לאמיצים בלבד

הוא נקרא "גן העדן של השטן" ושוכן בגובה של 5,100 מטר, באוויר הדליל של פסגות הרי האנדים שבפרו. מדובר במקום המיושב הגבוה ביותר בעולם, שמסלעיו מפיקים זהב מצד אחד, אך מנגד אוכלוסייתו ענייה וחיה בתנאי מחיה קשים וכמעט לא אנושיים. אז מה הופך בכל זאת את המקום הזה לקסום ולכזה שהסקרנות לבקר בו גוברת? מסע מקפיא ומסקרן אל מקום שאפילו ציפורים לא עפות בשמיו (מלבד נשר פה ושם) ושההגעה אליו היא מהקשות והמאתגרות בעולם.

לה רינקונאדה (La Rinconada) היא עיירה השוכנת במחוז פונו (Puno) שבדרום־מזרח פרו, למרגלותיו של הקרחון La Bella Durmiente (היפייפיה הנרדמת). את הייחודיות שלה, קנתה העיירה בזכות הגובה שבו היא ממוקמת. 5,100 מטר, באוויר הדליל של הרי האנדים, שבמקום שהטיפוס אליו מפרך ומתיש. יש כאלה שניסו לטפס במעלה הפסגות המושלגות, אך נכשלו ושבו על עקבותיהם. לעומתם, מי שזכה להגיע ולחזות בקהילה המקומית, גילה כי לא סתם זכתה העיירה לכינוי "גן העדן של השטן". זהו יעד לאמיצים בלבד - אין בתי מלון, הקור מקפיא וברוב הזמן הטמפרטורות הן מתחת לאפס, על צמחים ועצים אין מה לדבר כי הגובה הרב לא מאפשר את קיומם ובכלל אין מערכת ביוב, אין תשתית מים, אין כבישים סלולים אלא רק דרכי עפר וגם אין תברואה. זהו מדבר של קרח, סלעים וזהב בהרי האנדים הפרואנים. אפילו ציפורים לא עפות בשמיים, מדי פעם ניתן להבחין רק בנשר דואה לבדו.

קצת רקע

תוואי השטח של לה רינקונאדה, הופך אותה לאחת הערים המבודדות ביותר בעולם. אפילו הפרואנים עצמם מתייחסים לקהילה שחיה בעיירה ככזו שנמצאת מעל העננים. למעשה, הדבר היחיד שמחבר את העיירה הגבוהה ביותר בעולם לשאר המדינה הן דרכים רעועות, מפותלות וצרות שמשמשות ככביש, אך סגורות לתנועה בחלק גדול של השנה בשל תנאי האקלים הקשים. לפני שהעיירה הייתה מיושבת, האמונה הרווחת הייתה שחיי אדם אינם אפשריים כלל בגובה של מעל 5,000 מטר. מי שחווה טיפוס הררי על הפסגות מסביב לעולם, יודע עד כמה האוויר הדליל מקשה ועד כמה הגוף מתרוקן מאנרגיה כדי להגיע לפסגה – דבר המתאפשר הודות לאמצעי עזר כגון מסכות חמצן למשל. הרי האנדים של דרום אמריקה תמיד היו ביתם של עיירות וקהילות מיושבות הממוקמות בגבהים שנעו סביב 3,500־4,000 מטר מעל פני הים. אבל כאמור כל אלה לא יכולים להשתוות לגובהה של לה רינקונאדה. בסוף שנות ה־90 ותחילת שנות ה־2000 התגלה מכרה זהב, מה שגרם לאנשים רבים לעשות כל שביכולתם כדי לחיות שם ולנסות להתעשר על ידי כריית הזהב. בין השנים 2001 ל־2009 חלה עלייה באוכלוסיית המקום והיא נאמדה בכ־30 אלף איש ואף יותר. הסיבה העיקרית לכך הייתה העובדה שבמהלך העשור הזה מחיר הזהב עלה בלא פחות מ־235 אחוז. אולם, מוניטין הזהב התפוגג לאט, בין אם בשל הכמות הנמוכה יחסית שנמצאה בסלעים ובין אם בשל תנאי המחיה הקשים ששוררים שם וההערכות הן שכיום חיים בלה רינקונאדה קרוב ל־17 אלף תושבים.

מי גר פה

למרות המוניטין המוזהב, לה רינקונאדה היא מקום עני למדי. הכלכלה מסתמכת כולה על מכרות הזהב המקומיים, שפועלים ללא פיקוח ונשלטים על ידי כנופיות פשע וארגונים מקומיים שאינם מאפשרים לחברות כרייה זרות לפעול בשטח. רוב האנשים השוהים כאן לא עובדים תמורת משכורת קבועה, אלא על פי שיטה לפיה ביום האחרון בחודש הם מורשים לקחת עימם עפרה (סלע המכיל מחצבים) בכמות שהם יכולים לשאת בעצמם - ולקוות שהכמות הזו תכיל בתוכה זהב. נשים אינן נמנות על כוח העבודה, שמורכב כולו מגברים (בין היתר מהאמונה המקומית שהן עלולות להביא מזל רע). החלופה עבור הנשים היא ביצוע מלאכת חוץ שכוללת בין היתר יצירת כלי מתכת לכרייה, בישול וניקיון. הגידול בכמות התושבים בלה רינקונאדה התרחש בניגוד לציפיות ולכן אין בה תכנון עירוני או תשתיות כלשהן כמו למשל מים, ביוב ופינוי אשפה. על כן, רוב האנשים שורפים את הפסולת שלהם או קוברים אותה תחת האדמה, כשמי שלא עושה זאת, פשוט משאיר אותה להיערם בין הבתים. כל זה, בשילוב עם פעילות כריית הזהב הבלתי מוסדרת תורם לכך שהתושבים חשופים לסכנה בריאותית שמקורה באוויר רווי גזים רעילים של כספית. עובדה המעידה על כך היא שמרבית מקרי המוות של האנשים החיים בפסגה ההררית, נפטרו בשל הרעלת כספית, אך גם מדלקות בדרכי הנשימה (תוחלת החיים של אוכלוסייה זו נעה בין 30 ל־35 שנים, בערך מחצית מזה של אזרח פרואני ממוצע).

|

איך מגיעים?

ההגעה אל לה רינקונאדה אפשרית רק באמצעות משאיות, שעושות את דרכן במשך כמה ימים בדרך לא דרך – זאת לפני שאת העלייה אל שיא הגובה לוקח להשלים בזמן משוער של לא פחות משש שעות. רכבות לא קיימות באזורים הסובבים ונמל התעופה של ג'וליאקה (Juliaca) השוכנת בגובה של 3,800 מטר הוא אזורי בלבד בשל הגובה והתנאים הקשים. תיירות היא לא הצד החזק של לה רינקונאדה. המקום לא יכול לאפשר תחבורה ציבורית מאורגנת ומסודרת, האוויר מקשה אפילו את ההליכה, וזכר לבתי חולים, מקומות לינה או שירותי תיירות אחרים אין. מי שבכל זאת הצליח לשרוד ולהגיע, יכול לחזות ביופיו המושלג והקפוא של קרחון "היפהפייה הנרדמת", לטפס על פסגות ההרים שנמצאים בסמוך, כגון וילקוטה (Vilacota) שגובהו כ־5,300 מטר והר ריטי אורמסקה (Riti Urmasca), הנמוך ממנו בכ־100 מטר. אפשרות נוספת היא לבקר בכמה מהאגמים שנמצאים בסמוך, אך מכילים גם הם כמות רבה של כספית מכיוון שהכורים מפרידים בידיים חשופות את הזהב מהסלעים בתוך מי האגם. כשיורדים מן הגבהים ניתן לבקר באגם טיטיקקה, שממוקם בגבול עם בוליביה ומפורסם עקב היותו השני בגודלו בדרום אמריקה ואחד מהאגמים הגבוהים ביותר בעולם, או להרחיק ולנסוע לאורך נופי הרי האנדים כשבע שעות עד לבירת בוליביה השכנה, לה פאס, שהיא עיר הבירה הגבוהה בעולם.

פרו מזוהה לא רק בשל מגוון תפוחי האדמה העצום והייחודי שגדל באדמותיה אלא גם ביכולתה לייצא זהב, אם כי תאגידים גדולים לא חושפים את הנתונים המדויקים ומתעלמים מזכויות אדם, הרס סביבתי וחברתי – הכל על מנת להעצים את הרווח עד כמה שניתן. השיטה פשוטה מאוד: עובדים חודש שלם ללא תשלום שכר, אך כ"פרס" זוכים הכורים לקחת חלק מהסלעים שנחצבו ולקוות שהם יכילו זהב. שיטת השכר הזו נקראת Cachorreo ובקושי ניתן להתקיים ממנה, שכן אם המזל לא עם הכורים, ייתכן כי הם עובדים בחינם - אם יתמזל מזלם הם יכולים לקבל כמה אלפי סול (המטבע המקומי), כש־100 סול שווים לכ־220 יורו בלבד. למרות שארגוני זכויות אדם וסביבה מתריעים בלי סוף על הנעשה בעיר הגבוהה בעולם ומכנים זאת עבדות מודרנית והרס של משאבי טבע, נראה כי הכל מתנהל שם ללא חוק או פיקוח. כיום מדובר על אחד המקומות המסוכנים ביותר בפרו, עקב גניבה של זהב בין הכורים וסחר בלתי חוקי בנשק. חודשי הקיץ והחורף גשומים וסוערים – מה שלא מקל את החיים במקום שבו אין חשמל, מים זורמים ותברואה מסודרים. בסיכומו של דבר, לצד העובדה שמפיקים מן המכרות פחות ופחות זהב מדי שנה, נראה כי זה עניין של זמן עד שהעיר הגבוהה בעולם תתפוגג ותיעלם.