21 על 21

שיא הרגש 

ביילס פורשת מהגמר הקבוצתי בטוקיו

כמעט חצי שנה אחרי, כשצופים שוב בקטעי הווידיאו עם החוכמה הגדולה בדיעבד, קל להבין מה קרה לסימון ביילס בטוקיו. האימה שהתרוצצה בעיניה מהרגע שנחתה בעיר, מעמיסה על 142 הסנטימטרים שלה את נואשות העולם החולה לכמה רגעי תקווה - כה ברורה וחודרת, שעכשיו קשה להאמין שלא ראינו את ההתפרקות מגיעה.

סימון ביילס הייתה אמורה להוביל את נבחרת ארה"ב בהתעמלות לזהב אולימפי קבוצתי שלישי ברציפות, היא הייתה אמורה לזכות בשש מדליות זהב אישיות, והכל התרסק תוך יומיים. זה סיפור השנה דווקא בשנה בה נדמה היה כי משהו מהספורט העולמי חוזר לנורמליות. שנה שייצרה יורו מופלא ואלופת NBA מרעננת עדיין תיזכר בעיקר בגלל מה שקרה למתעמלת הגדולה בהיסטוריה, והאופן בו דווקא ההתרסקות שלה עזרה לחולל מהפכת צונאמי בצורה בה עולם הספורט - זה שמקדש הסתרה של כל פגיעות ורגישות נפשית - מסתכל על האלילים הפיזיים שלו.

כבר באימונים הסתובבה ביילס בחוסר מנוחה. נעלמו החיוך הרחב והשמחה הכמעט רדיקלית בענף שבנה את המיתוס שלו על דיכוי בנות. היא עלתה לגמר האישי בקלות כי היא סימון ביילס, אבל ידעה שמשהו לא בסדר. ועדיין, החליטה לעשות בגמר הקבוצתי תרגיל כל כך מסוכן בשולחן הקפיצות, עם 2.5 סיבובים באוויר, שאף מתעמלת אחרת אפילו לא מנסה באימונים.

היא יצאה לריצה, המריאה לגובה אליו רק היא וציפורים יכולות להגיע, ובדיוק אז הוציאו הגוף והמוח לפועל את הנקמה על שנים של התשה. המוח שלה התנתק מהגוף, הרגליים הפסיקו להקשיב. היא עשתה רק סיבוב וחצי, מאבדת לגמרי את הקשר עם המיקום שלה באוויר. בימים שאחרי למד העולם על תופעת ה־twisties, בה מתעמל מאבד שליטה על הגוף בזמן הסיבוב באוויר. הוא מורה לגוף לעשות דבר אחד, וזה עושה משהו אחר. לפעמים, כמו שקרה לביילס, המתעמל פשוט נעצר באוויר.

התדהמה הייתה אמיתית, גם כי היה ברור שהבעיה אינה פיזית וגם כי זו סימון ביילס, הרי קראנו לה "על־אנושית", אז איך היא מתפרקת ככה. אבל התדהמה האמיתית צריכה להיות מכך שזה לא קרה קודם. הלחץ הבלתי אפשרי על ביילס בטוקיו היה הלבנה האחרונה בקיר והקש ששבר את הגב, וכל קלישאה אחרת שאפשר להכניס כאן.

התגובות של יושבי הכורסה היו צפויות, וכרגיל הגיעו מתוך פוזיציה פוליטית עיוורת, כמו גם מהדרישה הקבועה מנשים שחורות ללכת כל חייהן על קרח מבלי למעוד. אבל אנשים שמעבירים את חייהם בספירות בהן נמצאת ביילס הגיבו אחרת לגמרי. מייקל פלפס, גדול הספורטאים האולימפיים ומהראשונים שדיברו בגלוי על התמודדות עם דיכאון, היה גם הראשון להגן עליה. הצטרפה אליו שרשרת של ספורטאי־על ונשים רמות דרג, מהילארי קלינטון ועד מישל אובמה, שביום בו ביילס פרשה צייצה לה: "האם אני טובה מספיק? כן, אני טובה מספיק. זו המנטרה היומית שלי, ואני גאה בך".

ביילס לא חזרה להתחרות ממש עד היום האחרון, אז ביצעה תרגיל קורה שגרתי למדי שהביא לה מדליית ארד שתהיה לה משמעות מיוחדת הרבה אחרי שהיא תיתן מנוחה לשרירים שלה. כמה ימים אחר כך חזרה הביתה והתקבלה באהבה שלא בטוח שציפתה לה. עד ממש לא מזמן אף ספורטאי ברמות האלה לא היה מעז לדבר על לחצים נפשיים, ובוודאי לא לפרוש בגללם מתחרות אולימפית, אבל הגדולה של ביילס, התברר, חוצה תרגילי קרקע ספקטקולריים.

מגזין "טיים" בחר בה ל"ספורטאי השנה", כי בסופו של דבר היא כן הייתה הפנים של טוקיו 2020, גם אם בדרך שאיש לא ציפה לה. הזיכרון המשמעותי ביותר מאולימפיאדה בלי קהל, בה לפעמים נדמה היה שהספורטאים רק מנסים להחזיק את השמש שלא תשקע, הוא של סימון ביילס מראה לעולם חבול שגם למתעמלת הגדולה בכל הזמנים יכול לכאוב בנשמה בדיוק כמו שכואב לנו, ונוחתת בשלום מהתרגיל המסוכן בחייה.

ציפי שמילוביץ

|

תמונה של שפיות

ספיר ברמן עושה היסטוריה עולמית

אחד הרגעים שהכי ריגשו אותי השנה קרה כשבבית הספר של בתי החליטו לפתוח את יום הלימודים בשיחה על התמונה ב"ידיעות אחרונות", בה מצולמת שופטת הכדורגל ספיר ברמן כשעידן ורד בוחן את הלק שלה. העובדה שערב קודם לכן אני זכיתי לצלם את הרגע המדובר, ולא הספקתי להראות את התמונה לבני משפחתי, רק הוסיפה להתרגשות ממד אישי. מתי כבר יוצא לאב להעביר לבתו ערך חינוכי מבלי לומר מילה?

את ברמן הספקתי לצלם כבר במסיבת העיתונאים בה החליטה לחשוף את החלטתה לעבור התאמה מגדרית – והוקסמתי ממנה לגמרי. האומץ בהחלטה שלה והשלמות עם האני הפנימי ראויים להערצה. כשבחרו לשבץ אותה במשחקה הראשון אחרי ההודעה למפגש בין הפועל חיפה לבית"ר ירושלים, הייתה ציפייה דרוכה לראות איך הקהל יגיב. ספיר נכנסה לחימום, ומהרגע הראשון אפשר היה להבין שהמשחק הזה הוא שלה. האוהדים קיבלו אותה נפלא, ונשאו שלטי תמיכה.

עבור השחקנים שהכירו אותה מהעבר זו הייתה אולי סיטואציה מעט מוזרה, מורכבת, כזו שמייצרת מבוכה. אבל עידן ורד, אז קפטן בית"ר, בחור בעל אינטליגנציה רגשית מופלאה, לקח את ידה של השופטת הטרנסית הראשונה בליגה בכירה בכדורגל העולמי כדי לבחון מקרוב את הלק החדש, ובעיקר כדי לשבור את הקרח. הרגע הזה היה כל כך אנושי וכל כך מכיל ומקבל – ובגלל זה הוא גם נגע בהמון אנשים.

במבט לאחור אני מרגיש שבמפגש ההוא היה רגע קטן של שפיות. אם נוכל כולנו לקבל יותר את האדם שמולנו בגלל מה שהוא ולא בגלל הקבוצות שאליהן הוא משויך (לא רק בספורט, בהכל), נחיה במקום קצת יותר טוב. מקום בו תמונה כזו לא פותחת יום לימודים, אלא רק מהווה חלק מפאזל צבעוני של נורמליות.

עוז מועלם

כשהלב עצר מלכת

אריקסן מתמוטט על הדשא  

ספורט מקצועני הוא תחרות בין אנשים. זה המצב במגרש או בכל זירה אחרת - כמעט אף פעם לא נמצאים כולם, כולל כולם, באותו צד. אבל יש יוצאים מהכלל. יש רגעים שבהם עולם הספורט נמצא יחד, אפילו מחובק. רק אוהד ספורט אמיתי יכול להבין את הרגעים האלה. רק אוהד ספורט אמיתי יכול להרגיש את מה שכולנו הרגשנו בזמן שכריסטיאן אריקסן שכב על הדשא בקופנהגן.

העיניים שלו היו עצומות, הלב עצר מלכת. הצוות הרפואי ביצע בו החייאה, וחבריו לנבחרת דנמרק הקיפו את הכוכב ומטפליו כדי לשמור על פרטיותו מפני המצלמות הפולשניות. הקפטן סימון קר פעל מהר: הוא ניגש אליו והרים את בסיס הלשון במטרה לפתוח נתיב אוויר, ולאחר מכן התפנה לבת הזוג של אריקסן כדי לנחם ולנסות להרגיע. גם השוער קספר שמייכל הצטרף. אוהדי פינלנד, ששיחקה מול דנמרק באותו ערב, צעקו בצד אחד של האצטדיון "כריסטיאן", ואוהדי דנמרק, מהצד השני, ענו "אריקסן". מי שישב בבית לא היה מסוגל להסיר עיניים מהטלוויזיה. צמרמורת בשידור חי.

אריקסן יצא מכלל סכנה יחסית במהירות, אבל לא חזר למגרשים - וספק אם יחזור. בהחלטה מעוררת מחלוקת המשחק חודש עוד באותו הערב. הדנים עלו בחזרה על הדשא, המומים, מותשים נפשית, ושחקני פינלנד, יריבים על הנייר וחברים לתחושת האחדות שאחזה באנשים באותם רגעים, הריעו להם.

דנמרק, איך לא, הפסידה 1:0. לכולם היה ברור שהטורניר שלה גמור. לא רק שהדנים איבדו את השחקן הכי טוב שלהם, אלא שהיה קשה לראות איך יתאוששו מנטלית. אבל זה בדיוק מה שקרה. הם אמנם הפסידו שוב, לבלגיה, לפני שהתפוצצות אדירה בדמות 1:4 על רוסיה שלחה אותם לשמינית הגמר. הם המשיכו לרוץ קדימה ונעצרו רק אצל אנגליה, בהארכה, בחצי הגמר. בדנמרק הרגישו אז שהנבחרת שלהם היא "קבוצת גורל". שאחרי מה שקרה לאריקסן הצלחתה בטורניר כתובה בכוכבים.

אנחנו אוהבים כדורגל בזכות המשחק עצמו, כמובן, אבל עוד יותר בזכות מה שמסביב. החיבור, האנושיות, הדרמה, העובדה שהוא עולם ומלואו.

אורי קופר 

על הראש של פוטין

אשרם זוכה, רוסיה בוכה 

חגיגה של אחד היא כאב הלב של אחר, ככה זה בספורט. אבל מזמן לא ראינו את המוסכמה הזו בולטת יותר מאשר ב־7 באוגוסט (וגם בשבועות שלאחר מכן), כשלינוי אשרם הפכה לאישה הישראלית הראשונה שזוכה בזהב אולימפי, הישג ענק בכחול־לבן ובמקביל השפלה לא פחות גדולה באדום־כחול־לבן. עבור המשלחת הרוסית זה היה הפסד צורב במגרש הביתי שלה - מזרן ההתעמלות האמנותית. הפסד שהגרורות שלו הגיעו עד הקרמלין.

אחרי תחרות נפלאה של הישראלית, כולם המתינו לתוצאה של דינה אברינה בתרגיל האחרון כדי לגלות למי ילך הזהב. התוצאה הייתה מטלטלת: אברינה, שלוש פעמים אלופת עולם, נשארה מתחת לאשרם. החומה הרוסית התמוטטה, אחרי שזכתה בכל תחרויות היחידות האולימפיות בהתעמלות האמנותית ב־25 השנים האחרונות. מכה קשה בענף הלאומי.

לכן, אפשר להבין (גם אם קשה לקבל) את ההלם והמרמור. ראשית, הרוסים עירערו על התוצאה, מה שהאריך את ההמתנה של אשרם שהייתה מוצפת ברגשות, אבל נכשלו. לאחר מכן החל מסע מתוקשר של טענות לפיהן השופטים היטו את התחרות נגד המשלחת הרוסית.

הם דיברו על ההפסד במונחים של שוד, דרשו שאשרם תחזיר את המדליה. הם שקלו לפנות לערכאות גבוהות, ופוליטיקאים בכירים – כולל הנשיא ולדימיר פוטין – הביעו את דעתם בנושא. במשרד החוץ הרוסי אפילו דיברו על מזימה נגדם. רק אברינה ניסתה להרגיע את הרוחות כשכתבה: "מצטערת עבור לינוי, היא לא עשתה שום דבר רע. די עם הרעל נגדה". איגוד ההתעמלות הבינלאומי נכנס למגננה, והבהיר כי בחן שוב את אירועי אותו היום ולא מצא שום דופי בהתנהלות השופטים ובתוצאות שחילקו.

הרוסים, שממילא הגיעו לטוקיו פגועים והתחרו תחת השם "הוועד האולימפי הרוסי", לא נרגעו עד היום. גם בתחרות הקבוצתית הנבחרת הלאומית זכתה רק במדליית הכסף, אחרי בולגריה, מה שהעצים את תחושת הקיפוח כביכול. בינתיים הם כבר מינו כמאמנת את אירה ויגדורצ'יק שלנו כדי שתעשה אצלם קצת סדר. מצד שני, גם אם היא תביא זהב בפריז 2024, לא בטוח שזה ימחק את כתם הבושה של טוקיו 2020. מצד שלישי, מה אכפת לנו. זאת לא הבעיה שלנו.

נדב צנציפר

חומת ההשתקה

פנג שוואי מצייצת ונעלמת

לא פעם אחת, אלא פעמיים, נדרסה הטניסאית פנג שוואי על ידי המשטר הסיני. הפעם הראשונה הייתה כשהותקפה מינית על ידי סגן ראש הממשלה לשעבר ז'אנג גאולי. בפעם השנייה, כשאזרה אומץ וגוללה על פני פוסט של 1,600 מילים את שעולל לה הפוליטיקאי. אם בעולם המערבי היא הייתה זוכה לחיבוק חם ועוטף, אחת הספורטאיות הבכירות בסין חוותה טראומה נוספת.

מכונת הצנזורה הסינית לא יודעת שובע. שנים עברו עד שפנג מצאה את הכוחות לשחרר את המילים לאוויר העולם. חצי שעה בדיוק לקח עד שהגלגלים החלו להסתובב ולמחוק כל זכר לזוועות שהיא ביקשה לחשוף לאור השמש. גם עקבותיה נעלמו. במקום MeToo# קיבלנו חומת השתקה סינית.

אבל העולם אינו שותק. ספורטאים מביעים את דאגתם, סבב הטניס מטיל סנקציות על סין, והפרשה מעיבה על אולימפיאדת החורף בבייג'ינג שתיערך בפברואר.

מה עלה בגורלה? השלטונות הסיניים מיהרו לשחרר תמונות של פנג, אך האותנטיות שלהן, או לפחות רצונה החופשי, מוטלים בספק. קשה לחשוב על ספורטאית ששילמה מחיר כבד כל כך על אומץ ליבה. צדק היא כנראה כבר לא תקבל.

אפרת עמורבן

ביזיון אולימפי

בלוף ה"איזכור" של י"א הנרצחים

"הכרוז הזכיר סוף־סוף את י"א חללי מינכן, ואלפי הנוכחים במקום נעמדו לדקת דומייה לזכרם", מיהר לבשר לאומה שר התרבות והספורט חילי טרופר, בתום טקס הפתיחה בטוקיו. "ב־23 ביולי הוזכר לראשונה רצח י"א חללי מינכן", אמר מנכ"ל הוועד האולימפי הישראלי גילי לוסטיג. האמנם?

הנה מה שאמר הכרוז באצטדיון הריק בבירת יפן: "בואו נזכור את כל היקירים שכבר אינם עימנו, במיוחד בגלל הקורונה. הקהילה האולימפית זוכרת גם את הספורטאים והחברים שעזבו אותנו, ובמיוחד אלה שאיבדו את חייהם במהלך המשחקים. קבוצה אחת עדיין תופסת מקום משמעותי בזיכרוננו - חברי המשלחת הישראלית במשחקי מינכן 1972. עבור כל אלה שאיבדנו, אנחנו מזמינים את כולם להצטרף לדקת הדומייה".

מישהו מזהה בנוסח המכובס הנ"ל את שמות הנרצחים? את מניינם? את המילה "רצח"? ברור שלא. איש לא הזכיר את קהת שור, יוסף שפרינגר, עמיצור שפירא, יוסף גוטפרוינד, יוסף רומנו, משה ויינברג, זאב פרידמן, אנדריי שפיצר, דוד ברגר, אליעזר חלפין ומרק סלבין ז"ל - ולפי הדיקלום היבש של הכרוז אפשר לחשוב שגם הם איבדו את חייהם כתוצאה ממגפה.

על כך, במקום להחניף לראשי הוועד האולימפי הבינלאומי, חייבים ראשי הספורט בישראל להילחם, למען השם!

עמיר פלג

|

לזכור את הטיטאנים

ג'וקוביץ' מכניע את מלך צרפת 

13 זכיות בפריז, 105 ניצחונות מול שני הפסדים – זו הייתה התחמושת הסטטיסטית של רפאל נדאל כשהתייצב לחצי גמר רולאן גארוס מול נובאק ג'וקוביץ' בערב שישי קיצי ביוני. המטרה הייתה אחת – כרטיס לגמר וניסיון לזכות בגראנד סלאם מספר 21, שיא כל הזמנים.

קל להגיד, קשה לבצע. הספרדי והסרבי, שמכירים אחד את השני יותר טוב מאופירה וברקו, סיפקו בדיוק מה שהצופים בפיליפ שאטרייה קיוו לקבל מהם. בעצם, זה לא נכון - הם הצליחו להתעלות על כך.

ארבע שעות ו־11 דקות ארך קרב האיגרוף בזירת החימר. הוא נערך במקביל להצגה של איטליה במשחק הפתיחה של היורו, והיה מהנה יותר ממנו. שני הטיטאנים הציגו לאורך חלקים ארוכים את הטניס הטוב בחייהם, ואיתגרו אחד את השני עד קצה גבול המחבט. כל ווינר נראה בלתי אפשרי יותר מקודמו, כל נקודה הרגישה כמו הגדולה אי־פעם. זה היה כל כך טוב, שנשיא צרפת עמנואל מקרון החליט לבטל את עוצר הקורונה ואיפשר לקהל הנלהב להישאר באצטדיון עד לסיום.

נולה, אלוף אוסטרליה, ניצח בסופו של דבר בארבע מערכות, בדרך לזכייה ברולאן, ואז לזכייה בווימבלדון, ואז לכמעט־זכייה בארה"ב, שם דניל מדבדב עשה לו ג'וקוביץ'.

דביר רשף 

טירוף אחד פגש טירוף

הערב המשוגע בתולדות היורו  

ה־28 ביוני 2021 היה מסוג הימים שחובבי הכדורגל ייזכרו בהם בערגה גם בעוד 30 שנה. לא פחות מ־14 גולים, לא כולל פנדלים, הובקעו בשני משחקי שמינית גמר היורו, אבל זה היה הרבה יותר מאינפלציית שערים. מה שקרה בכל משחק בנפרד היה מטורף, ושתי הדרמות יחד יצרו מפץ גדול אחד, שמי יודע מתי ישוחזר בטורניר כה חשוב.

השיגעון התחיל בקופנהגן. כשפדרי הצעיר החזיר את הכדור מאמצע המגרש לשוער שלו ואונאי סימון לא הצליח למנוע את השער העצמי הביזארי, ידענו שזה הולך להיות ערב חריג. כשהספרדים עשו מהפך ובדקה ה־84 הובילו 1:3, היינו בטוחים שהסיפור גמור. כשקרואטיה השוותה ל־3:3 בדקה ה־92, חשבנו שהמומנטום עם סגנית אלופת העולם. כשהתחילה ההארכה, התפעלנו מהבליץ הספרדי. 3:5 לחבורה של אנריקה, בדרך לרבע הגמר.

עוד לא הספקנו להתאושש, ובבוקרשט הוגשה המנה השנייה, שהייתה העתק כמעט מושלם. שוב 0:1 מוקדם (שווייץ), שוב מהפך ו־1:3 (צרפת), שוב הכל נראה גמור עשר דקות לסיום, שוב 3:3 משום מקום בדקה ה־90. ההבדל היחיד: פנדלים. המחמיץ היחיד: דווקא אמבאפה. זומר עצר ושלח את שווייץ לרבע הגמר, את אלופת העולם הביתה, ואת אוהדי הכדורגל לחפש כדורי הרגעה.

נדב יעקבי

רעידת אדמה עולמית

אחרי 21 שנה: מסי נפרד מברצלונה 

בעידן שבו שולטת מגפה עולמית, קצת קשה להתרגש מרעידות אדמה, בטח שלא מקלישאות על רעשים טקטוניים שמקושרים איכשהו לספורט. אלא שהפרידה המתוקשרת של לאו מסי מברצלונה ענתה על כל זה בבת־אחת: אירוע מדיה עולמי, חריג בעוצמתו, היסטורי, היסטרי ומשתרע על פני שבועות וחודשים אחר כך. אולי גם שנים. השחקן הטוב בעולם כבר לא מחובר למי שהייתה הקבוצה הטובה בעולם.

התבוסה המטורללת של ברצלונה לבאיירן מינכן 8:2, באוגוסט 2020, הייתה החותמת האחרונה של הארגנטינאי בדרכון העזיבה למועדון החדש שלו, פריז סן ז'רמן. מסי הבין אז שמול כוחות אדירים כמו של באיירן וקבוצות אחרות ברמתה הוא כבר לא יוכל להוביל את ברצלונה הנוכחית לטופ האירופי, ושעדיף לשני הצדדים להתחיל מחדש. אבל עוד לפני כן ההרגשה הייתה שמספר 10 הכי מפורסם בתבל סובל ממיצוי עד דכדוך, ושפרידה מקאמפ נואו היא רק עניין של זמן.

אחרי כל זה, סיום היחסים בין המועדון הקטלאני לסמל שלו עדיין התקבל בהלם, כי איכשהו תמיד ריחפה ההרגשה שבסוף זה חייב להסתדר וששני הצדדים יבחרו בשלום בית. הרי קשה לראות את בארסה בלי הקוסם שלה אחרי 17 שנה מופלאות (ו־21 בסך הכל - הוא היה שם מגיל 13), בלי מוכר החולצות הגדול ביותר שלה, ואת העיר ברצלונה מסתדרת ללא אייקון התיירות מספר אחת שלה - ולהפך.

אלא שהפעם לא הייתה שם דרך חזרה, ושני הצדדים עדיין משלמים בימים אלה את המחירים. מסי של פריז הוא לא אותו שחקן מחוץ לברצלונה, לפחות לא בשלב הזה. בארסה עוברת מהפכה גדולה, פיטרה מאמן אחד (קומאן), מינתה אחר (צ'אבי) ומצאה את עצמה מחוץ לליגת האלופות, באופן נדיר, כבר בשלב הבתים. מי יודע, אולי בסיכום שנת 2022 כבר נכתוב כאן על הקאמבק המפואר בהיסטוריה.

רז שכניק

הרוצח שתמיד מנצח

בגיל 43, עם קבוצה חדשה: בריידי שוב אלוף

תומאס אדוארד פטריק בריידי הוא רוצח. אל תיתנו לשיניים הצחורות ולחיוך הכל־אמריקאי להטעות אתכם. אל תיתנו למגפיים האוסטרליים, חלק מהלוק המטרוסקסואלי, להוליך אתכם שולל. האישה הברזילאית דוגמנית־העל, דיאטות האנטי־עגבניות, האמביוולנטיות הפוליטית (קורץ לטראמפ אבל תומך בכריעה על הברך), הכל זו רק פסאדה, כדי שלא תעלה ותבוא משטרת הספורט ותעצור את טום בריידי. כי טום בריידי הוא רוצח. בעיקר אם יש סופרבול בסביבה.

לאחר שהוליך את הפטריוטס לשש אליפויות, בריידי עזב את ניו־אינגלנד הקרה כדי לשחק בטמפה ביי החמה. פנסיונרים נוהגים לעשות מהלכים כאלו באמריקה. יש סברה שגורסת שבריידי המשיך לשחק כי עדיין יש לו את הרעב המכרסם של ספורטאי תחרותי. אני חושב שבריידי היה צריך לזכות בתואר אחד בלי המאמן ביל בליצ'ק.

בריידי הגיע לקבוצה בלי שום קונטקסט. קבוצה עם שני משחקי פלייאוף ב־18 שנה. לקח לו חצי עונה ללמוד את ספר ההתקפה שלה. הוא החזיר מפרישה את רוב גרונקובסקי, המטרה האהובה עליו בקריירה, והכריח את הבאקנירס לקחת הימור על התופס הבעייתי אנטוניו בראון. בגיל 43, ככה לפחות הוא טוען, בריידי התחיל עם הכישוף: החל מהחצי השני של העונה היד שלו התחזקה.

בסופרבול הוא פגש את האלופה היוצאת, קנזס סיטי, שמונהגת על ידי פטריק מהומס, סוג של קוסם. קוורטרבק שבורח ממגינים ומסוגל למצוא תופסים במרחק 30 יארד ממנו כששלושה־רבעים מגופו על הקרקע. בריידי הוא לא קוסם. הוא חרש מקצוע. במקרה הוא קוורטרבק. רגליו אינן קלילות. הוא סוג של מחשב פוטבול. הוא עשה בדיוק מה שצריך ואת השאר הוא השאיר להגנה שמנעה ממהומס למסור אפילו טאצ'דאון אחד. זה נגמר עם טבעת הסופרבול השביעית שלו. לאף מועדון אין יותר משש.

עכשיו, בגיל 44, בריידי הוא המועמד המוביל לזכייה בתואר ה־MVP של העונה החדשה. כפי שזה נראה כרגע, טמפה ביי שלו נמצאת על מסלול התנגשות עם ניו־אינגלנד של בליצ'ק. זה יהיה הוליוודי. זה יהיה סוף טוב, אבל רק אם אתם בעד הרוצחים.

זאב אברהמי

אלופת הסינדרלות

בגיל 18: רדוקאנו מדהימה ב־US OPEN

בתוך כל חגיגות הזכייה באליפות ארה"ב היה רגע שהזכיר כמה אמה רדוקאנו צעירה, כמה היא סינדרלה. במעמד הנוצץ של חלוקת התארים, מיד אחרי שהטניסאית הבריטית קיבלה את הגביע, נורה מטח קונפטי צנוע – המבט המופתע־מתלהב שלה על פיסות הניילון הצבעוניות מתעופפות מעל ראשה היה של ילדת יום הולדת נרגשת שטרם עיכלה שכל המסיבה הזו היא לכבודה.

שלושה חודשים קודם לכן הופיעה הנערה בת ה־18 בגראנד סלאם הראשון שלה (ווימבלדון), שבועיים אחורה היא שחקה סוליות במגרשים צדדיים באווירת קאנטרי במסגרת המוקדמות – והנה פתאום בילי ג'ין קינג מכתירה אותה כאלופת ארה"ב.

את התלהבות הנעורים הזו מביאה רדוקאנו למגרש, ובגלל זה קל להתאהב בה. מעבר לחגיגות אחרי נקודות חשובות ולחיוכים נטולי הפילטרים, היא משחקת טניס אמיץ, התקפי, לא חוששת להסתער. מדהים לא פחות לזהות איך היא עוברת ממוד התלהבות של איילה שלוחה למוד מפוקס של "אל תעופי על עצמך, עוד לא לקחת את המשחקון". כמו להסתכל על התלמידה הכי מוכשרת ופראית בכיתה מקשיבה בתוך הראש שלה לטיפים של המורה.

וכשזו הרוח, אין פלא שאת הגראנד סלאם הראשון היא לקחה בלי להפסיד מערכה – בעשרה משחקים! אלופת הסינדרלות.

צביקה נעים

כזה רונאלדו מצידו

CR7 הופך לגדול הכובשים בהיסטוריה

ינואר: כריסטיאנו רונאלדו, עדיין ביובנטוס, מבקיע מול נאפולי בסופרקאפ והופך לגדול הכובשים בהיסטוריה. יוני: רונאלדו, עדיין מלך פורטוגל, הופך לשיאן השערים הבלעדי באליפויות אירופה. דצמבר: רונאלדו, שחזר למנצ'סטר יונייטד, הופך לראשון שמגיע ל־800 גולים. בברזיל מתעקשים שלפלה יש אלף, אבל מדובר בנתון שנוי במחלוקת. אצל רונאלדו, לפחות אם אתם לא ממחנה מסי, שום דבר לא שנוי במחלוקת.

כמו בכל שנה, עולות הטענות שזה הסוף שלו, שהוא אנושי, שזה כבר לא מה שהיה. בפברואר יחגוג 37, אבל מבחינתו מה שהיה הוא שיהיה. אסור להספיד אותו, אסור לסכם אותו, אנחנו רק באמצע הסיפור. רק הוא יודע מתי ואם בכלל זה ייגמר. גם ביכולת "חלשה" הוא שווה 30 גולים בעונה, לא מדובר כאן בכדורגלן רגיל או באדם מן השורה. גם לקרוא לו "מכונת שערים" זה לא מספיק. למעשה, אין שום מילה שיכולה לתאר אותו חוץ מ"רונאלדו". כבש בדקה ה־90? "כזה רונאלדו מצידו". שבר עוד שיא? "רונאלדו, אלא מה". ניפץ את שיא העוקבים באינסטגרם? "הכי מתאים לרונאלדו".

גם ב־2022 הוא ימשיך להיות רונאלדו. תיראו מופתעים.

גיא לייבה

אמא, אבא, הבאתי גביע

אנדטוקומבו קולע 50 נקודות במשחק האליפות

בעידן שבו כוכבים מחליפים קבוצות כמו גרביים כדי לזכות באליפות, הסיפור של יאניס אנדטוקומבו מיוחד במיוחד. הילד ממוצא ניגרי שנולד באתונה למשפחה קשת יום, שמכר דיסקים ברחוב למחייתו, שנבחר רק בסיבוב השני בדראפט, שהוכתר פעמיים כ־MVP אבל כשל בפלייאוף, שנשאר באותה קבוצה שמונה שנים ובנה את עצמו לרגע הגדול בחייו.

אחרי שנקלעו לפיגור 2:0 בסדרת הגמר מול פיניקס, "הגריק פריק" וחבריו הפכו את הסדרה עם שלושה ניצחונות רצופים, והגיעו למשחק השישי כדי לזכות באליפות ראשונה אחרי 50 שנה. לא פחות מ־80 אלף איש נדחסו בפייסרב פורום ומחוצה לו. כולם היו בטירוף. במיוחד יאניס.

זה היה משחק הכתרה מעולם אחר. 50 נקודות, 14 ריבאונדים, חמש חסימות – וניצחון. "זה עבור אמא שלי, שעבדה כל כך קשה כדי לשים אותי במקום הזה", אמר. "זה עבור אבא שלי המנוח, הוא צופה בי מלמעלה. התחלתי לשחק רק כדי לעזור למשפחה, לנסות להוציא אותה מהסבל. לא חשבתי שבגיל 26 אזכה באליפות ובגביע ה־MVP. עשיתי דרך ארוכה".

ברק חקלאי

בום על־קולי

וארהולם טס לשיא עולם מופרע

ריצת 400 מטר משוכות סבלה בעבר מתדמית אפרורית. שיא העולם לגברים עמד יציב יותר מדי שנים, ומאז ימי אדווין מוזס היא התקשתה לייצר סופרסטארים. גם המרחק הגדול יחסית בין משוכה למשוכה מצמצם את האלמנט הדרמטי – הנפילות, ההחלקות והאצנים שמחמיצים מדליה בגלל צעד לא נכון, מאורעות כה נפוצים בריצה הקצרה יותר ל־110 מ'.

אולימפיאדת טוקיו לא הייתה הרגע בו ריצת ה־400 מ' משוכות הפכה מהמשרתת בסחבות המרופטות לנסיכה בשמלת הנשף, זה קרה עוד קודם לכן: שורה של תוצאות מעולות של האצנים קרסטן וארהולם, ריי בנג'מין והאצניות סידני מקלופלין ודליילה מוחמד הבהירה כי הפעם הגמרים האלו יהיו מרגעי השיא של המשחקים. אלא שבאולימפיאדה כמו באולימפיאדה, לפעמים המציאות מתעלה על הציפיות – וההבטחות מתלקחות לכדי בום על־קולי ברגע האמת.

וארהולם, אלוף העולם הנורווגי, פתח את הגמר האולימפי כפי שהוא יודע, הכי מהר שאפשר. אלא שבנג'מין הוציא מעצמו כוחות שלא בטוח שהוא ידע שקיימים בו, ובישורת האחרונה עשה הכל כדי לסגור את הפער. זה בדיוק מה שווארהולם היה צריך כדי להשאיר את דוושת הגז לחוצה. כשחצה את קו הסיום, הוא קרע את הגופייה מרוב הלם מהתוצאה, 45.94 שניות, שיפור אסטרונומי של 76 מאיות לשיא העולם בו החזיק. בנג'מין, שסיים שני, רץ בעצמו מהר מהשיא - 46.17 שניות. ומה לגבי השלישי, אליסון דוס סנטוס מברזיל? 46.72. אם היה עושה זאת חודש וחצי מוקדם יותר, הוא היה שיאן עולם.

לא במקרה היו שהכתירו את הרגע הזה כ"ריצה האיכותית בהיסטוריה" (ותודה גם לטכנולוגיית הנעליים החדשנית). "אם מישהו היה אומר לי שארוץ כל כך מהר ועדיין אסיים שני, סביר להניח שהייתי מרביץ לו ואז מסלק אותו מהחדר שלי", סיכם יפה בנג'מין.

באופן מדהים, גמר הנשים למחרת היה כמעט שידור חוזר. הפעם הייתה זו מקלופלין האמריקאית שנגסה 44 מאיות משיא העולם הקודם שלה, והותירה חסרת אונים את מוחמד, שבעצמה הורידה 32 מאיות מהשיא. הרחק מאחוריהן הייתה זו ההולנדית פמקה בול, שהסתפקה רק בשיא אירופי. בקטנה כזה, אתם יודעים.

אליסף דעואל

איפון לשנאה

אחרי שערק מאיראן: מולאי מחייך על הפודיום

החיים של סעיד מולאי הם תסריט מופרך מדי, כמעט הזיה. זו המצאה שאין מוח אנושי שיכול ליצור, רק המציאות שלפעמים מתגלה כמטורפת יותר מכל דמיון.

מאיפה מתחילים? ספורטאי מצטיין שצמח באיראן ולא היה מוכן לקבל את התכתיבים מלמעלה. הוא לא היה מסוגל לשתף פעולה עם הפרישה המכוונת שנכפתה עליו כדי להימנע מקרב עם שגיא מוקי באליפות העולם ב־2019 (ואפילו מעמידה אפשרית לצידו על הפודיום). ואז, תוך כדי סיכון חייו וחיי משפחתו, חשף את כל הקלפים, הקריב את הכל, ערק מהמדינה ויצא לדרך אחרת, חדשה, אמיצה.

בזמן שרקם את החברות המופלאה עם מוקי, והפך לאגדה בישראל (קיבל כבוד מלכים כשזכה במדליה בגראנד סלאם ת"א), הסיפור המקצועי נדחק הצידה. סיפור של בנייה מחדש כפליט בגרמניה שמייצג את מונגוליה ולא תמיד מצליח לקבל את התנאים הראויים.

2021 הדגישה את הצד הזה על חשבון הסיפור האנושי, כי מולאי התעלה על עצמו, וברגע האמת זכה במדליית כסף אולימפית. זה היה שווה הכל בשבילו. עבור זה הוא נלחם מילדות. הוא לא היה מוכן שאף משטר מלא בשנאה ייקח את זה ממנו. והאיראנים? הם הושעו מתחרויות ג'ודו בינלאומיות עד 2023. לפעמים יש צדק בחיים.

משה שיינמן

לאו מסי וחלב ודבש

אחרי 28 שנה: ארגנטינה זוכה בקופה אמריקה

הצירוף "גלי עטרי וחלב ודבש" תמיד הפריע לי ביחס לאירוויזיון 1979. הטאץ' של יהודה תמיר, ראובן גבירץ ושמוליק בילו היה הכרחי לזכייה בתואר הזה, ואף אחד לא זוכר אותם בשמם. אבל במקרה של קופה אמריקה 2021 אין ברירה אלא לדבר במונחים של "לאו מסי וחלב ודבש". סליחה, "לאו מסי ונבחרת ארגנטינה". אנחל די מריה, למרות שער הניצחון בגמר, הוא רק אחד מהחבר'ה שעושים קולות רקע.

אם יש תואר אחד בהיסטוריה של הכדורגל שמתארים בהקשר של אדם ולא נבחרת – זהו כמובן המונדיאל של דייגו מראדונה ב־1986. לא פלא שהאיש שנאלץ לספוג השוואות אליו בכל פרמטר נשאב לתוך היקום הביזארי הזה, ונאלץ לשאת על כתפיו את כל התקוות, הביקורות והכישלונות.

ולכן, מעולם לא ראיתם את מסי כמו שראיתם אותו אחרי הגמר ההוא במרקאנה נגד ברזיל (והיריבה כאן היא אלמנט ייחודי שמוסיף לעוצמת הרגע ולניקוד בדרגת הקושי): הוא בכה מצחוק, צחק מבכי, התחבק, השתולל, נשם אוויר. 28 שנים של ארגנטינה בלי הנפה, חלק ניכר מהן איתו ובאחריותו, הסתיימו. הללויה.

יאיר קטן

הר געש של אמוציות

אחרי 53 שנה: איטליה זוכה ביורו

כששוער נבחרת אנגליה ג'ורדן פיקפורד הדף את הפנדל של ז'ורז'יניו לעמוד בגמר היורו, ברגע אחד איבדתי את כל החושים. המתח היה בשיא, הלב כבר בקושי סחב את הסבל. זהו, חשבתי לעצמי, זה נגמר. אבל אז ג'יג'ו דונארומה עצר את הכדור החמישי והאחרון של האנגלים, של בוקאיו סאקה האומלל, שנזרק למגרש על ידי גארת' סאות'גייט העוד־יותר־אומלל, במיוחד לצורך הבעיטה.

לקח לי כמה שניות להבין. דונארומה בעצמו לא קלט שזה נגמר. ואז הכל התפרץ, הר געש של אמוציות בלתי נשלטות, התפרקות רגשית אדירה. "תודה, אלוהים, שנתת לנו את הכדורגל!" זעק השדר האיטלקי הלאומי פאביו קארסה, והפרשן שלו, אגדת הכדורגל ג'וזפה ברגומי, הוסיף: "חבק אותי, חבק אותי, חבק אותי חזק, אנחנו אלופי אירופה!". אני יכול לצפות בזה עוד אלפי פעמים, ובכל פעם מחדש הגוף יגיב כמו בעשרות הפעמים הראשונות: הלב שוב יחסיר פעימה, האדרנלין שוב יעלה, הדמעות והאושר שוב יציפו.

יורו 2020 היה חודש קסום עבורי ועבור מיליוני איטלקים. טרגדיית הקורונה שקרעה את המדינה הצליחה להחדיר בשחקנים כוחות־על, רצון עז לאחד את האומה, להחזיר לעם שמחה גדולה. והם עשו זאת בענק. זה היה חודש שבו לא רק התרגשנו מהאווירה, מרוח הלחימה המדהימה של האזורי – הם גם פשוט שיחקו כדורגל מצוין. הרגשנו שקורה שם משהו מאגי, הרגשנו את הווייב החיובי, את הלכידות. הם שידרו לנו את זה מבעד למסך בשירת ההמנון האדירה, בחיבוקים שלהם, במבטים, בחיוכים. הלכידות הזו התבטאה גם על המגרש: בכל פעם התבלט מישהו אחר כשרוברטו מנצ'יני היה זקוק לו. לא היה שם אגו.

כל הרגש הלאומי הזה לא מסתכם רק בנבחרת הכדורגל. נדמה שמשבר הקורונה הצליח לדחוף את כל הספורטאים במדינה לתת כל כך הרבה מעבר, והשנה הזו תיזכר ברצף הישגים בלתי נתפסים עבור הספורט האיטלקי: ממדליות הזהב הסנסציוניות של האתלטים בטוקיו (אלוף אולימפי בריצת 100 מטר? מאיפה זה בא?!), הזכייה של נבחרות הגברים והנשים בכדורעף באליפות אירופה, אליפויות עולם באופניים, ועוד ועוד.

וכן, אפילו את האירוויזיון לקחנו. שנה של עונג צרוף, שנה של גאווה איטלקית אדירה.

דניאל בטיני

קופצים השניים

עוֹד מֵאָז מִשְׂחֲקֵי הָעוֹלָם הָעַתִּיק

הִתְקַבֵּעַ בְּכָל פְּרוֹטוֹקוֹל

כְּלַל בַּרְזֶל אַכְזָרִי שֶׁגּוֹבֵר עַל כָּל שְׁטִיק:

הַמְּנַצֵּחַ לוֹקֵחַ הַכֹּל.

וְאוֹתוֹ מְנַצֵּחַ, בְּרֹאשׁ הַדּוּכָן,

יְנוֹפֵף וִיחַיֵּךְ וְיִצְחַק – –

עַד שֶׁצָּץ לוֹ בְּטוֹקְיוֹ הַזּוּג שֶׁמּוּכָן

לְנַפֵּץ אֶת כְּלָלֵי הַמִּשְׂחָק.

הֵם עָמְדוּ בִּדְרִיכוּת אֶל מוּל פְּנֵי הַשּׁוֹפֵט,

לָחֲצוּ יָד בְּדִיל שֶׁכְּמוֹתוֹ לֹא נִרְאָה:

כָּךְ הֶחְלִיטוּ שְׁנֵיהֶם, סְפּוֹרְטָאִים לְמוֹפֵת,

לְוַתֵּר עַל קְפִיצָה מַכְרִיעָה.

לֹא עוֹד קְרַב רֹאשׁ בְּרֹאשׁ, בְּלִי שׁוֹבֵר שִׁוְיוֹן קַר –

שְׁתֵּי מֶדַלְיוֹת זָהָב וְגַם שְׁנֵי הִמְנוֹנִים.

אוֹ אָז בָּארְשִׁים חִבֵּק, וְטָמְבֶּרִי נִזְכַּר

בְּמַסַּע יִסּוּרִים שֶׁל שָׁנִים.

שְׁבִיל דְּמָעוֹת שֶׁל שִׂמְחָה עַל גַּבֵּי הַמַּסְלוּל.

הִתְרַגַּלְנוּ לִרְאוֹת מְנַצְּחִים בִּבְדִידוּת,

חוֹגְגִים בְּגַפָּם, וּבְרֶגַע צָלוּל

הִתְעַלְּתָה בְּיַפָּן הַיְּדִידוּת.

שמואל מוניץ

ג'וקוביץ', תלמד

גולדן סלאם פראלימפי כפול

ה־12 בספטמבר 2021 ייזכר כתאריך מכונן בספורט הפראלימפי. באותו היום נכנסו דילן אלקוט האוסטרלי ודידה דה חרוט ההולנדית לספר השיאים של הטניס, כשהשלימו בניו־יורק, בהפרש של שעתיים, משימה כמעט בלתי אפשרית: זכייה בשנה קלנדרית בארבעת טורנירי הגראנד סלאם פלוס מדליית זהב פראלימפית. הישג מושלם עם שם מושלם: "גולדן סלאם".

שטפי גראף (1988) היא היחידה שנמצאת איתם במועדון האקסקלוסיבי. נובאק ג'וקוביץ' היה קרוב, אבל נכשל בחצי הגמר בטוקיו ובגמר בארה"ב. אצל אלקוט ודה חרוט לא היו נפילות, רק הנפות.

אלקוט בן ה־31, שמתחרה בקטגוריית הנכות הקשה ביותר, הוא שיאן הזכיות בגראנד סלאמים ליחידים (15). בגיל 17 כבר היה אלוף אולימפי עם נבחרת הכדורסל של אוסטרליה בכיסאות גלגלים. לדה חרוט יש 12 גראנד סלאמים ליחידות, והיא רק בת 24. ההישג שלה אפילו מרשים יותר, כי חזרה מטוקיו עם זהב גם בזוגות, לעומת אלקוט שהפסיד בגמר.

"אנחנו לא עושים את זה בשביל התארים", ביקשו להעביר מסר משותף אחרי הזכייה באליפות ארה"ב, "אלא למטרה אחרת לגמרי: לשנות את החשיבה של כולם לגבי אנשים מוגבלים, שיכולים גם הם לחיות את החיים שהם רוצים".

רענן וייס

מדליית זהב בהתעללות

סוס מקבל מכות בטוקיו

קורין אלאל טענה פעם שאין סוסים שמדברים עברית. באולימפיאדת טוקיו גילינו שיש סוסים שלא משנה איך תדבר איתם, רק הם יחליטו מה עושים היום. וביום של ה־6 באוגוסט 2021 הסוס "סיינט בוי" החליט שנמאס לו לקפוץ - ושאניקה שלוי תקפוץ לו.

עד שהתחיל היום הזה, הרוכבת מגרמניה הייתה פייבוריטית לזכייה בקרב־5 מודרני, אבל דווקא המקצוע שכולל אמצעי תחבורה מאוד לא מודרני כמו נעיצת עקבים בסוס השאיר אותה מחוץ לתמונת המדליות, אבל בפנים לתמונת אנשי השנה בקטגוריית התעללות בחיות.

ההקלטה שנחשפה לאחר מכן, ובה נשמעת המאמנת שלה מדרבנת אותה להצליף ב"סיינט בוי" כמו עוזרת בית מהאייטיז עם שטיח שמשתפל ממרפסת הבית, כבר הובילה לכך שרכיבה על סוסים הוצאה מהתוכנית של קרב־5.

הרגע הזה, שבו סוס אחד ביפן הפך לגיבור של גזע שלם ולמנהיג מעמד הפועלים על ארבע, היה אחד העוצמתיים של 2021. עד כדי כך שהוא השכיח את הרגע שהגיע יומיים קודם לכן, שבו סוס אחר - של מתחרה ישראלי - פישל במקצה שלו כי פחד מפסל של לוחם סומו שניצב ליד המשוכה.

איציק שאשו