השר לאלימות מתנחלים
1 עמר בר־לב הוא לא הסיפור. ברור שאלימות ימין קיצוני היא מגונה. רק שלהפוך אותה לאישיו של המזרח התיכון, זה גם מגונה. הנה ארבעה גורמים קריטיים יותר באירוע המביש של השבוע:
• ויקטוריה נולנד – תת־מזכירת המדינה האמריקאית כנראה הבינה מהנציג הבכיר ביותר שאחראי על ביטחון הפנים בישראל שאלימות מתנחלים היא הבעיה כרגע. האם מישהו יצר איתה קשר כדי להבהיר? משרד החוץ? ארגוני הסברה?
• אהרון יהודה אימרגרין – דיברתי עם אביו השבוע, בדיוק כשבר־לב פירסם את הודעתו. אהרון נפצע בפיגוע שבו נרצח אליהו קיי. פגיעות ירי בכל הגוף. השבוע עבר לשיקום, בתקווה שיחזור ללכת. אהרון יהודה בן טובה, ביקשה המשפחה לפרסם את השם לתפילות.
האם בר־לב זוכר אותו? האם הוא בתודעתו כשהוא פוגש את נולנד? הוא וכל מי שבחזית כרגע: הילדה שמפחדת ללכת לחוג בעכו. החקלאי שנאבק בגניבות חקלאיות. הקבלן שמשלם פרוטקשן לכנופיות בדואים. הצעירה שמוטרדת בעומר או בבאר־שבע.
• הערבים הישראלים – גם הילדה שמפחדת ללכת לחוג בטייבה נפגעת מרוח המפקד של בר־לב. היא זו שצריכה להיות בראש מעייניו. יותר מ־150 אלף כלי נשק לא חוקיים במגזר, למעלה מ־120 נרצחים ערבים־ישראלים מתחילת השנה (תקראו שוב, מדובר על נרצח בכל שלושה ימים), ואלימות המתנחלים היא הבעיה?
• נפתלי בנט – "בנט דווקא לא התייחס אליי אישית", אמר בר־לב בראיון השבוע. נכון, זו בדיוק הבעיה. ראש הממשלה פירסם הודעה תמוהה, כאילו מטעם האו"ם, כאילו ניצן ומרב ומנסור עומדים מעליו בעודו מצייץ: "אסור להכליל ציבור שלם". מדהים לראות מה שררה יכולה לעשות. שאלה פשוטה לראש הממשלה: בעיצומו של גל טרור, וכאילו אין פה מאבק לאומי רב־שנים, מדבריו של השר לביטחון הפנים לגורם זר בכיר משתמע שאלימות יהודית היא הנושא הבוער ביותר. שאנחנו הבעיה ולא הפתרון. מה באמת דעתך, ולמה אתה לא עושה כלום?
2 השבוע ביקרתי בפולין. לא באמת יצאתי מגבולות הארץ, אבל זו ההרגשה. במשך שעה הרכבתי משקפי מציאות מדומה, VR, עם אוזניות – והייתי באושוויץ.
למיזם הזה קוראים "ניצחה הרוח – 360 מעלות באושוויץ", ועומדות מאחוריו שלוש חרדיות צעירות, חני קופולוביץ, מרים כהן ויוטי ניימן.
יש להן סטודיו להפקות וידיאו כבר שנים, אבל הן תמיד רצו לעשות משהו משמעותי שקשור בשואה. "לא היינו במסע לפולין", הן סיפרו לי. "כששמענו על טכנולוגיית המציאות המדומה, שמכניסה אותך לחוויה של 360 מעלות, חשבנו שיש פה פוטנציאל. ואז הגיע הגל הראשון של הקורונה, ומחנה אושוויץ – כמו העולם – נסגר לחלוטין. זיהינו פה הזדמנות. הרי מחנה אושוויץ לא נסגר אף פעם, שבעה ימים בשבוע יש שם קבוצות ותיירים, ופתאום הוא שומם.
יצרנו קשר עם אחת המנהלות, פולנייה מבוגרת, שנדלקה על הרעיון. נדרשו ארבע טיסות, והמון בירוקרטיה, ועשינו זאת. היינו שם לבד, שלושה ימים. זה היה בלתי נתפס. המחנה כולו לרשותנו, בלי הגבלה".
הרב ישראל גולדווסר, אחד המדריכים המנוסים לפולין, מוביל את הסרט. הוא מצליח לעצור ליד כל צריף או קרון או חלקת דשא, ולהפיח בהם חיים. מדי פעם משולבות עדויות קצרות ועוצמתיות של ניצולים שהיו שם, אבל רוב הזמן אתה בפנים, במחנה. לא מעט מצולם מעל הקרקע – הרחפנים, בשילוב תלת־הממד ו־360 המעלות, יוצרים תחושה של טיסה אמיתית מעל הארובות, מעל פסי הרכבת, מעל ערימות הנעליים הנטושות.
מצד אחד, התוכן קשה לצפייה. המפיקות מגבילות את החוויה לבני 16 ומעלה. אתה עומד במקום שבו עמדו הנשים והגברים מול מנגלה, נכנס למקום שבו קיעקעו את המספרים, ניצב על הרמפה לסלקציה ושומע על צוואות אחרונות של הורים לילדיהם. גולדווסר מכניס אותנו לצריפים, עומד על אחד מקברי האחים, מסביר כמה קדוש המקום וזועק "שמע ישראל". מצד שני, ההגשה של הזוועה הזאת מאופקת, מינימליסטית, בלי קיטש. גולדווסר פשוט משתף בעובדות ובסיפורים, וברגעים החזקים ביותר הוא שותק, ונותן לצופה לחשוב לבד.
ויש גם צד שלישי. בניגוד להרבה מיזמי הנצחה בתחום השואה, האתוס בסרט הזה יהודי מאוד, מאמין מאוד. הוא כולל הרבה סיפורי גבורה על ניסיונות להקים סוכה באושוויץ, לתקוע בשופר, להתעטף בטלית ולשמור שבת. אנחנו מרבים להתעסק היום בהכחשת שואה, כלומר בוויכוח על העובדות הכי פשוטות. עוסקים לא מעט גם בלקחים האוניברסליים, המוסריים, ביחס למיעוטים ולחלשים. ויש כמובן גם היבט לאומי: היהודים צריכים מדינה, והיא צריכה להיות חזקה מול אויביה. אבל מה לגבי הפן היהודי? למה זה קרה דווקא לעם היהודי? למה דווקא בדורנו?
הסרט מסתיים במינימליזם, בלי תשובות מפורשות. בסצנת הסיום יש מעבר חד מהשער של אושוויץ, מהשלט המפורסם "העבודה משחררת", אל רחבת הכותל המלאה, השמחה, גדושת המתפללים.
אז ג'ט לג אמיתי לא היה לי, אבל היה מוזר לנחות בחזרה לרחוב הירושלמי, לשמוע נהגים צופרים, לראות אוטובוסים מורידים נוסעים, וילדים מסתובבים עם הוריהם בחופשיות. ניצחה הרוח.
3 בשבת מסיימים לקרוא את ספר בראשית בפרשת "ויחי". יעקב אבינו נפרד מבניו וגם מנכדיו בפסוקים מכוננים. לנכדים, אפרים ומנשה, הוא אומר מילים שלימים ההורים יברכו בהם את ילדיהם בכל ליל שבת: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".
למה זו הברכה שבה גם הילדים שלי יתברכו לפני הקידוש? אפרים ומנשה, לראשונה, לא רבו. אחרי קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו וגם יוסף ואחיו – הם הציגו מודל של שותפות, בלי אגו. הלוואי על כל ילדינו.
ויש עוד סיבה: אפרים ומנשה גדלו במצרים, לא בישראל. הם הצליחו לשמור גם שם על הערכים שלהם, מול תרבות זרה ומפתה. יעקב אבינו יודע שילדיו, וילדינו, יגדלו בעולם מבלבל, ומאחל להם שיידעו לשמור על הניצוץ בכל הגלויות והאתגרים. אמן.
