי שזו הייתה הדרך שלו לבודד אותי. לאט־לאט הפכתי להיות מתה בין החיים. היה ניטור מלא על מה שאני עושה, הוא היה דואג להגיד לי שהוא יודע לאן הלכתי, יודע מה אמרתי לכל אחד. לאט־לאט זה הידרדר לאלימות פיזית, לעיקומי ידיים, לדחיפות, לכל מיני דברים כאלה שהם לא 'לפוצץ במכות'. אחי, עורך דין במקצועו, אמר לי, 'עד שהוא לא מפוצץ אותך במכות אין לך מה להתלונן'. הוא ניסה להניא אותי והוא צדק, כי אם את לא מתה אין אף אחד שמתעניין בזה.

     

    "כשנולד הילד הראשון הוא אסר עליי לצאת מהבית. הוא היה מאיים עליי, נותן לי עונשים, אם היינו משחקים עם הילדים הוא היה מארגן אותם ברובה חיצים כשכולם עליי, יורים על אמא.

     

    "יום אחד היינו צריכים לנסוע להורים שלי. באותה תקופה הוא ניסה לשכנע אותי שאני הוזה בקשר אליו, והתחלתי להקליט אותו. קילחתי את הילדים והוא אמר לי, 'אני לא רוצה לבוא'. אמרתי לו, 'בסדר, אל תבוא'. אירגנתי תיקים והוא רצה לחפש לי בתיק. אם הייתי נותנת לו לחפש לי בתיק לא הייתי כאן היום, כי היה בו מכשיר ההקלטה. לקחתי את התיק, אז הוא ניתק לי את הכבלים של הרכב והראה לי שאני לא יכולה לנסוע. באותו רגע הבנתי שזה הולך להסלים. ראיתי את המבט של הטירוף, העיניים שלו יצאו מהמקום. פחדתי על החיים שלי. יותר מכך, פחדתי על הילדים שלי. הוא ניתק את הטלפון של הבית. ניסיתי להתקשר מהסלולרי, הוא חטף את הטלפון והתיק. ידעתי שאם הוא יראה את מכשיר ההקלטה הוא הורג אותי. פתחתי את החלונות וצעקתי לעזרה, ושום דבר. כשהוא דפק לי את הדלת על היד, ברחתי לשכנים והם שיכנעו אותי ללכת לבית החולים.

     

    "אל בית החולים הגיעו שוטרים. השוטר נתן לי את מספר הטלפון האישי שלו, ואכן התקשרתי אליו כשהגרוש שלי איים עליי. מאותו רגע אני יכולה להגיד לך שכמה שהחיים שלי עד אז היו גרועים, החיים שלי אחר כך הפכו לפי מיליון יותר גרועים, כי זה חיים של להתמודד מול הרשויות, להתווכח עם ועדות, עם פקידות סעד, אף אחד לא מאמין לך. היו עדים לאלימות, אבל הם לא רצו להעיד. מדובר באדם עם כוח ועם כסף ולא רצו להתעסק איתו. במדינת ישראל אם אתה סחבק של מישהו בצמרת, אז אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. הוא התנדב במשטרה, ואיך שנפתח התיק ברווחה הוא התחיל להתנדב בתחנה של הרווחה. יש תיק נגדו ברווחה, אבל ברווחה לקחה אותו לעבוד אצלם.

     

    "בהתחלה הוא הורחק, אבל אף אחד לא אמר לי מה התנאים ומה זה אומר. בתחנת המשטרה לא נתנו לי תשובות כששאלתי עד איפה מותר לו להיכנס. בסופו של דבר אני חוזרת הביתה בלילה והוא והוריו נמצאים בבית שלנו. פתאום שלושתם סביבי תוקפים אותי מילולית על זה שהתלוננתי במשטרה. מתי מפחד. במשטרה אחר כך אמרו לי, 'זה הבית שלו, מותר לו להיות בסביבה'. גם אחר כך, כשהוא פרץ לבית, אמרו לי, 'זה הבית שלו. מותר לו להיכנס, מותר לו לקחת'. הייתי כל שני וחמישי בתחנה, הם יודעים שפחדתי על חיי. אבל הוא היה עוקב אחריי, עושה לי אמבושים באין־מפריע. התלוננתי כמה פעמים, הגשתי למשטרה הקלטות שבהן הוא אומר לי, 'אני אוציא סכין ואשחט אותך. את לא שווה את האוויר שאת נושמת, תיעלמי לי מהנוף'. ההקלטות שוכבות שם עד היום. התלונות היו נסגרות ולא היו מודיעים לי, הייתי הולכת לפרקליטות, שלא היו מוכנים לדבר איתי, כאילו אני לא צד בעניין.

     

    "רוב התלונות שהגשתי נגדו נסגרו על כל מיני סעיפי חוסר עניין לציבור, חוסר ראיות. הוא אמר שאני סוחטת אותו, וככה זה נסגר. פקידת הסעד טענה שמדובר בחוסר הבנה בין בני זוג בהליכי גירושים. ובכל התקופה הזאת הוא רואה את הילדים, וגם הבן שלנו ספג ממנו אלימות. התלוננתי, אבל לא קרה עם זה שום דבר. הוא היה מפחיד אותי ועוקב אחרינו והמשטרה אמרה, 'זה סטוקינג, אבל אי־אפשר להוכיח את זה'. וכל הזמן הזה אני צריכה לשלם לעורכי דין ולקיים את הילדים, הוצאתי על התהליכים המשפטיים מאות אלפי שקלים, ונשארתי לבד. הייתי לוקחת הלוואות מחברים, מההורים. במקביל הוא כל הזמן רודף אחרינו. אנחנו הולכים לפעילות בבית הספר והוא רודף אחרינו ומציק לנו, לא נותן לי לזוז. התגרשנו לפני ארבע שנים ופסק הדין הסופי היה לטובתו. הוא לקח את מרב הנכסים. בכל פעם שהייתי מדברת על האלימות השופטת אמרה, 'יאללה, שמענו על האלימות שלך'. היום הוא שולט בילדים, אני שבויה שלו כי כל דבר שהוא מבקש בית המשפט נותן לו.

     

    "יום אחד נקרע לי צינור הבלמים ברכב. איש המוסך הראה לי את הצינור החתוך, אמר שמישהו חיבל בזה. הבנתי שאין טעם להתלונן. אני יודעת היום לא להתעסק איתו. ידו על העליונה, החוק לטובתו, אין לי כבר כסף ללכת איתו לבתי משפט ואני לא רוצה לחשוב מה יכול לקרות. הוא יכול להיראות מלאך, גם אם הוא ירצח אותי אף אחד לא יחשוב שזה הוא. וגם אם יחשבו - למי אכפת? לנשים רבות שניצלו מרצח אין חיים. הפכתי להיות אדם שקוף שאין לו ערך, אישה בלי עתיד. אין לי יותר אמון בשום דבר, יש לי חרדה מכל מגע עם הרשויות. אני תמיד מרגישה אשמה מולן, כי זה היחס שאני מקבלת. היום אני, שלא עשיתי כלום, שהייתי אמא לילדים 24/7 והגנתי עליהם בגוף שלי, מורחקת מהילדים וחיה בפחד. אני בלי הגנה, והגרוש ממשיך לעשות מה שהוא רוצה. ובגלל שאין לו גבולות, אין טעם שאתעסק איתו. היום אני יודעת שאם אגע לו בנקודות לא נכונות - הוא ירצח אותי".

     

    ×

     

    "הבן שלי לחש לי, 'אמא, מה אבא עשה לך?'" 

    "דפנה", 41, יועצת פיננסית. גרושה + 1. מתגוררת באזור המרכז בסמוך לבית הוריה, בתקווה שהגרוש שלה לא יחכה לה בחניה

     

    "היינו עשר שנים יחד. האלימות הזאת לא התחילה ביום בהיר אחד. היא הייתה משהו שהלך ונבנה. בהתחלה מבחינתי הכל היה ורוד, לימים הבנתי שהרבה דברים לא ראיתי, או שראיתי ולא ייחסתי להם חשיבות. יש גם דברים שלא רציתי לראות, למשל כשהוא בעט בעריסה של התינוק אחרי שהוא ראה שאחותי נגעה בפיית הבקבוק שלו עם האצבע בשביל לנקות ממנו את האבקה. יום אחד הוא התעצבן וניפץ לי את הטלפון הנייד על הקיר והייתי כמה ימים מנותקת. זה הלך והחמיר עם השנים, כשהניסיון שלו להרחיק אותי מהמשפחה שלי נעשה בצורה מאוד מתוחכמת, מאוד איטית. הוא היה מדבר על כמה הם לא עוזרים ולא עושים מספיק ומשווה בינם לבין אמא שלו, כל הזמן מקטין אותם, זה הלך והחמיר עד שהוא נכנס למוד של שטיפת מוח כנגדם. אלימות פסיכולוגית. במקביל התחילה גם אלימות טכנולוגית, כלומר הטלפון שלי נהיה כמו הטלפון שלו, לא הייתה לי סיסמה לטלפון והוא היה לוקח אותו ומחטט ומחפש לראות איפה גלשתי ועם מי דיברתי בפייסבוק. הוא היה מתקשר אליי לעבודה בצורה ממש אובססיבית. כשהוא היה רוצה להעניש אותי, הוא היה עושה לי לילות לבנים, משאיר אותי ערה במשך לילות שלמים. לוקח לי את השמיכה וזורק אותה בחדר שירות בתוך כיור עם סמרטוטים מלוכלכים, משאיר לי את האור דולק בלילה ומדליק בכל פעם שאני מכבה.

     

    "האירוע שגרם לי לברוח התחיל מלילה לבן. ישבתי בסלון, ראיתי טלוויזיה, והוא בא והתיישב לידי. אמר לי, 'בואי נלך לחדר'. אמרתי שאולי אחר כך. ואז הוא התחיל להתעצבן, קם וניתק את הטלוויזיה והממיר מהחשמל. הלכתי להתקלח ואחרי שתי דקות הוא פרץ את הדלת והתחיל לצעוק, עמד מעליי והתחיל לדבר בצורה מאוד מפחידה. ואז הוא יצא, טרק את הדלת, ושמעתי דברים עפים בבית. כשיצאתי מהאמבטיה הוא שאל איפה הטלפון שלי והתחיל להפוך מגירות. מאותו רגע הוא חזר על השאלה 'איפה הטלפון?' כמו מנטרה. הוא רדף אחריי בכל החדרים באמוק. חששתי לחיי. באיזשהו שלב הילד התעורר, ניסיתי להשכיב אותו לישון וחשבתי שאולי בחדר של הילד הוא יעזוב אותי, אבל הוא הגיע, תפס אותי בזרוע והעיף אותי על ארון הבגדים שלו. הבן שלי לחש לי, 'אמא, מה אבא עשה לך?' לא הרבה זמן לפני כן הוא ראה אותו מוריד לי בוקס על האצבעות וסיפר את זה בגן.

     

    "כשהבנתי שהוא לא יעזוב אותי, הבאתי לו את הטלפון, הוא ישב וחקר וחיפש, מחק לי מספרים. אחרי פרק זמן מסוים הוא נרדם. קמתי, הכנתי תיק, לקחתי את הילד וברחתי. אלה היו רגעים של אימה, לסובב את המפתח בדלת, לסגור את הדלת, להזמין מעלית - זה היה פחד אלוהים. בקושי הצלחתי לקשור את הילד בכיסא כי ממש רעדו לי הידיים, כל רגע הסתכלתי לאחור לראות שאני לא רואה אותו יוצא מהמעלית. הגעתי להורים שלי בחמש בבוקר, בקושי הצלחתי לעמוד על הרגליים. בכיתי בהיסטריה. הקאתי בלי הפסקה.

     

    כשהתקשרתי למשטרה הניידת הגיעה די מהר, השוטר היה מאוד אדיב ורגיש ורשם את הכל, צילם את שטפי הדם שהיו לי על הזרוע ואמר שיעדכנו אותי. באותו יום הוא קיבל צו הרחקה ל־15 יום, שלא ממש נאכף. אחרי שבוע התקשר אליי אותו חוקר של התיק ושאל אותי אם אני נמצאת בבית שלנו. הוא התחיל להרים את הטונים ואמר שאם אני לא ישנה בבית יבטלו לבן הזוג את צו ההרחקה. החוקר ממש כעס עליי, לא הבין למה אני לא ישנה בדירה, אבל ישנתי אצל ההורים שלי כי פחדתי. כשהלכתי לבית כל יום־יומיים לקחת דברים לא העזתי להגיע לבד, תמיד ליווה אותי מישהו ועדיין זה היה מאוד מפחיד. במקביל הוא השתלט לי על חשבונות הפייסבוק, הגוגל והג'ימייל. כשנכנסתי לחשבון לאפס את הסיסמה קיבלתי הודעה שהקוד נשלח למייל ולנייד שלו. הבנתי שהוא יכול להיכנס חופשי לחשבונות שלי בעוד לי אין גישה. התברר לי בדיעבד, שגם בימים של צו ההרחקה הוא היה בבית, בזמן שהייתי אמורה לישון שם. היו חיובי כרטיס אשראי מהיישוב שגרנו בו. הוא הפר את צו ההרחקה, הסתובב חופשי, חסם לי את כל החשבונות, אז הגשתי תלונה על זה. הגעתי למשטרה עם ראיות להכל. צילומי מסך, איכוני טלפון, החוקר בהתחלה לא רצה לקחת תלונה. אמר, 'זה חשבונות, אתם נשואים, זה כמו אותו חשבון בנק'. בסוף הוא פתח תלונה נספחת לתיק של האלימות. הבנתי שהרבה לא יעשה עם זה. התיק נסגר אחרי שלושה חודשים מחוסר ראיות, ובהמשך השתנה לחוסר אשמה. נמחק כלא היה.

     

    "שלוש שנים עברו מאז. הוא איים עליי במשך הזמן, באחד המעברים של הילד בינינו, הוא רכן לעברי בעודי מחבקת את הילד ולחש לי באוזן, 'אם את חושבת שזה נגמר זה עוד לא נגמר, חכי'. הקלטתי אותו אבל ההקלטה לא עזרה לי במשטרה, אמרו לי שאפשר לפרש את זה בכל מיני אופנים ושאלך הביתה. מאז כשהיינו נפגשים כדי להעביר את הילד הייתי באה עם ההורים, או עם בעלה של אחותי שהגיע עם נשק כי ממש פחדתי. בשנים האלה הייתי יותר מעשר פעמים במשטרה, הוגשו יותר מעשר תלונות, גם הגננת הגישה תלונה וגם העובדת הסוציאלית. היו פעמיים שהוא הגיע לגן של הילד. פעם אחת הוא קפץ מעל הגדר וניסה להיכנס לגן, הוא איים על הגננת והיא הזמינה משטרה. התלונות שאני הגשתי היו בעיקר סביב הסדרי ראייה, כי הוא היה מחליט שהוא לא מחזיר אותו, משאיר אותו אצלו. היו שבועות שהייתי מוצאת את עצמי פעמיים בשבוע במשטרה. הוא לא רואה בעיניים, שום דבר לא מרתיע אותו. לילה אחד דפקו לי בדלת בערב שני שוטרים וביקשו שאתלווה אליהם לתחנה עם הילד. בתחנה גיליתי שהוא התלונן שאיימתי על חיי הילד. החוקר הטיח בי האשמות, הראה לי שיחות ווטסאפ שבהן כביכול כתבתי לו שאהרוג את הילד. ואני מסתכלת על זה ולא מבינה מה אני רואה ואיך זה בכלל הגיוני כי הוא פיברק את זה. בכיתי, אמרתי לו שהתלוננתי בדיוק על זה. שהוא איש היי־טק, גאון מחשבים, ושזה בדיוק מסוג הדברים שהוא עושה. זה לא עניין אותו. אחרי לילה מתיש העבירו את הילד אליו ורצו לעצור אותי. התמוטטתי, אמרתי לעובדת הסוציאלית, 'את מכירה אותי, איך הגענו לדבר הזה?' בסוף החליטו לתת לי מעצר בית בן חמישה ימים, בלי אפשרות ליצור קשר עם הילד או עם הגן. שבועיים הילד לא ראה את אמא שלו ככה פתאום, אחרי שהוציאו אותו מהמיטה. דרשתי לעבור פוליגרף ונמצאתי דוברת אמת. לימים סיפרו לי שדרשו ממנו לעבור פוליגרף והוא לא הסכים. כשמדובר בעבירות סייבר אין למשטרה את המשאבים או הכלים להתמודד עם זה. התיק נסגר מחוסר אשמה, אבל גם לא האשימו אותו כי לא היו להם הוכחות.

     

    היום אני אפוטרופוס בלעדי בענייני חינוך ובריאות. ועדיין, אני לא מרגישה מוגנת. את הילד הוא לא ראה כבר שנתיים, למעט כמה גיחות פתע לבית שלנו. הוא יכול להגיע ככה סתם, הרי הוא אדם חופשי. היו כמה פעמים שהוא פתאום הגיח מאחוריי בחניה, ואני יודעת שאין שום דבר שיעצור אותו מלעשות לי משהו. כשאני רואה אותו אני מפחדת. הנוכחות שלו מאיימת. אני יודעת שהוא לא רואה בעיניים, ששום דבר לא מרתיע אותו, ושאם הוא ירצה להגיע אליי הוא יגיע אליי. מה זה צו הרחקה או צו הגנה? בסך הכל נייר".

     

    ×

     

    "אני אומרת לאנשים, 'עוד חודשיים אני הולכת להירצח ואהיה בעיתון'" 

    אורטל שרעבי, 36, גרושה + 7. בעלה לשעבר מאיים עליה מתוך הכלא. בעוד שנה הוא משתחרר. מדברת בשמה ובפרטיה המלאים

     

    "בעלי לשעבר בכלא כבר כמעט שנה, מחצית מתקופת המאסר שלו. חוויתי ממנו אלימות מכל הסוגים. פיזית, רגשית, גם את הילדים הוא הכה. בזמנו אמרתי לפרקליטה שמאסר הוא לא הפתרון, המדינה צריכה לחייב גברים אלימים בכלא ללכת לטיפול, כי האלימות היא חלק מבעיה יותר גדולה. עכשיו הוא סגור בכלא, והוא פצצה מתקתקת שהולכת ונטענת והוא ישתחרר אפילו יותר מסוכן. כשפגשתי אותו בדיונים הוא תמיד אמר לי, 'חכי תראי, הכל יתנקם בך, הכל יחזור אלייך'. בבית הדין הרבני, כשחייבו אותו לתת לי גט, הוא אמר לי, 'ביום שאני משתחרר אני שובר לך אבן־אבן בבית, את תשלמי על הכל ביוקר'. כולם שמעו את זה. המון שנים לא התלוננתי כי ידעתי שגם אם יכלאו אותו לעשר שנים, אחרי עשר שנים החיים שלי ייגמרו. זמן המאסר שלו הוא זמן חמצן, אבל אחר כך החוק לא מגביל אותו בשום צורה. אם הוא לא יפגע בי הוא יפגע במישהי אחרת. לפני מספר חודשים הוא התקשר לבת שלנו מהכלא. הוא אמר לה שעוד מעט הוא משתחרר ובא לקחת אותה. אחרי השיחה הבת שלי שאלה אותי מה אעשה אם הוא יבוא לבית שלנו. אמרתי לה שאזמין משטרה. היא ענתה, 'עד שתגיע משטרה הוא כבר ישחט אותנו'. לפני חודש הוא התקשר אליה שוב, היא לא רצתה לדבר איתו אז היא הביאה לי את הטלפון. אמרתי לו שהוא חייב ללכת לטיפול. הוא אמר לי, 'תקשיבי טוב, אני מבטיח לך שביום שאני משתחרר את תשלמי על הכל ביוקר. ביום שאני משתחרר את תבכי דם, אני אגרום לך להצטער על הרגע שהזמנת משטרה, ארדוף אותך כל החיים, אקח לך את הילדים'. בסוף השיחה הוא אמר, 'אני יודע שהשיחה הזו מוקלטת, אבל אני שם זין על כולם'. הלכתי למשטרה להגיש תלונה מהר, כמעט איבדתי את ההכרה בתחנת המשטרה, השוטר אמר לי, 'תירגעי, הוא מאחורי סורג ובריח'. אמרתי, 'אתה מבין שהוא יעשה את זה?' אחרי זה יש כתבה בעיתון על אישה שנרצחת וכולם קופצים. כשאת אומרת לאנשים, 'עוד חודשיים אני הולכת להירצח ואהיה בעיתון' אין יחס. היום זו אני, מחר זו השכנה, כי לא מטפלים בשורש הבעיה. לא רק שלא משקמים גברים אלימים אלא עושים פעולה הפוכה. אני עם שבעה ילדים, אם אני מסכימה ללכת למקלט אני עולה למדינה 50 אלף שקל בחודש. את יודעת בכמה גברים אפשר לטפל בכסף הזה? הם כבר בכלא, המדינה משלמת לעובדים סוציאליים, למה לא לטפל בהם?

    “זמן המאסר שלו הוא זמן חמצן, אבל הוא פצצה מתקתקת". אורטל שרעבי | צילום: יונתן בלום
    “זמן המאסר שלו הוא זמן חמצן, אבל הוא פצצה מתקתקת". אורטל שרעבי | צילום: יונתן בלום

     

    אני לא אלך למקלט, לא אתחבא כמו עכבר ואכנס למאסר עולם עם הילדים שלי. וגם אם אסכים ללכת למקלט - ההורים שלי בסכנה. אחרי אחד הדיונים, הוא אמר לאבא שלי 'אני אשחט אתכם'. אם לא ישנו פה כיוון ויטפלו בשורש הבעיה, אני אהיה מודעת אבל. הוא לא רואה את המשטרה ממטר, החוק לא מגביל אותו בשום צורה. אל תתפארו בזה שאישה ניצלה בנס, כולה חתכים מבפנים ומבחוץ. תתפארו בזה שאתם מונעים את הדברים האלה. רק אז תדליקו משואה".

      

    מתחבאת כמו עכבר במקלט. מקלט לנשים נפגעות אלימות | צילום: אלכס קולומויסקי
    מתחבאת כמו עכבר במקלט. מקלט לנשים נפגעות אלימות | צילום: אלכס קולומויסקי

     

    ארגוני הסיוע לנשים החוות אלימות: "המדינה לא משקיעה משאבים בטיפול בשורש הבעיה"

     

    בעמותות ובארגונים השונים מודעים היטב לכך שמדינת ישראל נכשלת מדי יום במיגור מגפת האלימות נגד נשים, וכן להיעדר מדיניות סדורה בנושא. בויצו הוקמה לפני ארבע שנים "צומחות יחד בראש מורם" - תוכנית ליווי ותמיכה לנשים ולילדיהן אחרי פרידה מזוגיות אלימה שמתפעלות מתנדבות. התמיכה הזאת חשובה, אך גם היא לא תמנע את הרצח הבא. "התוכנית היא לא תוכנית הגנה, הגנה שייכת למשטרה ולחוק. אנחנו עוטפות את הנשים והילדים במסע להתחזקות ולהתייצבות", אומרת הדס דגן בלום, מנהלת התוכנית הארצית של "צומחות יחד" בויצו ישראל; "אצל רוב הנשים האלימות נמשכת דרך תביעות חוזרות ונשנות, דרך אלימות כלכלית, דרך הילדים ודרך אלימות דיגיטלית שכוללת מעקבים וצילומים וסיכול בניית חיים חדשים. כעמותה אנחנו מסייעים כמה שאפשר, אבל אם אנחנו רוצים למגר את התופעה הזאת, המדינה צריכה להתחיל לטפל בילדים שהיו חשופים לאלימות ועדים לאירועים אלימים. יש יותר מ־20 אלף תלונות בשנה על אלימות במשפחה, מדובר במאות אלפי ילדים. זה אתגר של המדינה".

    השבוע הכנסת אישרה את החוק שיחייב שופטים להפנות גברים אלימים, שהוצא נגדם צו הגנה, לקבל טיפול. עו"ס תמר שוורץ, מנכ"לית עמותת 'רוח נשית', אומרת שהדרך ליישום החוק עוד ארוכה. "בחברה שלנו הלגיטימציה החברתית שניתנת לגברים לפנות לטיפול היא לא גבוהה, וגברים פחות נוטים להגיע לטיפול. צריך לשנות נורמות חברתיות, אבל חקיקה היא הצעד הראשון. אנחנו מאוד מברכות על זה. ההגנה ש'רוח נשית' נותנת לנשים היא מפני חזרה לבן הזוג האלים על ידי פיתוח עצמאות כלכלית לאישה. אישה שממש מאוימת צריכה אבטחה, וזה מורכב ודורש תקציבים. יש גברים שבשבילם צו הרחקה שנתן שופט זה חתיכת נייר. אני מאמינה שאם הגברים האלימים היו מקבלים טיפול, דרך התקשורת שלהם עם העולם הייתה משתנה. בכלא אין באמת טיפול, הם פשוט יוצאים משם כועסים יותר. הגבר האלים שלא עובר טיפול ותהליך של שינוי, הוא חבית אבק שריפה שהדלקת". 

     

    תגובת משטרת ישראל: "נמשיך לחקור כל תלונה כדי להבטיח את ביטחונם של קורבנות העבירה"

     

    "משטרת ישראל מתייחסת במלוא כובד הראש ומטפלת בכל תלונה או מידע בתחום זה.

    "מתוך הכרה בחשיבות הטיפול ובכדי להיטיב ולייעל את ההתמודדות בנושא, במשטרת ישראל קיים מערך ייחודי של חוקרים לטיפול בנושא אלימות במשפחה, שעוברים הכשרה מקצועית.

    "במקרים של חקירת מקרי אלימות בין בני זוג, פועלת המשטרה בכל הכלים המצויים ברשותה מכוח החוק, החל ממעצרים, כתבי אישום והוצאת צווי הרחקה נגד חשודים, וכלה במתן מענה משלים להגנה על קורבן העבירה בשיתוף גורמי הרווחה.

    "בזכות פעילות נחושה של המשטרה בהקשר זה, לאורך השנים ניצלו חייהן של נשים רבות בישראל. מאחר שלא הועברו לידינו הפרטים המלאים של המקרים, אין ביכולתנו להתייחס לאירועים באופן ספציפי, אולם נמשיך לחקור כל תלונה ודיווח על אלימות ובפרט אלימות בין בני זוג במטרה להגיע לחקר האמת ולהבטיח את ביטחונם ושלומם של קורבנות העבירה".

     

    משירות בתי הסוהר נמסר בתגובה: "שב"ס שותף למאבק הלאומי באלימות במשפחה ומשכך ערוך עם מגוון תוכניות בתחום האלימות במשפחה על הרצף הטיפולי של האסיר. שילוב האסיר בטיפול נקבע על פי מספר פרמטרים הכוללים: אבחון צרכים, בחינת ההסכמה שלו ומוכנותו המנטלית לעבור תהליך טיפולי ותקופת המאסר. שירות בתי הסוהר שם לו ליעד לעלות את מספר אסירי אלמ"ב המשולבים בתהליכים טיפוליים ומשקיע משאבים ומאמצים רבים בעידוד ובגיוס אסירים להשתלב בטיפול, כאשר תהליך הגיוס לטיפול מתחיל כבר בשלבי המעצר. כל אסיר המביע נכונות ולו המינימלית ביותר ישולב בטיפול אליו נמצא מתאים. עם זאת, לא ניתן לבצע תהליך זה כאשר האסיר מסרב לכך שכן טיפול הינו תהליך עומק פנימי ועל מנת שתהליך זה יוביל לתוצאה הרצויה על האסיר להשתתף בו באופן פעיל. לא ניתן לבצע שינוי בתהליכי חשיבה כאשר האסיר מסרב לתהליך טיפולי. מה גם, שאין ערך לטיפול שבו האסיר אינו שותף מתוך הסכמה, שכן הטיפול מחייב פתיחות והשתתפות פעילה".

     

    ממשרד הרווחה נמסר בתגובה: "נדגיש כי כל אישה וגבר שנפגעו מאלימות במערכת זוגית יכולים לפנות לקבל סיוע במוקד 118 אשר פעיל 24/7, או למחלקה לשירותים חברתיים בעיר המגורים. אנו מצפים לקבל את פרטי לשכת הרווחה עליה מדובר בכתבה בכדי לעשות בירור מהיר ומעמיק, כמו כן אנו פונים לנשים לפנות אלינו לקבלת סיוע. לפנייה שקטה למוקד ניתן לשלוח הודעת טקסט למספר 055-7000128"

     

    Rotmoosh@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 15.12.21 , 20:50
    yed660100