איך מודדים גיל של בן אדם?
לא גיל כרונולוגי. כזה שהוא לפי מספר הנרות שעל העוגה. אלא גיל אמיתי. שמשקף בדיוק את מה שאדם עבר בחיים. ואת מה שהשיג. ואת מה שהוא אולי מרגיש מבפנים. או שמרגישים אליו.
לא סתם שואל. פשוט יש פה אחד שהוא בן 19. במספר. ובמראה הרבה פחות. בייבי פייס. גוף דקיק. שפם קטנצ'יק. יציאות של "נשך אותי כריש ביד". רק שבנפש, בבפנים, הוא הרבה יותר מבוגר. לא מדבר על שנה או שנתיים. גם לא על עשר. מדבר על גלגולי חיים.
וכדי להבין את זה מספיק מבט. על הילד שאין לו ידיים. אבל יש לו עיניים שחורות, עמוקות. והוא תזזיתי. מרים כוס, מזיז כוס, מתנדנד לאחור, מנקה פירורים דמיוניים על השולחן ועל המכנסיים. ועקשן. ומלא עוצמות. עוצמות. כאלה שאין באמת דרך להסביר. ובסוף מדליית זהב.
ובגלל זה - זה מרגיש יותר נוח לשאול אותו שאלות שהן מעבר לתעודת זהות. כאלה שיש בהן חפירה פנימית. ואמונה. ואלוהים. ושאר המילים הגדולות שאולי יכולות להסביר במשהו את המסלול הבלתי נתפס שמוביל בן אדם מהמיטה בטיפול נמרץ, אחרי תאונת התחשמלות מחרידה שבה איבד את שתי ידיו, אל הפודיום בשבת שעברה, שבה הוכתר כאלוף עולם פראלימפי בטאקוונדו.
לבן אדם הזה קוראים אסף יסעור, אולי שמעתם. התאונה הקשה שלו, ב־2015, שברה לב של מדינה. אז הנה הסיפור העדכני שלו.
ימי הזהב
יום ראשון האחרון, קצת לפני 18:00.
תכף נשיא המדינה יתקשר לומר כמה מילים חמות. אני אקצר: מדהים, נפלא, כבוד עצום, כאלה. ויסעור ייזכר בסרטון ששלח לו יצחק הרצוג ב־2015. "אנשים כמוך שעברו משבר גדול שינו את העולם. אתה לא רואה את זה היום".
אבל עכשיו אני מתיישב ליסעור על הקו. תבקש ממנו פלייסטיישן, אני מציע. הוא שליש כוח צוחק. אולי הרצוג בממתינה. ואז כשהתור של הנשיא, חילי טרופר בממתינה. שר הספורט אחראי על תקציבים והחלטות גדולות כאלה. לא נעים לעשות לשיחה שלו דחייה. אסף מדגים עם הזרוע את הפעולה.
ובעצם, אלה הימים שלו עכשיו, ימי הזהב. של יסעור, לא של טרופר. כולם רוצים לחבק. ולומר. או לכתוב. וממתינות. לשכת ראש הממשלה, שרים. למרות שסביר שהרוב המכריע לא ממש סגור על מה שמתחולל בטאקוונדו, חוץ מלבעוט שפיץ בהוא שמולך.
"האהבה שאני מקבל, זה באמת פסיכי. לא האמנתי שזה יהיה ברמות האלה", יסעור מתאר, "יום התחרות התחיל בשמונה בבוקר. הגמר הסתיים ב־23:30 שעון איסטנבול. בזמן הזה לא הייתי מחובר לטלפון. וכשרציתי להתקשר להורים, טלפונים שלא נפסקים, ואלפי הודעות. כולם מרימים. לא הספקתי לחזור לכולם. אבל אני משתדל, לאט־לאט.
"קיבלתי סרטון של המשפחה שלי צופה בגמר. 40 השניות האחרונות מול היריב הטורקי היו מותחות בצורה בלתי רגילה. הייתי מרחק עבירה מהפסד. ובזמן הזה המשפחה שלי, כולם כוססים אצבעות. והתגובה שלהם כשניצחתי הכי ריגשה אותי".
"כשאסף זכה הרמנו את התקרה משאגות", האב ליאור מתאר, ואז מפרט מה יצא, בשאגות. ויש מה.
"הורים, באופן כללי, התפקיד שלהם הוא להנגיש לילדים שלהם את העולם. ואסף, גם בלי הפציעה, הוא אחד שמאתגר את עצמו בכל רגע. לכוון ילד כזה זה משימה מורכבת. ובעקבות הפציעה המלאכה הפכה הרבה־הרבה יותר מורכבת. כשאסף נפצע, ואני והוא עלינו באביב על מסוק לבית החולים, וחזרנו לרמת הגולן אחרי שמונה חודשים בחורף. הדרך הייתה ארוכה. מאוד־מאוד מיוחדת מצד אחד, ומאתגרת. וכל הזמן, גם לפני הפציעה, ידענו שאסף ספורטאי. ואישיות לא מתנצלת. אישיות אמיתית. עם מסר מאוד ברור לעולם: שאדם עם מוגבלות הוא לא אדם מוגבל. ידענו והאמנו. ואז לראות אותו באליפות העולם. כל בעיטה מראה שהוא שווה זהב. והשאגה שיצאה כשזכה היא כמו של ילד קטן: אמרנו לכם".
ללמוד להחזיק כוס
לפעמים מישהו בועט כדור, והוא מתגלגל.
זה מה שכדורים עושים. הם מתגלגלים. ואתה אחריו. בלי לדעת לאן ייקח אותך. בלי לדעת שזה לא הכדור שהתגלגל, זה הגורל. והיעד שלו הם החיים החדשים שלך. שאולי לא יהיו קלים. יהיה בהם הרבה קושי ומורכבות, אבל בסוף תבוא גם תהילה.
"יש לי חבר, אורי", אסף חוזר שש שנים וחצי לאחור, אל אלוני הבשן, יישוב דתי של כמה עשרות משפחות ברמת הגולן, 700 מטר מהגבול הסורי, לשם עבר עם המשפחה ממודיעין, אחרי שקודם גרו בירושלים. משפחה של שישה אחים, חמישה בנים ורוני, שנולדה כמה חודשים אחרי הפציעה של אסף.
"אורי ואני נולדנו באותו יום. ויש מקום אחד ביישוב לחגוג בו בר־מצווה, מועדון פיס. אמרתי, 'אורי אני דוחה את הבר מצווה. אני שבוע אחריך'. ובאמת ככה היה. זו הייתה השבת הראשונה אחרי פסח. שבוע לפני הבר מצווה של אורי. ברמת הגולן זו התקופה הכי יפה שיש. הכל ירוק, פורח, השמש יצאה סוף־סוף. זו הייתה שנה מאוד־מאוד קרה. שלג מטורף. בבוקר יצאנו לטייל באיזה מעיין, כמה חברים. בחמש פעולת נוער בבני עקיבא. נהיה ארבע וחצי. שאר החברים חזרו הביתה להחליף בגדים, אני ואורי אמרנו שנלך ישר לפעולה. אנחנו מגיעים למרכז היישוב. יש שם מתקן של חברת חשמל. חדר שלפעמים היינו מתחבאים בו. אני ואורי יושבים על קורה שם, ואני מציץ לחדר. רואה כדור. אני אומר לאורי שאני יורד. קופץ פנימה, בועט לאורי את הכדור. הוא צועק שתפס. צועק שיש חמש דקות לפעולה. אני מטפס בעזרת ברזלים שהיו מחוברים לקיר הפנימי של החדר. מגיע למעלה. יש גדר שמקיפה אותו. מרים רגל מעל הגדר לעבור, וכשאני בא להרים את השנייה, אני הולך ליפול. ואז אני זורק את יד ימין ויד שמאל", הוא מדגים עכשיו עם הזרועות. מטה גוף אחורה, קדימה. ממחיש. "ביד ימין תופס כבל מתח גבוה ובשמאל את הגדר. סגרתי מעגל חשמלי. 22 אלף וולט. נפלתי לתוך החדר. אני מבין ברגעים האלה שמשהו גרוע מאוד קרה. אני רואה את המצב של הידיים. התפחמו. חלק מהאצבעות נפלו. בלייב, מה שנקרא.
"אני שוכב על הרצפה. יהודה הפרמדיק שהגיע קורע לי את הבגדים. בעצמו מנסה להבין מה עושים. דבר ראשון ביקשתי שירדים אותי. לקח כמה מזרקים עם חומר הרדמה וניסה, אבל לא נרדמתי. כמות האדרנלין בגוף מטורפת לגמרי. כל עצב ושריר שיכול להרגיש כאב נשרף באותו רגע ככה שלא הרגשתי כלום. וזהו. נחת מסוק, בדרך לשיבא".
סרט רע. נכון, סרט, הוא מסכים. וממשיך. "בבית החולים חיכו לי. הייתי בסכנת חיים. יומיים ניתוחים לייצב אותי. ואז העירו אותי. חדר מלא אחיות. ואבא ואמא. ועובדים סוציאליים. ורופא מכל סוג. ובעצם מספרים לי שהיו צריכים לקטוע את שתי הידיים. התגובה שלי מאוד משעממת. לא יותר מ'אוקיי, ומה יהיה במקום, וכמה זמן אני הולך להיות פה. וטוב, אני עייף. ואבא, אני רוצה כלב, ולעשות את שביל ישראל מתישהו'. ויוצאים מהחדר.
"לא הבנתי אז מה זה אומר בלי ידיים. מתרכזים בכאן ועכשיו. והכאן ועכשיו היה לעבור את הניתוח ההוא, והטיפול הזה. ושיקום. ומחלקת ניתוחים. ומגיע רופא שאומר, 'אני צריך לפתוח תחבושות, נשארו סיכות מהניתוח. אני לא יכול להרדים אותך. נעשה את זה כשאתה ער'. וכשאין טיפולים זה להיות מבסוט מהשוקולדים שמביאים. ומאלה שמבקרים".
מתי זה כן נופל?
"כשהכל מתחיל להירגע. בבית החולים הייתי מוצף אנשים. צריך לעשות סלקציה מי נכנס ומי לא. ואחרי שלושה חודשי שיקום, בוא נראה מה אפשר לעשות איתך. ואז בוא ננסה לשתות מהכוס. בום, לא מצליח. יכול ללכת לשירותים לבד, לא. הדברים נוחתים כשנכשלים.
"אני עקשן מאוד. פרד. וכשנפצעתי זה הכי בא לידי ביטוי. אם אני צריך ללמוד להחזיק את הכוס ולשתות ממנה", הוא מדגים עם כוס החרס שביד, הופך אותה, מסובב, "אז כשאני מחזיק פעם ראשונה, מקרב לפה, היא נופלת. אף פעם לא קורה שאחרי פעם אחת מצליחים. זה 400־500 פעמים. ואתה מתעצבן על הכוס. זורק על הרצפה, שובר, לוקח חדשה. מנסה עוד פעם ועוד פעם. עד שמצליח. וזה בעוד דברים. אם זה להילחם כדי להוציא רישיון, אז להילחם כדי להוציא רישיון. ומי יעצור אותי בכלל. ועכשיו זה בספורט".
אני מתעקש על רגעי שבירה, כאלה שהם גם חלק מהמסע. "אני מדלג מהר להפי־אנד. שוכח להגיד גם שהיה קשה", הוא עוצר ואז מתאר. "הייתה תקופה שלא יכולתי לעמוד על הרגליים, שנשברתי לגמרי. הייתי צריך לקום מהמיטה וללכת. וכשלא הצלחתי התפרקתי. זה היה הרגע הראשון שהתפרקתי. אבל אז בא הרגע שאחרי רגע השבירה. זה כמו שאני מפסיד בקרב לדודי, ושתי דקות אחר כך אני אומר, 'אני שובר את דודי. תן לי עוד הזדמנות'".
מי זה דודי?
"אין דודי. סתם שם רנדומלי".
מפה, אחרי ענייני השבירות, עוד מילה על בן ה־13 שכששכב בטיפול נמרץ כאילו נולד ממנו משהו קצת אחר. ואחרי שהצליח לקום מהמיטה, אל חיים בלי ידיים, קם בראבק. ובמקום צלילה - המראה.
"אף פעם לא חזרתי אחורה", הוא אומר, "תבקש, 'ספר לי על התקופה בבית החולים', יש מצב ש־60 אחוז אני אספר איך שיחקתי כדורגל בקומה השלישית, ואיך בעטתי את הכדור למזכירה בקומה הראשונה. או שעשינו תחרות עם כיסאות הגלגלים. דברים כאלה".
ותכף, כשאשאל מה היה באסף הקודם שאין בו עכשיו, שאלה שמזמינה שיחה על מה איבד, כאילו בתוכו, יחד עם הידיים, יסעור יענה ההפך. על מה שהרוויח. "דברים שהיו לי קפצו אחרי הפציעה בכמה דציבלים", יאמר, "עקשנות? אז ברמות הכי גבוהות. בקיצון. אמונה עצמית? בום. אופטימיות? בום, לקיצון. הפציעה סגרה בפניי דלת אחת, ופתחה 3,000 אחרות. אני לא רואה אותה כמשהו שבא לרעתי או מגביל אותי. לקחתי אותה כהזדמנות להפוך למשהו גדול יותר. בשבת שעברה זה הוכיח את עצמו".
ואז, כשאציין שהשאלה הייתה אחרת, הוא יתנצל. לא שמתי לב, הבנת הנשמע, כל מיני כאלה. אבל אין לא שמתי לב, אין הבנת הנשמע. יש פה אחד שמתעקש לראות את מה שיש. גם כשהמשמעות היא להתעלם ממה שאין.
על המזרן אין שאלות
יחיעם שרעבי, המאמן של יסעור, זוכר שהיה סקפטי בפעם הראשונה שפגש אותו. לא בגלל הפציעה הקשה של בן ה־13 וחצי, גם לא בגלל הדיבורים על אולימפיאדות עוד לפני ששיחרר בעיטה אחת. זה יותר המרחק שהרתיע. אסף ואבא הגיעו לרמלה מרמת הגולן.
העניין של הטאקוונדו צץ אחרי שפסקל ברקוביץ, אלופה פראלימפית, עם מדליות בחתירה ובאופני יד, ביקרה אותו בבית החולים. "היא שאלה אם אני מכיר טקאוונדו. אמרתי שלא. ביקשה שאכנס ליוטיוב. במקרה נפלתי על הסרטון עם הכי הרבה נוקאאוטים בהיסטוריה", הוא נזכר.
מפה לשם, יסעור כתב בפייסבוק שהוא בקטע של טאקוונדו. שרעבי, מאמן הנבחרת, ענה, והופ הוא אצלו במתקן ברמלה. "ילד חייכן, אופטימי", שרעבי מתאר, "בהתחלה לא ידעתי כמה זה עמוק. הרבה אנשים יכולים לזרוק משפט כזה ואתה לא יודע כמה זה אמיתי. אמרתי נתחיל לאט־לאט, והוא עשה מהר".
יסעור נזכר שטיפס אל האוטו של אבא אחרי האימון ההוא. כולו מזיע, מחויך. "הגוף מלא בתרופות מכל סוג. הזעתי מהר מאוד. ואבא אומר, 'מה אתה מחייך?' ובאותו רגע אני רוצה עוד פעם".
"הדבר הכי חזק אצלו", שרעבי ממשיך, "זה שהוא מאמין שהוא יכול לעשות הכל, בלב שלם. אם אני אומר לו, תוך שנה אתה מתחרה בספורט הרגיל והופך לאלוף אולימפי בפריז, הוא באמת יאמין, וילך על זה. אגב, זו גם התכונה הכי טובה של אבישג סמברג (זוכת הארד באולימפיאדת טוקיו). כל בעיטה אצלה היא בטוחה שהיא הכי טובה בעולם.
"בלי ידיים הוא עושה יותר טוב ממה שאני או כל אחד אחר עושה עם ידיים. לא אומר סתם. אפילו להקליד בטלפון הודעות הוא יותר מהיר. הוא קודח דברים באולם אם צריך לתלות משהו, משפץ. כל דבר שאפשר לדמיין. אנחנו מנסים לאתגר אותו. את זה לא תצליח להרים, לחבר. לא מצליחים".
שנה וקצת אחרי שהתחיל להתאמן הוא עבר להתגורר עם סבתא בראשון־לציון, כדי להיות קרוב לאימונים, שהלכו ונהיו תכופים, עד שלושה ביום. ולמד ברחובות, ואז בראשון.
164, 274, 151, 836, 966 - יסעור נזכר. קווי האוטובוס בין ראשון, רחובות, רמלה, רמת הגולן. "לא משנה מתי היית תופס אותי, כנראה אני על אוטובוס". ובין לבין תחרויות בחו"ל. הראשונה בטורקיה, כשהוא בן 15 פלוס. "התרגשתי. הייתי בעננים. הייתה אבטחה, הם היו הקהל שלי. ניצחתי את הקרב הראשון, צעקתי יש. ואז הגיע השני והפסדתי". אחר כך מקסיקו. ארה"ב. מחנה אימונים בקוריאה. יפן. ספרד. איטליה. בולגריה.
"זה רגע אחרי שכל החיים השתנו", יסעור מתאר, "במקום לעצור, להיות בבית, לעכל. זה להמשיך קדימה הכי מהר שיש. לעזוב את הגולן שאני אוהב, להתחיל מחדש. שגרה קשוחה. לראות את המשפחה בסופי שבוע, כמו חייל שיוצא חמשוש. לסיים סוף שבוע מפורק. רק לרצות להגיע הביתה, לשכב על הספה, שאמא תכין אוכל. ספורטאי מקצועי מוותר על המון. לפעמים שאלתי את עצמי אם עשיתי את הדבר הנכון. היו שאלות. אבל זה עד הרגע שאני עולה למזרן.
"וכשאני נכנס בכל הכוח לעולם התחרותי, אני מבין שאחד בוחר להיות בהיי־טק, השני הטייס, ואני, זאת הקריירה שלי. מבסוט עד הגג שאני עושה".
זו קריירה, אגב, שגובה לא מעט מבחינה כלכלית. טיסות, תחרויות, קיום. וזה בתוך ענף די קטן, שלא מתגלגלים בו מיליארדים. ליסעור יש ספונסרים שעוזרים. כלל ביטוח, שטראוס, יחד ביט, וגם הוועד הפראלימפי תומך.
בכל אופן, קשה שלא לחשוב על האינטנסיביות שבה הכל קרה. ועל המשמעות של אותה אינטנסיביות. ממיטת הטיפול נמרץ לזירת הטאקוונדו. והכל בדציבלים גבוהים, כמו שיסעור אומר. כאילו מיהר למלא את חייו. מבלי להתעכב על מה שהרגע.
"אתה יודע מה, כן. לא היה לי זמן לחשוב מה, מו, מי. אז באותו רגע אני עושה את מה שאני אוהב. אבל כשאני מסתכל בדיעבד, אני מדבר על ספורט ועל קו 164, אבל הרגע איבדתי שתי ידיים, ועברתי 14 ניתוחים ובלגנים ועניינים. אז כנראה לא היה לי זמן לחשוב על זה. המילה היא להיות עסוק".
אז יסעור לא חשב. והתאמן. והיה עסוק. ואיכשהו יצא מזה אלוף עולם. רק שחשוב לו, ליד כל זה, להוסיף שאף פעם הדרך לא הייתה קלה. ואז הוא נותן דוגמה, מהשנה האחרונה. הפספוס של אולימפיאדת טוקיו. כלומר של השגת הקריטריון לטוקיו, אחרי שהפסיד בגמר אליפות אירופה.
"הפסדתי בכמה נקודות בשניות האחרונות. וזה היה כואב. זה חלום שנרדמתי איתו בלילה וקמתי איתו בבוקר. זה היה לי בראש והאמנתי שיקרה. באמת האמנתי. ואז סיימתי את הקרב, הורדתי את החליפה והחגורה, נעמדתי מול איזה חלון בבית מלון ובהיתי איזה שעתיים. לא יכולתי להוציא מילה מהפה. הסתובבתי בארץ חודש עם גולה בגרון".
בלי קלישאות באינסטגרם
הוא הפך לאלוף עולם בשבת שעברה.
זו הפעם הראשונה שבה התחרה בשבת. ואסף הוא אחד שמאמין. תפילין, שומר שבת. משפחה דתית, פעם היו גם פאות. "בני־ברק, ירושלים, זה הסטייל", הוא אומר.
היום אין ציצית ואין כיפה. הכיפה ירדה בבית החולים. שלו ושל אבא שלו, ליאור. ולא חזרה לשניהם מאז. "בהתחלה זה היה מנוחות כי היא נפלה כל הזמן, ואולי בגלל שהיא ירדה גם לאבא. זה מסמל כאילו משהו, כשיורדת הכיפה. אבל זה רק האקט הפיזי. לא יותר. אני אגיד בשמי. אצלי זה הפוך, האמונה התחזקה. לפני זה עושים את הדברים כי אוהבים, וחגים ובית כנסת. ואחר כך אתה מפתח אמונה. אפשר להסתכל על מה שקרה לי אחרת. באותו רגע יכולתי למות. יד ויד, 22 אלף וולט, יש פה לב באמצע. ברוב המקרים זה לא נגמר ככה".
גם האב ליאור אומר שהכיפה ירדה בקטע טכני. "מכוח זה שישנתי על הרצפה בבית החולים שמונה חודשים. ללא מיטה, ללא ארון, ללא מכונת כביסה, ללא שמיכה הרבה פעמים", הוא מתאר ואז מבהיר שלא היה פה עניין של חשבון מול אלוהים. "אם היינו באים חשבון, אסף לא היה מגיע לאן שהוא נמצא היום. החיים לא סוגים בשושנים. ואם כן, זה לא בשבילנו. אנחנו מעוניינים בלהכיר את החיים, ולפרוץ גבולות".
אני שואל את אסף אם לא היה לו מוזר להתחרות בשבת. "זה חלק מלהיות ספורטאי מקצועי תחרותי. הייתי צריך להשלים עם זה עוד קודם בארץ. כשומר שבת ידעתי שהיום הזה יגיע ושלא יהיה לי יותר מדי מה לעשות עם זה.
"לא הלכתי לבקש אישור מרב, כי לא ראיתי שיש לזה מקום. זה לא עובד ככה - אתה הולך לרב, הוא נתן לך אישור ואתה שקט עם המצפון שלך.
"בשישי שלפני, עשינו קידוש עם המאבטחים מישראל ומטורקיה ועם המאמן. אני קידשתי. היה מרגש מאוד. יום שישי, בחו"ל, טורקיה, לא יודע, התרגשתי".
ואז מדברים על גורל, ויסעור אומר שזה מה ששמע אחרי שנפצע. כלומר, שהכל מלמעלה, ושיש סיבה. ותכף היא תתגלה. "יכול להיות שזה מה שאומרים לכולם, כדי להגיד להם שזה המצב", הוא אומר, "אני האמנתי בזה".
מפה הוא נזכר בסיפור. מהטיפול נמרץ, שבוע אחרי שהגיע במסוק. על איזה אחד, חסיד, עם כינור, שהתעקש לנגן לו. "אף אחד לא נכנס חוץ מהמשפחה המצומצמת ואותו הכניסו", יסעור משחזר, "והוא רקד בשמחה. כל המחלקה מתה, והוא כזה לבד, עם הכינור. או עומד או רוקד. ואני מבסוט מחייך. והוא מבקש לספר משהו. הוא מספר שכל אדם יורד לעולם עם איזו משימה. גורל. ולכל אדם נותנים את המשימה לפי כמה שהוא יכול לקחת עליו. הוא אומר, 'כנראה הכתפיים שלך מאוד חזקות אם נתנו לך משימה כזאת'. ודווקא זה העלה לי חיוך.
"אני יכול לנסות לקשר להיום. אני הולך לבקר ילדים ונוער בבתי חולים שעברו פציעות, חלק דומות לשלי. והבאתי אנשים לאולם ספורט שאני מתאמן בו, שיראו. למשל, נערה שאמא שלה נפטרה והייתה שבר כלי. באתי לבית הספר שלה וסיפרתי את הסיפור שלי. דברים כאלה. וזה נותן הרגשה שאני עושה משהו טוב. אני לא בא ומטיף. עשיתי ככה, גם אתם יכולים, והקלישאות האלה שבאינסטגרם. מספר את הסיפור שלי. ומי שמתחבר, מתחבר".
אני שואל על תגובות אחרות. אלו שברחוב למשל. יסעור כבר לא מסתובב עם יד ביונית כמו פעם. "מסתכלים, פרצופים, ילדים. באוטובוס זה הכי מצחיק. ילדים מגיעים להסתכל. עוד יותר מצחיק זה המבוגרים שמסתובבים ואז כשנפגשים מבטים, מפנים מבט, עושים כאילו לא רואים. אבל אם אני הייתי רואה מישהו בלי ידיים, מה לא הייתי מסתכל? כנראה שכן. בהתחלה כשילדים היו שואלים הייתי מסתלבט. מספר על כריש בים וכל מיני כאלה. יש מצב שהם לא הולכים היום לים".
בראיון מלפני שנתיים, אולי יותר, יסעור אמר שיזכה בזהב. כלומר הודיע. והוסיף שהוא יכול לדמיין את זה. כאילו סוג של יצירת מציאות. תנסו בבית. לא על טאקוונדו עד 58 קילו, שם כבר יש אלוף. "תמיד ראיתי את זה בראש שלי. כשזה בראש שלך, ואתה מספיק עקשן ומתמיד, בסוף זה יקרה. מטורף לא?"
אולי גם למאמן שלו שרעבי יש חלק בוויז'ן ההוא. כי תמיד החדיר בו כל מיני אמונות, כמו להסתובב ליד ווינרים. או הראה לו סרטוני השראה. של מוחמד עלי ושל מראדונה. ההוא שבו מלך הכדורגלנים רוקד עם כדור בחימום של איזה משחק וברקע השיר Live is Life.
"וגם באליפות עצמה", יסעור משחזר, "אחרי שניצחתי ברבע הגמר והבטחתי את הארד, אני כאילו 'וואו, מדליה באליפות עולם, משוגע. פעם ראשונה'. והוא: 'מי מסתפק בזה? יש לך קרב על הכסף'. ואז אני עולה לחצי גמר, בום מנצח. תחושות מטורפות. והוא: 'מה יש לך? יש לך גמר'. כאילו, לא מסתפקים בפחות מזהב. לא משנה שמולי הספורטאי הכי טוב בעולם בקטגוריה ואלוף אירופה לפני זה".
ואז יבוא הגמר. ואז תבוא הדקה האחרונה. יסעור יחזור אל התיעוד של זה שוב ושוב. בועט. נאבק. מזיע. נהיה אדם שמשנה את העולם, כמו שחזה הנשיא, עוד לפני שנהיה נשיא.
ובסוף שאגה. כזו שתרעיד את הארמון שאסור לצלם בטורקיה במקביל לשאגות שיהדהדו את גבול סוריה והגולן. וכמו אצל אבא, גם השאגה של הבן תהיה עוצמתית מסך הקרבות שהובילו אליה. כזו שתאלץ את המאמן שלו לבקש שירגיע. כי בכל זאת. טורקיה, ומתיחות. ולמה לנקר עיניים. ובוא, יש אולימפיאדה מתישהו, מה עפת.
למרות שבסוף הכל ייצא בה, יסעור עצמו יסביר.
וכשאשאל מה יצא שם, בשאגה, הוא יתאר דרך של ספורטאי שהולך עד הסוף. שהחיים שלו הם מזרן קרב. אימונים שלא משהו, ואימונים שכן משהו והקרבה ותחרויות והחמצות מטורפות ואולימפיאדה שהתפספסה. ומשהו אחד, שהרגע קרה, שהוא בעצם הכל.
הכל.
רק שבתיאור שלו לא יהיה כלום לפני הספורט. כלומר ממה שקשור לפציעה. זו שהובילה לתחילת המסע. מה, זה לא יצא שם, אשאל. "לא", יסעור ישיב, "מהפציעה קמתי. זה לא שאני קם בבוקר ושואל שאלות על מה ולמה ואיך. זה אפילו לא בראש שלי. עם זה אני לגמרי שלם".
