סוף העבודה שמאלה
שני שרים ירדו קצת מהפסים השבוע. שניהם מהעבודה. שר התפוצות, נחמן שי, אמר ש"לא כל מעשה של ה־BDS הוא בגדר אנטישמיות". זה בערך כמו לומר, "לא כל מה שעושים הגזענים הלבנים הוא נגד שחורים". ה־BDS, בכל מהותו, מתנגד לקיומה של ישראל. הוא מפיץ תעמולה ארסית נגד מדינת היהודים, בדיוק כמו אלה שפעם הפיצו תעמולה ארסית נגד היהודים. שי דיבר גם על "ההגדרה החדשה והמרחיבה של האנטישמיות" של IHRA (הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה). אז ראשית,זו לא הגדרה חדשה. ראשיתה כבר ב־2005. ושנית, הטענה שזו הגדרה "מרחיבה" מזכירה בדיוק את טענות מתנגדי ההגדרה, כמעט כולם אנטי־ציונים, שמבחינתם, שלילת זכות קיומה של מדינה יהודית היא לא אנטישמיות. ההגדרה קובעת שכן, והיא אומצה על ידי רוב מדינות המערב. גם על ידי מדינה מוסלמית אחת. אבל הנה, מגיע שר בממשלת ישראל ומעניק הכשר לחלק מפעולות ה־BDS עם גישה ביקורתית להגדרה הכל כך חשובה, במאבק נגד הדמוניזציה. זה עצוב, משום ששי הוא ציוני לעילא. אבל הוא מספק הצדקות לטוענים שמכהנת כאן ממשלה אנטי־ציונית. הדברים שאמר שי הגיעו מהר מאוד גם לפעילי גופים יהודיים פרו־ישראליים בארצות־הברית. הם תלשו את השערות.
מצטרף אליו שר הבט"פ. בעקבות פגישה עם תת־מזכירת המדינה של ארה"ב, ויקטוריה נולנד, צייץ עמר בר־לב דווקא על "אלימות המתנחלים" ועל "חיזוק הרשות הפלסטינית". לנוכח הביקורת, הוא הודיע בציוץ מתריס שימשיך להילחם ב"אלימות המתנחלים הקיצוניים" כמו גם ב"טרור פלסטיני". זה לא שאין אלימות בשולי השוליים של המתנחלים. יש. וזו חרפה. זו אלימות אנטי־ציונית ובשירות האנטי־ציונים. והמתנחלים עצמם, כבר כתבתי, היו צריכים להיאבק בה. ועדיין, זו השוואה בין עכבר לפיל. ובעיקר, חרפת האלימות רשומה עכשיו על שמו של בר־לב. הוא השר לביטחון הפנים. הוא צריך לטפל בה, יחד עם שר הביטחון. אבל הוא התבלבל. לפי הציוץ שלו, הוא בכלל מכהן כשר בממשלת הרשות. ובמקום להציג לפני האורחת מארה"ב את עיקר הבעיה - האלימות הפלסטינית שזוכה לעידוד הרשות באמצעות תשלומי עתק לרוצחים, למחבלים ולמשפחותיהם, והסרבנות הפלסטינית לכל יוזמת שלום - הוא יוצר את הרושם שהבעיה היא בכלל ישראל.
נגד הרוח
בשבועיים האחרונים פגשתי בארה"ב פרוגרסיבים מוצהרים. והיו הפתעות. הראשון, חבר קונגרס דמוקרטי, ריצ'י טורס, הגיע לכנס המרשים של IAC (ארגון הקהילה הישראלית־אמריקאית) שהתקיים בסוף השבוע שעבר במיאמי. טורס גדל בברונקס שבניו־יורק עם אם חד־הורית קשת יום. הוא חילץ את עצמו מהעוני ופנה לפעילות פוליטית. הוא צעיר. הוא רהוט. הוא בעל הופעה מרשימה. הוא האפרו־לטיני הראשון מהקהילה הגאה בקונגרס, והוא כוח עולה דווקא באגף הפרוגרסיבי של המפלגה. זה התמהיל המוכר של שונאי ישראל באגף הזה. אבל כאן יש תפנית בעלילה. התמיכה שלי בזכויות אדם, הסביר, היא הסיבה לתמיכה שלי בישראל. הוא לא היסס להצהיר: "הגעתי לקונגרס כדי להישאר שנים רבות, וכדי להבטיח את הביטחון ואת הריבונות של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". כדי להבין עד כמה הוא הולך נגד הזרם בקבוצה שאליה הוא משתייך, הוא הסביר: "אנחנו חיים בעולם שבו תמיכה בישראל כמדינה יהודית, תמיכה ביחסי ישראל־ארה"ב, ואפילו תמיכה בפתרון של שתי מדינות - הופכות יותר ויותר לכפירה. הסכנה היא שה־BDS יהפוך לאורתודוקסיה, בעיקר בחוגים הפרוגרסיביים". לתשומת לב הקוראים מימין: תמיכה בשתי מדינות לשני עמים, בקרב חלק לא קטן מהאליטות באמריקה, נחשבת עמדה ציונית, שנתפסת מבחינתן כחשוכה, לאומנית ופשיסטית. טורס יודע על מה הוא מדבר: "כשמישהו מדבר על אפרטהייד, ג'נוסייד וטיהור אתני, הוא מקדם שנאה. לא שלום. הוא לא חלק מהפתרון. הוא חלק מהבעיה".
השנייה היא ארין שרוד מסן־פרנסיסקו - אקטיביסטית בתחום הקיימות, יזמת חברתית, שלפני חמש שנים, בגיל 25, הייתה המתמודדת הצעירה ביותר לקונגרס. צריך לקוות שהיא עוד תגיע לשם. היא גדלה בבית יהודי אבל באווירה עוינת לישראל, עד, כך סיפרה לי, שהגיעה לביקור. ומה שהיא ראתה ולמדה וחקרה הפך אותה לאוהדת נלהבת של ישראל. היא חטפה קמפיין אנטישמי מהימין הניאו־נאצי, כמו גם עוינות מהצד הפרוגרסיבי. הרי הקצוות, משמאל ומימין, מתחברים רק בעניין אחד. ישראל.
טורס ושרוד, מילניאלז פרוגרסיביים, הם הוכחה שאפשר גם אחרת. הם היו שקועים בביצה של דעות קדומות על ישראל. הם בדקו. הם העמיקו. הם לא חושבים שישראל מושלמת. אבל שניהם אמיצים מספיק כדי להשמיע עמדה נחרצת שלא אהודה בסביבתם הקרובה. הם לא מתביישים להציג את התמיכה שלהם בפתרון שתי המדינות ובישראל כמדינה יהודית. והם לא מעניקים שום הנחות ל־BDS. לתשומת לב שני חברים בממשלת ישראל.
צומת בילו
ועוד באמריקה. זהרה בילו, מנכ"לית CAIR (המועצה ליחסים אמריקאיים איסלאמיים) באזור סן־פרנסיסקו, נשאה לאחרונה נאום אנטישמי מובהק בוועידת AMP (אמריקאים מוסלמים למען פלסטין). הנאום הוקדש כולו לעניין הפלסטיני, למרות שהיא עצמה ממוצא פקיסטני. בילו שילמה מס שפתיים וציינה את אהדתה לגופים יהודיים, אבל רק לאלה שמפיצים בעצמם רטוריקה אנטישמית. והיא גם הבהירה ש"האויב הוא גם מי שלא מגדיר את עצמו כציוני אבל תומך בפתרון של שתי מדינות". הג'רוזלם פוסט דיווח על הנאום ועל אופיו האנטישמי. יו"ר הליגה נגד השמצה, ג'ונתן גרינבלט, שמואשם בדרך כלל במתינות מוגזמת, פירסם גינוי חריף לנאום והסביר מדוע מדובר באנטישמיות צרופה.
ארגון CAIR מצידו צייץ הודעת תמיכה בבילו. התגובה כללה גם התייחסות לג'רוזלם פוסט, "עיתון ימין קיצוני" כהגדרתם, עם תוספת מעניינת: "זה משעשע, אבל במקור העיתון הזה נקרא 'פלסטיין פוסט'". זה מדויק. אבל האווילים הללו רק חשפו את בורותם. משום שזה היה עיתון ציוני. ובכלל, אלה היו היהודים, או כמעט רק היהודים, שהתגדרו בזהות "פלסטינית", תחת שלטון המנדט. הערבים הגדירו עצמם כערבים. השטרות והמטבעות, למשל, הונפקו על ידי "בנק אנגלו־פלשתינה". "הבנק הפלסטיני", לידיעת CAIR, הוקם על ידי ההסתדרות הציונית, והפך לאחר קום המדינה לבנק לאומי.
ועוד משהו: בפברואר 48' החריד פיצוץ תופת את בניין "הפלסטיין פוסט". את פעולת הטרור ביצעו עריקים מהצבא הבריטי ואנשי כנופיית "הג'יהאד הקדוש", מארגונו של עבד אל־קאדר אל־חוסייני. זה לא היה שיתוף הפעולה היחידי בין עריקים פשיסטים לתומכי המופתי. אם מישהו חושב שהקואליציה הפשיסטית־איסלאמיסטית־אנטישמית התחילה שלשום - הוא טועה. יש לה היסטוריה.
לפנייה לכתב/ת 
