לא שוכח, לא נובח

כשהייתי בגן חובה מצאנו צב בחצר, הכנסנו אותו לקופסת נעליים והבאנו אותו לגננת. הוא היה כמה ימים איתנו, זו הייתה שמחה גדולה, עד שאבד או משהו, ומה שאני זוכר בבהירות זה שהגננת סיפרה לנו בדיחה, כנראה הראשונה שאני זוכר שסיפרו לי. זה היה על חילזון שהתלונן למשטרה שצב דרס אותו. איך זה קרה, שאל השוטר, והחילזון אמר: אני לא יודע, הכל קרה כל כך מהר.

כמה שנים אחרי זה, 30 בערך, הייתי על אופנוע בקו החוף בטנזניה, יחד עם בחור מקומי ששמו איברהים (שעוד שולח לי הודעות מצחיקות לפעמים לווטסאפ), וראינו צב ים ענקי שוכב על הגב, וניסינו להפוך אותו, אבל התחוור לנו שהוא כבר איננו בין החיים, וניסיתי לספר לאיברהים את הבדיחה מהגן אבל לא ידעתי איך אומרים חילזון באנגלית, והוא לא הבין מה אני רוצה מחייו.

נזכרתי באיברהים השבוע, כי הוא לימד אותי ללכת בים בלי לדרוך על קיפודי ים, וחשבתי שיש לו כל מיני יכולות שלי לא יהיו בחיים, אבל אין לו וויי־פיי בכפר, אז מצבו של מי בעצם טוב יותר? ובכל מקרה, אולי החיים שלי טובים יותר, אבל חילזון באנגלית שנינו לא יודעים להגיד. 

כמו כן, בטרם נמשיך אציין כי הבדיחה השנייה שאני זוכר שסיפרו לי היא על ילד שיצא מהבית ונפל לבור ממנו לא הצליח לצאת, אז הוא רץ הביתה, הביא סולם ויצא מהבור. רמה גבוהה מאוד, מה יש לדבר. 

הלאה: נח, הכלב שלי, סובל מבעיות פסיכולוגיות. זה דבר לא ייאמן עד כמה מידרדרת האנושות, שאפילו הכלבים שלנו כבר לא מסוגלים להתמודד עם הפאקינג חיים. פעם מישהו אמר לי ביום הולדת שלו, שאם היו אומרים לו בגיל 18 שהוא יגיע לגיל 60 ויהיה אדם כל כך סקפטי, הוא לא היה מאמין (קחו רגע). ואני אומר שאם היו אומרים לי כשהייתי צעיר שיהיה לי כלב חרדתי, הייתי חושב שחומדים לי לצון. גם אם היו אומרים לי שיום אחד אעמוד בתור לגלידה בתל־אביב ומישהו לפניי יבדוק שישה טעמים לפני שיחליט מה לקנות, גם לא הייתי מאמין. מה העניין הזה, תגידו? למה אנשים בודקים את הגלידה לפני הקנייה? מה הסיכון הגדול? מה יש בתקופה הזאת שהפך אותנו לחדלי אישים עד כדי שהסיכון שניקח גלידה שהיא לא בול לטעמנו הוא משהו שאנחנו לא מסוגלים לשאת? מה כבר יכול לקרות, חברים? שהגלידה לא תהיה טעימה? אז תאכל גלידה לא טעימה, מה קרה, אבא? תאכל קצת מהגלידה ולא תסיים אותה. וואו, ממש טוב מותך מחייך, מה יש לדבר. וגם מילא אם כל טועמי הגלידות היו בודקים טעמים מיוחדים. אני עוד יכול איכשהו (נגיד) להבין אדם שמבקש לטעום גלידה בטעם אוכמניות־לימון. אבל, הם מבקשים גם לטעום מהקפסולה של הווניל! מה אתה בודק בווניל? אתה נראה לי בגילי, מה אתה לא יודע על וניל שאתה עוד צריך לדעת?

תראו, הזמנים משתנים. אני מבין את זה. בשבת דיברתי על כך עם אחי. שאלתי אותו אם הוא זוכר את כתב היד של החברים מהכיתה שלו, חבר'ה שלמדו עימו לפני 40 שנה. הוא זוכר. יכול לדמיין את כתב היד של חבריו לספסל הלימודים. אבל את כתב היד של הילדים שלו הוא לא בטוח שהוא זוכר. וכמה מספרי טלפון אתה זוכר, תהיתי. שנינו זוכרים מספרי טלפון מהילדות, אבל מספרים של אלה שאנו מדברים עימם היום? בואו נגיד שאם יעצרו אתכם וישימו לכם טלפון בחדר ויאפשרו שיחה אחת, יש איזה מספר שאתם זוכרים בכלל, או שהייתם מחייגים 100 או משהו? 

ולא שזה רע. אחי אמר לי בצדק שפעם גם ידעו לרכוב על חמורים. לאנשים הייתה טכניקה לגרום לחמור לזוז מהר יותר והיום לאף אחד אין מושג. וזה בסדר. אולי צריך להפסיק ללמד ילדים לכתוב על נייר? אולי האדם העתידי לא יזדקק לכך? זו בשורה לא טובה לאילון בר יוסף, אבל כל השאר יסתדרו. ולמרות זאת, אני קצת מתגעגע לאנשים שהיינו, לתקופה שבה ידענו לנווט בלי ווייז והעזנו לשלם על גלידה בלי לעשות ארוחת טעימות לפני כן. אני מבין שלאיברהים אין באמת עתיד מזהיר עם היכולת ללכת יחף בלי להידקר מקיפודי ים, אבל בואו, אם ממילא הוא גר בעולם השלישי, לא עדיף לפחות שלא תהיה תקועה לו מחט בבוהן?

אז אנשים בודקים גלידה ולכלב שלי יש חרדה, ובנוסף לזה יש לו גם צ'יפ. לקחתי אותו השבוע לווטרינר, והוא חידש לו אותו. ואני מעריץ וטרינרים, אל תטעו. הרי להיות רופא זה קל: אתה מתמקד בתחום אחד - יש רופא אף־אוזן־גרון, יש רופא אוזניים ויש אחד לעיניים ויש גם, אם תרצו ואם לאו, פרוקטולוג, שמקדיש את חייו לחורי תחת. הווטרינר לעומת זאת צריך לדעת הכל. הוא צריך לטפל בכאב ראש של פילה ובטחורים של הבאפלו, ועל הדרך גם להתקין צ'יפ או מה שזה לא יהיה על הכלב שלי. יש אפשרות שווטרינרים עובדים הרבה יותר קשה מרופאים, אם כי, צריך להודות, לרופאים אין את הפריבילגיה להרדים את המטופלים שלהם בכזו תדירות. בכל מקרה, זה דבר די מדהים: הכלב שלי נלחץ כשאנחנו הולכים. זה פשוט לא ייאמן. הוא נכנס לחרדה כשהוא לבד בבית. מתי זה קרה שכלבים, שבילדותי היו מסתובבים חופשי כל היום וחוזרים עם ערב לאכול קצת ולישון, הפכו לרכיכות כאלה? המליצו לי לשלוח אותו למטפל בחרדה, מעין פסיכולוג כלבים. חברים, אני גדלתי בתקופה שמי שפחד לא קיבל טיפול, אלא כפכף בראש, אז את הכלב אשלח לטיפול עכשיו? 

מוסר השכל? במקום שבו אנשים מבקשים לטעום גלידה לפני שהם קונים, כלבים יקבלו ציפרלקס. שבת שלום.