זז כמו ג'אגר
החיים כמוזיקאי בצל האח, שהוא גם כוכב הרוק המפורסם בהיסטוריה, מיק ג'אגר. למה הסתכסך עם רוד סטיוארט. ואיך התגלגל להופיע במחזמר 'שיער' בישראל לצד צביקה פיק ומרגול. כריס ג'אגר, אחיו הצעיר של סולן הרולינג סטונס, מוציא אוטוביוגרפיה ואלבום בגיל 73 ומספר בראיון ל–'7 ימים' למה הוא מתחרט על ההשתתפות בתחרות כפילים של מיק (שבה כמובן ניצח), למה השתדל כל חייו לא לבקש כסף מאחיו המיליונר (חוץ מפעם אחת) ולמה לדעתו אנשים מפורסמים הם משעממים
כריס ג'אגר מעדיף לשכוח את הפעם הראשונה ששמו הופיע בעיתון. ממש־ממש מעדיף. אפשר להבין אותו: כשאתה אחיו הצעיר של אחד מכוכבי הרוק הגדולים בהיסטוריה (ורבים ודאי תוהים עכשיו, מי יותר גדול מאשר מיק ג'אגר), ועוד יש לך פנטזיות על קריירה משלך בתחום, אתה לא רוצה שהופעת הבכורה הציבורית שלך תהיה כל כך קשורה בו.
אבל באותו הערב, כריס הצעיר נסע עם חבריו למסיבה בדרום לונדון, שבה נערכה גם תחרות כפילים של סולן הרולינג סטונס. כמובן שכריס נרתע מהרעיון: לא ככה מתחילים מסע שבו ממילא ישוו ביניכם בהכל, מאיכות השירה ועד הכישרון לשרבב שפתיים. אבל את הכף הכריעו שני דברים: הראשון היה הסם החברתי הכי פופולרי של אמצע שנות ה־60 בבריטניה, Purple Heart. השני היה הפרס: תקליט לבחירתו של המנצח. כריס עלה לבמה, עשה פרצופים כשברקע אחד השירים של הסטונס וניצח. "אחרת זה היה די מביך", הוא מודה באוטוביוגרפיה המפתיעה שלו, Talking to Myself.
האירוע המשעשע סוקר בעיתונות ורדף את כריס מאז. "זאת הייתה טעות, הפרסום הראשון שלי בתקשורת", הוא מספר. "אפילו לא שרתי, זה היה רק פנטומימה. לא רציתי לאכזב את החברים וגם הייתי על Purple Heart. כשאתה יוצא עם חברים, אתה עושה דברים מטומטמים. אבל הפרס היה התקליט של ג'יימס בראון בהופעה, אלבום מעולה. זה גם לא שעשיתי מזה מקצוע. אישית, כמוזיקאי, אני באמת מתעב להקות מחווה. זה כמו זנות".
הרגישות של כריס כלפי האנקדוטה המשעשעת מתמצתת את היחס המורכב שלו כלפי הדיבור על אחיו. בשלב מתקדם של השיחה, אחרי שאלה שנוגעת לביקור משותף של האחים ג'אגר בהודו, הוא מביע חוסר שביעות רצון מהשאלות על מיק. מנגד, אין לו אשליות בנוגע לסיבה שבגללה הוא מתבקש להתראיין: למרות קריירה כמוזיקאי, כשחקן, כעיתונאי וגם כרקדן - למשל, בגרסה הישראלית למחזמר 'שיער', אבל על כך בהמשך - כריס הוא עדיין בעיקר אחיו של מיק ג'אגר. "קנאה היא אחד משבעת החטאים שדינם מוות", הוא אומר, "אתה צריך להיות שמח בחלקך, לדעת את עצמך, כמו שאמרו היוונים".
אבל בחרת במקצוע שבו ברור שיהיו השוואות. לא חששת מזה?
"זה לא חריג שיש אחים שעוסקים באותו מקצוע. פשוט לא הייתי בנוי להיות רואה חשבון או איש נדל"ן. אלה האנשים שעושים כסף. לפעמים אני אומר שהמוזיקה בחרה אותי יותר מאשר אני בחרתי אותה. ואי־אפשר לברוח מהייעוד שלך".
כמי שראה מקרוב איך רוקסטאר חי, מה המסקנה שלך כלפי הלייף סטייל הזה?
"הקטע עם פרסום ותהילה זה שהם יכולים לעשות אותך מאוד משעמם. אם אתה מסתובב עם אדם מפורסם, אתה לא יכול פשוט להיכנס לבר. המקום מלא באנשים שמסתכלים עליך ומבקשים חתימות וזה לא נוח. הם יוצאים רק למקומות אקסקלוסיביים וזה די משעמם, עם מלא אנשים שמכרכרים סביבך וכל הזמן שואלים אם אתה צריך משהו. זה לא כמו לשתות פיינט בפאב ולפתוח בשיחה עם אדם שאתה לא מכיר לידך. זה להחמיץ את כל מה שמיוחד בחיים. לכן אני קצת מרחם עליהם".
× × ×
לצד האוטוביוגרפיה, שיש בה הרבה יותר מסיפורי משפחה, כריס בן ה־73 הוציא לאחרונה אלבום יפה, Mixing up the Medicine: אוסף שירים שנשמעים כמו הגרסה הבריטית של קאנטרי, שמפיצים חום מערסל וריח של אדמה ספוגה בגשם. מיק מתארח בשיר הפותח, Anyone Seen My Heart? ואפילו מצא זמן להופיע בקליפ, שם הוא וכריס משתעשעים כמו הילדים שהיו בדרום־מזרח אנגליה.
"כל האלבום הוקלט לפני הסגר מלבד השירה", מספר כריס, "אז בסגר הקלטתי את הקולות ורציתי שאח שלי ישתתף ושלחתי לו את הקובץ של השיר. הוא היה בצרפת, אז הוא לא היה יכול לעשות את זה - הוא לא כזה שולט בטכנולוגיה. ואז הוא עבר לאיטליה, לטוסקנה. ושם הוא עבד על שיר לסגר עם דייב גרוהל (סולן פו פייטרס - ע"ש). גם אני הוצאתי אחד, שגם אותו שלחתי לו - והוא לא גילה לי! הוא התנצל על זה פעמיים. אחר כך הוא הקליט גרסה אחת לשיר שלי והייתי צריך לבקש ממנו עוד אחת, כי זה לא היה בדיוק מה שרציתי. ואז הוא סוף־סוף הגיע ללונדון וחשבתי שנעשה קליפ יחד. מיק התכונן להופעות עם הרולינג סטונס והיה מאוד עסוק, אז מצאתי אחר צהריים אחד שהוא היה פנוי. אמרתי לו שאני לא אוהב להעמיס, אבל הוא רצה".
ונראה שהיה לכם כיף.
"הקטע עם משפחות הוא שאם לא מתראים ועושים דברים ומשתפים פעולה, הכל מתפוגג. אנחנו לקראת סוף ימינו ויש דברים שלא עשינו יחד. וזה לא רק עוזר לי, זה גם עוזר לו: רואים אותו שר עם אחיו וחושבים שהוא אחלה בחור. אני רק בחור פשוט שתקוע בכפר ויש לו כל כך הרבה דברים לעשות. זה מה שקורה כשאתה מצליח - אתה נעשה מאוד עסוק".
נשמע קשה.
"יש לי הרבה חברים שלא רואים בכלל את האחים שלהם. זה לא רק אני. כשאנחנו נפגשים זה נהדר. למיק יש משפחה והתחייבויות ואני חייב לכבד את זה. המשפחה שלו באה לפניי, הילדים שלו באים לפניי ואתה חייב לעבור למושב האחורי. אלה חיי המשפחה. צריך להתאמץ כדי לשמור על קשר".
לפתע כריס מציין, שהסטונס חזרו להופיע בערב שלפני הראיון, לראשונה מאז מותו של המתופף האגדי, צ'רלי ווטס. מיק, שבעצמו עבר ניתוח לב לפני כשנתיים, נראה שם אמוציונלי מאוד. "אני בטוח שהוא חש הקלה אחרי ההופעה הראשונה, ועוד בלי צ'רלי", אומר כריס.
דיברת איתו אחרי שצ'רלי מת?
"כן".
ומה שלומו?
"מה אפשר להגיד? צ'רלי היה בן 80. אתה לא מצפה שיחיה לנצח".
אומרים את זה על כולם מלבד שני אנשים בערך. אחיך הוא אחד מהם.
"כולנו חייבים ללכת מתישהו, אתה רק צריך לסדר הכל לפני כן. אחרת אתה משאיר בלגן לאחרים".
× × ×
נדמה שחלק מהרצון של כריס "לסדר הכל" הוא לספר על מה שעבר עליו, תחת הצל של אחיו אבל גם בנפרד. הוא כתב הכל לבד ("בניגוד לקית' ריצ'רדס, הוא בטח דיבר עם מראיין עם טייפ") ולא חסרו לו חומרים: אחרי שניסה לפצוח בקריירה מוזיקלית, כשמיק כבר היה כוכב, הוא החליט לנסוע לבד למקומות שבהם "האבנים המתגלגלות" זה מה שזורקים עליך אם לא חלבת את העיזים בזמן. במשך שנה וחצי הוא היה בהודו ונפאל וגם עבר באיראן, באפגניסטן ובפקיסטן.
שם, באגם השוכן למרגלות ההרים, חיכתה לכריס ולכמה חברים שפגש בדרך חוויה מלבבת. "הזמנו תה ואחריו הגיע חשבון מנופח", הוא כותב בספר, "אבל כשמחינו המלצר העצבני שלף רובה ואיים לפוצץ לנו את הראש. כיוון שהיינו שלושה נגד אחד, השתלטנו עליו, לקחנו את הרובה ורוקנו אותו מכדורים, לפני שברחנו משם כשסלעים מעופפים וכדורים שורקים לנו מעל הראש".
"הוא ירה לעברנו ופשוט פאקינג רצנו", נזכר כריס. "זה היה כמו קומדיה, עם הרעש של הכדורים, פצ’ונג! אבל כולם משוגעים שם ולכולם יש נשק. בסדר, ללכת ברחוב בניו־יורק זה כנראה יותר מסוכן".
זאת לא הפעם האחרונה שהוא ניצב בפני סכנה אלימה מאוד במסעותיו. פעם אחת, ביוון, הוא תפס טרמפ עם נהג משאית שניסה לתקוף אותו מינית. בספר כריס כותב על זה ביובש מפתיע. "למדתי בפנימייה בריטית לבנים, אז ראיתי כמה דברים", הוא אומר.
אבל זה ממש ניסיון תקיפה.
"כן, זה היה יכול להיות מסוכן ונראה לי שהבחור פשוט התייאש. היה יכול להיות גרוע יותר. זה בטח גרוע מאוד אם את אישה, שהיא הרבה יותר חשופה".
בכלל, כל המסעות האלה בסיקסטיז, זה חתיכת דבר. אתה פשוט נעלם.
"כשאתה צעיר אתה לא חושב על זה. אבל כן, זה היה מדהים: יכולת להיעלם ולא לשמוע מאנשים במשך חודשים. אני מניח שההורים שלי דאגו. היום אתה נטרף אם מישהו לא ענה לך למייל אחרי יומיים. אבל גם לא הייתי צריך לדאוג שאנשים יזכירו את הרולינג סטונס. וגם אם כן – התעלמתי".
אחרי שהפסיק עם הנדודים, כריס חיפש עבודה בשואו ביזנס והתגלגל איתה, מכל המקומות, לישראל: אקסית לשעבר של מיק סידרה לו ב־1970 תפקיד של רקדן במחזמר שיער, במה שנחשב להופעה חריגה של תרבות הנגד בישראל. וכך התרכזו להם באותו חלל צביקה פיק, גבי שושן, מרגלית צנעני, צדי צרפתי וגם אח של מיק ג'אגר. "שי־ער!" הוא צועק בעברית רצוצה. בהמשך הוא גם שר את 'תנו לשמש יד'. "צביקה היה מאוד גבוה, לא? אין לי אפילו תמונה או תיעוד נורמלי. אני זוכר שעשינו איזה משהו יחצני בירושלים והיה קטע שזרקו אותי באוויר בתור ישו והייתי צריך להתייצב. אני זוכר שחשבתי: אמא, חבל שאת לא כאן כדי לראות אותי, אני ישו בירושלים".
מה עוד אתה זוכר?
"היה מאוד חם, אפילו יותר מהודו. המפיק היה בעניין של כסף. בגלל שחצי מהקאסט בא מחו"ל לא יכולנו לעשות תפקידים בעברית. זה היה נהדר בשבילי: הייתי חסר ניסיון בשביל הפקה כזאת. השחקנים הישראלים עשו עבודה די טובה. הם התעניינו בנו ורצו ללמוד".
וההצגה מאוד הצליחה.
"מה שאנשים רצו לראות זה את הקטע שבו אנחנו בעירום. אבל זה היה חלק די קטן מהמופע, לקראת סוף החצי הראשון של ההצגה. זה היה רגע תיאטרלי, לא איזה מופע חשפנות. מן הסתם זה מכר את המופע. אבל היינו צעירים ונאים, אז הורדנו את הבגדים. לא צריך להיות יותר מדי מתחסד".
עם זאת, כריס לא חסך בספר את דעתו על מעמדם של הערבים בישראל, כפי שהוא ראה אותו. "לא הייתי רשע כלפי ישראל (בכתיבה)", הוא אומר, "אבל היה ברור שהערבים הם אזרחים סוג ב'".
אחרי שחזר לאנגליה, כריס ואשתו הראשונה השתכנו באחוזה שמיק רכש ושם שכן האולפן המתנייד של הסטונס, שבו הם הקליטו שירים שהופיעו באלבומי מופת כגון Sticky Fingers ו־Exile on Main Street. גם אחרי שהלהקה עברה לפריז, כריס נשאר שם בתור מנהל המקום כשלהקות אחרות הגיעו להקליט, בהן The Faces ,The Who עם הסולן רוד סטיוארט ולד זפלין. אפילו יצא לו לג'מג'ם עם רוברט פלאנט על הגיטרה של ג'ימי פייג'.
עם סטיוארט, לעומת זאת, זה פחות הסתדר: בהמשך השניים נקלעו למשחק כדורגל בלוס־אנג'לס ושם, אחרי תאקל חריף מצד כריס, סטיוארט ניסה לתת לו אגרוף, פיספס ולא התגבר על זה. "פעם הופעתי באירוע שגם רוד הופיע. ניגשתי מאחורי הקלעים והמאבטח אמר לי שאני לא יכול להיכנס, כי 'רוד כאן'. כשמישהו נהיה כוכב לבד, הוא נעשה משהו אחר".
× × ×
כריס נשוי בשנית לקרי־אן ומגדיר את עצמו כאב לחמישה בנים (אחד מנישואיו הראשונים, שניים מהנישואים לקרי־אן ושניים שלה מנישואים קודמים). הוא גר ליד גלסטונברי ("אפשר לשמוע את הפסטיבל מהבית שלי") ומשתדל לצאת מהכפר ולהופיע היכן ומתי שאפשר. למרות תקופות של דוחק כלכלי, כולל זמנים שגר בדירה טחובה בדיור ציבורי או כשעבד כנהג מונית, לא ביקש כסף מאחיו. רק פעם אחת, כשהקים חברת גיטרות באמצע שנות ה־80, מיק התגייס כמשקיע, אבל המיזם נכשל. כריס מודה שזאת הייתה אחת הפעמים היחידות שחש מבוכה כלפי אחיו.
בנוסף, כריס התמודד גם עם ההידרדרות של בנו ג'ון לסמים ולפשע. בראיון שהעניק ל'טלגרף' סיפר בכנות על תהליך השיקום של הבן אחרי מאסר, אם כי אשתו לא אהבה את הפתיחות. "היו לי צרות בגלל הראיון הזה", מספר כריס. "אבל ג'ון בסדר גמור. הוא מוזיקאי ממש טוב והמוזיקה מאוד טובה לו. אמרתי לו: 'ניסיתי לגרום לך להיכנס לזה בגיל 17'. הוא אומר שזה לא עניין אותו אז".
יצא לך לכתוב ולראיין לא מעט אנשים כעיתונאי, יש לך אולי טיפ בשבילי?
"למדתי מההודים כמה חשוב לדעת לספר סיפור. הם יכולים לספר למישהו מהמערב סיפור במשך שעות ואז לבקש ממנו סיפור בחזרה והוא לא יידע מה להגיד. בהודו גם למדתי איך לשבת למרגלות האדם שמדבר איתך. כמראיין, גיליתי שכשאתה יושב ככה, אתה נותן למרואיין תחושת שליטה. אבל הייתי מראיין גרוע, תמיד הפרעתי למרואיין. מצד שני ככה זה נעשה מעניין יותר. אחרת הם מבלבלים במוח עד שמגיעים למה שהם אכלו לארוחת בוקר".
