משחק מכור

כמה קשה היה לי לצלוח את 'בממלכת הרוחות הרעבות'. לא בגלל 619 עמודיו (580 אם לא מחשיבים את מראי המקום והביביליוגרפיה העבותה), לא בגלל החלקים המדעיים שמתייחסים לנוירופיזיולוגיה ולביוכימיה ועוסקים בהרחבה בתפקוד המוח על קולטניו, מעגליו ומבנהו, ל־PFC הלוא היא קליפת המוח הפרה־פרונטלי ולשלל הטרנסמיטורים וההורמונים המעורבים בתהליכי ההתמכרות (דופמין, קורטיזול, אדרנלין, אוקסיטוצין – אם למנות כמה). כל אלה מונגשים בשפה נהירה יחסית ומעוגנים במרוצתו ההגיונית של התוכן הסיפורי.

קשה לצלוח את הספר הזה על שבעת חלקיו (אולי כמחווה לשבעת מדורי הגיהינום) – לא רק משום שהתמכרות היא צרה צרורה ורודפנית שמאמללת את הסובלים ממנה ואת בני משפחותיהם ומסיבה את חייהם לאסון מתגלגל שבגילומיו מעיק ומטלטל לשאת, ולא רק משום שכמעט בלתי אפשרי להישיר מבט אל הנסיבות האיומות שהולידו את ההתמכרות. קשה כל כך לקרוא את הספר עב־הכרס הזה שמגולל כרונולוגיה אישית וחברתית של כאב תהומות, גם בשל שלל המראות והשיקופים שהוא מספק בנדיבות. "התמכרות היא תמיד תחליף עלוב לאהבה" – אני קוראת על המכורים מדאונטאון איסטסייד, "גטו הסמים של ונקובר", שבהם מטפל מאטה במרפאת מעון 'פורטלנד' ושאת סיפוריהם הקשים מנשוא הוא שוזר לכל אורכו של הספר וחושבת כל העת גם על עצמי. "המכור לעולם אינו מסופק. מצבו הרוחני והרגשי הוא מצב של חוסר עמוק"; אני קוראת על מאטה המתעמת בגילוי לב יוצא דופן עם התמכרויותיו שלו תוך שהוא מתמודד עם הפנים הרבות של הכאב בחיי מטופליו וחושבת כל העת גם על עצמי. גם על הסובבים אותי.

• • •

המהלך של מאטה, שמתוודה כבר בהקדמה ובהמשך בהרחבה בפרק שכותרתו "מכור יודע לזהות מכור" על התמכרותו לעבודה ולרכישה כפייתית של מוזיקה קלאסית, אינו רק אתי ממעלה ראשונה. העובדה שהוא לא מתחכך עם שאול התחתיות של ההתמכרות מתוך עמדה מרוחקת של אנתרופולוג־צופה אלא מתוך אמפתיה גמורה ומשתתפת — תורמת לטוויית קורים של הזדהות וחמלה ולזריעת תובנות עומק גם בצד של העיניים הקוראות. הציפייה מנורמות הכתיבה על אוכלוסיות מוחלשות השתנתה דרמטית בעשורים האחרונים, ומאטה ממקם לפיכך את עצמו ואת קורותיו בתוך השדה: "ביסודו של דבר איני שונה כל כך מהמטופלים שלי, ולפעמים איני מסוגל לשאת את ההבנה עד כמה מצומצם המרחב הנפשי, עד כמה זעירה מידת החסד־ממרום, שמפרידים ביני וביניהם", הוא כותב. מאטה לא מתיימר לטעון שהוא ומטופליו נמצאים על אותו מישור, והוא מודע לחלוטין להבדלים הכלכליים, המעמדיים, הבריאותיים והאחרים הפעורים בינו לבין המטופלים שלו, הנאבקים לשרוד בשולי השוליים של החברה, כשסכנת קיום תמידית מרחפת מעל ראשיהם. בהקדמה למהדורה המחודשת של הספר, עשור לאחר שיצא לראשונה לאור, הוא מתייחס לביקורת שהוטחה בו על כך שכרך את עצמו בכפיפה אחת עם מטופליו. לשיטתו, קיים תהליך אוניברסלי אחד של התמכרות, על אף שזו יכולה ללבוש צורות רבות — מהמטונפות ומסכנות החיים ביותר ועד המהוגנות לכאורה. סמים, אוכל, מסכים, ספורט אתגרי, עבודה, הימורים, סקס, מערכות יחסים, קניות או ניתוחים קוסמטיים — אין התמכרות טובה לחומרים או להתנהגויות וכל ההתמכרויות גורמות נזק. כולן כולאות את נשאיהן במעגלים סגורים של שיכוך כאב, גמול ורצייה.

אז ודאי שיש הבדלים עצומים בין אורחות חייו של מכור לקריסטל מת' שנדבק ב־HIV או בצהבת נגיפית בשל שימוש במזרקים מגואלים לבין מנכ"ל חברה שמכור לעבודתו. אבל גדולתו של הספר ושל כותבו מתבטאת בפריעת הסדר הנוקשה המעמיד את הראשון במקום השמור לפרזיטים בני בליעל ודוחה בזלזול את עצם שיוכו של האחרון לממלכת הרוחות הרעבות. ההגדרה של מאטה אינה משתמעת לשתי פנים: "התמכרות היא כל התנהגות חוזרת ונשנית, קשורת חומרים או לא, שהאדם מרגיש אנוס להתמיד בה בלי קשר להשלכותיה השליליות על חייו ועל חיי אחרים". גם את סיפורו של איל העיתונות הבינלאומי, הטייקון לורד קונרד בלק, שעל פשעיו התאגידיים שילם בשנות מאסר, הוא מפרש כהתמכרות. במקרה שלו, לכוח, לכסף ולמעמד.

שלושה גורמים חוברים יחדיו כדי להפוך אדם/אישה למכור/ה: "אורגניזם מועד; סם בעל פוטנציאל התמכרותי; ועקה". מאטה מקדיש יריעה נרחבת לכל אחד מהגורמים הללו, ותוך כדי כך מפריך אמונות כוזבות שהשתרשו בתודעה הציבורית, למשל לגבי נטיות גנטיות או מסוכנותם של הסמים עצמם. הסיפורים האישיים רוויי הטראומות של מטופליו, שלהם ולשאר הרוחות הרעבות הוא מקדיש את ספרו, מדגימים עד כאב מהי עקה — שהיא לעיתים קרובות עקה רב־דורית. כמה מן המחקרים הרבים המוזכרים בספר מסייעים להבין כיצד החיווטים הקלוקלים של הפעילות המוחית נוצרים בשל מצוקה של האם בזמן ההיריון של העובר, אבל המשקל של תנאי הקיום לעולם אינו נפקד. כמדען, הוא מתאר לפרטים כיצד "המנגנון האופיואידי היסודי בחיים של אהבה/עונג/הפגת כאב מספק את נקודת הכניסה לחומרים הנרקוטיים למוחנו". אך כאדם פוליטי, מאטה מכיר בעוני, בשוליות, בגזל ובעוולות המושתים על קבוצות מסוימות — למשל, של ילידים בקנדה שהודחו באלימות לתחתית הסולם החברתי — כמדגרה של מחלות נפש, ביניהן התמכרויות. בין היתר בשל כך, הספר הזה הוא כה חשוב, משום שאינו מסתפק בתיאורה הקליני של הבעיה אלא נוטע אותה בקונטקסט רחב שמעבר לעגימות הביוגרפי – בסוציולוגי, בתרבותי, בהיסטורי.

רבות נכתב על מאטה, ניצול שואה מהונגריה, שהפך זה מכבר לכוכב בינלאומי והיה למומחה מבוקש ברחבי העולם בזכות היחס הלא־שיפוטי, המכיל ובעיקר האקטיביסטי שלו למכורים ולמדיניות הטיפול בהתמכרות. המחויבות שלו כמטפל להעניק לאנשים שאיבדו כמעט את צלם האנוש שלהם את מלוא הקשב והרגישות, היא מעוררת השראה. אך מאטה אינו מסתפק בכך. אחד החלקים החשובים ואף המעניינים יותר בספר עוסק במדיניות ה"מלחמה בסמים", כפי שהוא מכנה אותה. זו מדיניות כושלת של מרדף חסר תוחלת שמציבה את אחרוני האומללים כאויבי המשטר, כשעירים לעזאזל, במקום לחתור בשלל דרכים אפשריות והרבה פחות יקרות להקל על סבלם וליצור מציאות הומנית עבורם. אחד הנתונים המדהימים שהוא מספק בחלק הזה, הוא ממחקר שנעשה ב־2007 ובו נמצא כי 73 אחוזים מהתקציב הקנדי השנתי בסך 245 מיליון דולר שמוקצה למאבק בסמים מוקדשים לאכיפת החוק, 14 אחוזים לטיפול, שבעה אחוזים למחקר ושלושה אחוזים בלבד למניעת התמכרות ולמזעור נזקים. המספרים האלה לא ייאמנו לכשעצמם, אבל הם מקבלים תוקף מקומם של איוולת מדיניותית כשלצידם העובדה שעבודת השיטור האינטנסיבית והיקרה הזו לא הניבה כל השפעה על ריסון צריכת הסמים הלא־חוקיים. "הסמים אינם הופכים את המכור לפושע, החוק עושה זאת", קובע מאטה ומציע לזנוח את המדיניות המעוולת והמזיקה שמובלת על ידי ארה"ב בראש ובראשונה, ולהשתית תחתיה מדיניות של אי־הפללה, של מזעור נזקים, טיפול ויצירת הזדמנויות.

• • •

למי שמגיעים לסוף הספר, אחרי שגדשה סאת היגון, ההתעללות והאומללות, צפויים מספר מתווים לטיפול ולמשככים אפשריים של כאב ההתמכרות. רוח הבודהיזם השורה על ספרו מלכתחילה (ממלכת הרוחות הרעבות היא אחת משש הממלכות במעגל החיים הבודהיסטי) מרקדת סביב בודהה והתודעה המתבוננת בעצמה: "תשוקה, כמו הגשם, מציפה את הבית. אבל אם הגג חזק, יש מחסה". כך, כדי למלט את עצמי מתלאובותיי, מאטה מייעץ לי לא להרשיע ולהעניש את עצמי בפעם הבאה שאני פותחת מכנית את דלת המקרר, אלא לתרגל צפייה מודעת בפעולות התודעה כדי שאוכל בהדרגה להשתחרר מהתגובות האוטומטיות שפיתחתי כדי להימלט מכאב. בראש ובראשונה הוא ממליץ על סקרנות, פתיחות, קבלה ואהבה. הוא ממליץ על קשב חשוף, שניתן להשיג באמצעות מיינדפולנס או מדיטציה, למשל, ומפרט את שיטת ארבעת הצעדים של UCLA לטיפול עצמי המופיעה בספרו של ד"ר ג'פרי שוורץ Brain Lock ('נעילה מוחית') שעליה הוא מוסיף עוד צעד חמישי משלו. בגדול, מדובר בתרגול יום־יומי של מודעות קשובה לתהליכים המנטליים ולתגובות המנטליות שלנו, שיש בכוחו לחלץ את המוח מהילוך הסרק שעליו הוא נתקע, לעזור לנו לרדת מהסחרחרת הכפייתית. אין כאן הבטחה לריפוי, אבל יש תקווה והתכוונות.

אחד הרגעים קורעי הלב בספר מגולם בתמונת אופניים קטנים יפהפיים עשויים חוט אלומיניום, מופת אמנותי שקיבל מאטה במתנה מקלוד, מכור שמת מסיבוכי HIV. מאטה מגדיר את המטופל הזה כאמן מצטיין, שהמפגש איתו, עם חוסם עורקים וחומר פסיכואטיבי במלון המעופש בדאונטאון איסטסייד, היה "טבילת האש המהירה שלי במזעור נזקים". המאבק לכינון חיים בעלי משמעות שיש בהם אמונה רוחנית וחופש ליצור, הוא עוד אחת מהדרכים המועילות להתמודדות עם התמכרות. אין זאת אלא שלמרות שבשעתו נטיתי לבטל אותם כליל, היה משהו בדבריו של אותו פסיכולוג שהציע לי כבר לפני עשורים במקום לאכול, לכתוב פואמות על גלידת וניל.

לחש ויטרינות קדום

אֵינִי מִשְׁתּוֹקֶקֶת לִקְרוּאָסוֹן הַחֶמְאָה הַפָּרִיךְ הַזֶּה

אֵינִי מִשְׁתּוֹקֶקֶת לְמָאפִין הָאֻכְמָנִיּוֹת

הַחֲמַצְמַץ הַזֶּה

אֵינִי חֲפֵצָה בְּמַקֵּל הַגְּבִינָה הַמְּפֻתָּל הַמְּצֻפֶּה שוּמְשוּמִים זְהֻבִּים שֶׁרֵאשִׁיתוֹ נֶשֶׁךְ מֶלַח

וְאַחֲרִיתוֹ מְתַקְתֶּקֶת

אֵינִי חֲפֵצָה בְּסֻפְגָּנִיָּה שֶׁכְּרֵסָהּ הָרָה קְרֵם פָּטִיסְיֶר

וְרֹאשָׁה עָטוּר גִּלְפִי שׁוֹקוֹלָד מְסֻלְסָלִים

אֵינִי מִתְאַוָּה למילפיי הָעֲסִיסִי הַזֶּה עַל רִבּוֹא עַלְעַלָּיו הָעֲדִינִים מִמֶּשִׁי

אֵינִי מִשְׁתּוֹקֶקֶת, אֵינִי חֲפֵצָה, אֵינִי מִתְאַוָּה,

אֵינִי בּוֹר סוּד שֶׁמְּאַבֵּד אֶת כָּל הַטִּפּוֹת

בממלכת הרוחות הרעבות // גאבור מאטה - תרגום: שאול לוין - אסיה - 619 עמ'