מילים יפות ללא כיסוי

יש את הרגע הראשון שאת פותחת את הדלת של חדר המלון שלך, ורואה מה קיבלת בשביל כמה מאות דולרים ללילה. אני שייכת לסוג האנשים שתמיד אומרים "וואו" איך שנפתחת הדלת, לא משנה אם מה שמחכה לי שם זה מאורה בצבע כתום טבסקו שנראית כאילו רצחו בה חדרנית. אני עושה את זה כי כשאני יוצאת לחופשה, אני רוצה שיהיה לנו מושלם. ולכן אסור ששום ביקורת תעכיר לנו את מצב הרוח, בטח לא על התחלת החופשה. אסור לרן לשנוא את החדר, אסור לו להעיר בתמימות שהעיירה שהגענו אליה נראית קצת מנומנמת. חופשה איתי זה כמו מחנה כפייה של שמחה, צריך לאהוב את הכל ולהיות כמה שיותר קולניים ומשתפכים כשאוהבים את הכל. אפילו בדרך לפה, למלון הבוטיק, נזפתי ברן ששכח ליהנות בקול. "למה אתה כל כך שקט?" אמרתי לו, "אתה לא מת על הנוף הזה? תראה כמה הארץ שלנו יפה". "אני מת על הנוף הזה", רן ענה בהכנעה והמשיך לנהוג. האמת היא שהוא צדק, כולה נסענו בכביש החוף, לא בדיוק דהרנו באסטון מרטין פתוחה על פני מטעי האפרסקים של טוסקנה.

גם עכשיו, כשאני פותחת את דלת החדר שבו נבלה את היממה הבאה, אני אומרת את הוואו המסורתי, לא משנה שהחדר חשוך ואין לי מושג איך מדליקים את האורות עם המנגנון בית־חכם הטורדני הזה. "מקסים ממש, בוא תראה", אני קוראת לרן שנאבק עם המזוודות במסדרון. "אני טיפה עסוק פה אם לא שמת לב". אני מציינת לעצמי שהוא נשמע לא מספיק מאושר כשהוא אומר את זה, ורושמת לו הערה קטנה על "מרירות לא הולמת במהלך חופשה".

הכל התחיל כשהחברה הנשמה שלי הודיעה לי שהילדים שלה חטפו את השפעת הנבזית שמסתובבת עכשיו וידועה גם בכינוי "לא, זה לא אומיקרון". היא אמרה שהיא רוצה שאני אסע במקומה למלון שהיא ובעלה הזמינו כי "אין לי כוח לריב איתם חמישה חודשים בשביל החזר עלוב". אמרתי לה שאני אוהבת אותה לנצח ומיד חפזתי לאתר של המלון. "וואו", אמרתי לרן, והפעם התכוונתי לזה. המלון הצהיר על עצמו כמלון בוטיק שהוקם בבניין היסטורי משומר מתקופת המנדט. ובגלל שהוא חדש הוא מציע את כל הפאר הזה במחירי הרצה. בתמונות נראה חדר מואר, ענקי, עם חלונות צרפתיים שנפתחים למרפסת שיש בה כורסת קש מתנדנדת שתלויה מהקיר. הייתי צריכה לדעת, מלונות ברשת זה כמו הבחורים האלו בטינדר שמצטלמים מחובקים עם האחיינית שלהם כדי שתחשבי שהם אבהיים ואז מתעללים בך בקור אכזרי.

"מלון בוטיק קונטמפוררי בגישת קונספט של אמנות ישראלית מתחילת המאה". קראתי לרן, ידעתי שזה ריר שיווקי שלא אומר שום דבר, ובכל זאת זה מילא אותי בהתרגשות ארוטית. "אולי קונטמפוררי זה אומר כל מיני דברים חדשניים כמו סבון אורגני בריח חמניות ובייקון?" כבר התרגלתי לזה שבחו"ל, מלונות בוטיק עושים הכל כדי להפתיע אותך, בדנמרק למשל חיכו לנו בחדר שתי גיטרות קלאסיות אם יתחשק לנו לנגן. "קונטמפוררי ארט קונספט", רן אמר, "איזו אנגלית יפה, חבל שהמחירים לא באנגלית גם".

כשהגענו למלון הכל נראה מבטיח. מבנה האבן המשומר אכן היה יפהפה, הגינה בכניסה מטופחת, הדבר היחיד שקצת הציק לנו זה שמישהו החליט לתלות בגינה זוג רמקולים עצומים בין שני עצי הזית, אבל בשלב הזה הם ניגנו בעיקר נעימות שקטות של פרנק סינטרה. פקיד הקבלה נתן לנו פיץ' קצר נוסח - "מקווים שהשהות שלנו איתכם תהיה מהנה", ואז הגיש לנו חוברת מודפסת והוסיף, "כדי למקסם את ההנאה שלכם מהקונספט, אני מציע שתעברו קצת על יצירות האמנות הישראליות שהארכיטקט שלנו אצר במשך שנה והניח בלובי". אחרי התעופה העצמית שלו, ציפיתי למצוא שם את סיגלית לנדאו תלויה על הקיר מרתמת בנג'י ושוקדת על איזה מיצג חדש. אבל כל מה שראיתי היו שבע תמונות מלבניות של צורות גיאומטריות שנראו כאילו קנו אותן לפי משקל אצל כונס נכסים. "נחמד שהם גאים בעיצוב שלהם", אמרתי לרן, מקפידה שלא יחדור לחופשתנו איזה בדל של רגש שלילי. אבל בפנים תהיתי מדוע אני צריכה להחמיא למלון על הטעם האמנותי שלו?

בינתיים, רן מכניס את הכרטיס לגומחה בקיר. אור קלוש שוטף את החדר ומראה לנו את כל צפונותיו. כלומר, כל הצפונות שיכולות להיכנס בחדרון בגודל 11 מטר מרובע. "מה זה", רן אומר, "זו קבינה של ברלינגו". אבל אני עדיין נחושה בדעתי להאמין בחדר הזה. אז אני הולכת לסייר בו, כמה שאפשר לסייר בתוך בול דואר. "אה", רן אומר, "אני מבין מה הם עשו. לקחו את השלד של הבניין המשומר, ומעליו פשוט השחילו עוד שבע קומות של בנייה זולה, ובחלק הזה אנחנו". ובינתיים, אני עומדת המומה ולא מצליחה להבין אף אחת מההחלטות העיצוביות של הארכיטקט. למה הכל דיקט חום? למה הקירות והרהיטים כהים כמו מנת כבדים עם בצל? מה הוא קיווה להשיג כשבנה את קופסת הנעליים העצובה הזו? ואיזה סוג של רומנטיקה הוא חשב שנייצר בחדר הזה? בוא נשחק בשתי תולעי עץ שובבות שזוחלות בתוך פורניר?

מלון בוטיק חייב הומור, שובבות, אחרת מה עושה אותו בוטיק למען השם? ברז המקלחת בחדר שלנו רגיל ויש לו אפילו קצת חלודה ביתית בקצה. השמפואים הקטנים רגילים, המיטה עשויה מדיקט, "לפחות יש מכונת קפה", רן אומר. הוא ניגש אליה וחוזר אליי, "הם שמו לנו בול, אבל בול, שתי קפסולות. אז או שנשתה בבוקר, מאמי, או שעכשיו, יותר מזה אין". אין ברירה, אפילו אני לא אצליח להרגיש שום דבר מרגש או חמים בצינוק ההחמצות הזה. יורדים לפקיד הקבלה. "נו בוודאי", הוא אומר, "אתם שילמתם רק 900 שקל על חדר זוגי, והחדרים שרואים באתר זה סוויטות, זה עולה הרבה יותר. יש אורחים שמתחננים לקבל חדר אורבני־מודרני כמו שקיבלתם". בשלב הזה, לאט־לאט נוחתת עליי ההכרה שלא סתם חפרו לנו במוח על העיצוב ועל האמנות והקונספט, הם יודעים שהם נותנים לך חדר פצפון וגרוע במחיר מוגזם, ומקווים לכסות על כל הקומבינה הזאת במילים יפות, שיגרמו לך להרגיש שאתה היחיד שלא רואה את ההשפעות הקונטמפורריות במנורת הלילה שנראית לך כאילו קנו אותה במקסטוק.

"ואגב", אומר הפקיד, אולי הרגיש שלא בא לי לחזור לדיקטטורה החומה והמחניקה של החדר. "יש עכשיו הפי־האוור במסדרון ליד חדר האוכל, מוזמנים בחום". אני נדלקת ישר, מדמיינת איך רן ואני מתיישבים על ספת קפיטונז' ומערסלים כוס יין חם ומבושם במקל קינמון. אבל כשאנחנו מגיעים למקום אני מגלה שולחן משרדי שמישהו הציב עליו מחם, כמה תיונים של ויסוצקי, ובקבוק אחד של למבורסקו זול. יש גם כיבוד - צלחת חד־פעמית שעליה סידרו כמה עלי גפן. זה כל כך עצוב, ותמוה, מה הקשר בין עלי הגפן האלו, והם אגב מקופסת שימורים, ליין ולתה? זה הפי כמו השתייה של סיגלית ממשאבי אנוש. "לחיים" אומר לנו גבר ומרים לכיוונו כוס למבורסקו. "תגיד", אני מעיזה לשאול, "אתם נהנים במלון הזה?" "נהנים", אומרת האישה שלידו. ידעתי. רן ואני פשוט הפכנו לבני 50 פלצנים וחמוצים ששום דבר לא מספיק טוב להם. "אנחנו פה בוועידה מטעם חברת שיווק התרופות שלנו ואנחנו שיכורים, וגם קיבלנו את זה בחינם".

2021 הייתה שנתה של החופשה בישראל, וכפי שזה נראה עכשיו, 2022 הולכת לתת לה שיעורים בלהשאיר אותנו בארץ. "לא ייתכן שיש לך באייפון 35 תמונות מתלהבות מכפר פולני בשם קרפץ' שמתגאה בעיקר בנחל הקרפיונים השוקק שלו, ואת ממשיכה לחשוב שמדבר יהודה מכוער". ככה אני חושבת לעצמי בדרך חזרה למעלה, שלפחות נטייל מחר בגליל המקסים. "תפתח את החלון", אני אומרת לרן, "נעמוד ונסתכל על הירח". רן שוקד על החלון במשך רבע שעה, וכל מה שהוא מצליח זה לפתוח אותו לסדק ברוחב שלושה סנטימטרים. "זה בכוונה" מסביר הפקיד בטלפון, "זה מנגנון הבטיחות הייחודי שלנו". הוא לא מוסיף, "כדי שהאורחים לא יקפצו מהחלון ויתאבדו". להיות ב־11 מטר מרובע בלי חלון? יש גבול לקומבינה, חייב להיות גבול לקומבינה, בן אדם לא יכול להיחשב מפונק רק כי הוא רוצה חדר טיפה יותר גדול מאגוז פקאן שיש בו אוויר לנשימה. "נעלה למעלה", רן אומר, "כתוב בעלון שיש פה מרפסת שמשקיפה על הנוף, ושבלילה מפעילים שם גם לאונג' בר". הוא רואה שאני עצובה, והאמת היא שאני גם רותחת. "בואי. יהיה אוויר מעולה, נשתכר בבר, יהיה כיף".

ועכשיו אני נזכרת ברמקולים ששמו בגינה היפה בכניסה. הרמקולים האלו, מתברר, מותקנים בכל פינה של המלון הזה. והם כבר לא מנגנים נעימות שקטות, הם מנגנים בקולי קולות מוזיקת האוס מחרידה. היא בוקעת מעצי הזית שבגינה, היא צורחת במעלית, וכשאנחנו מגיעים למרפסת הווליום שלה כל כך גבוה שאי־אפשר לדבר. "לא טוב", אני צועקת לרן מעל הבסים, "אני לא אצליח להירגע פה בחיים", "מה?" רן שואל ואני מתייאשת. כבר עדיף היה שננסה להתרווח בתור מערכת התופים של סקאזי. ואין לאן לברוח, פשוט אין. ושוב עולה התהייה - למה? מה הקשר בין המלון ההיסטורי והאמנותי למוזיקת מועדונים מהניינטיז? מה החוט המקשר בין עלי גפן משימורים, פלייליסט צעקני של מכוני כושר, אמנות ישראלית בת זמננו וכורסאות מתקופת המנדט? הייתי אומרת שזה מלון לבליינים צעירים, אבל זוג החיילים שהתיישבו לידנו במרפסת התלוננו גם. "באנו לגליל", הם אמרו לנו, "רצינו שקט, אווירה, לא מועבטים". כשאני יורדת בבוקר ללובי לחפש שירותים, כי אין מצב שאני עושה את צרכיי מול החלון השקוף בחדר האמבטיה שמשקיף על המיטה עליה רן שרוע, אני מקבלת תזכורת שהצ'ק־אאוט ב־11. פקידת הקבלה כל כך מרגיזה אותי עם ה"תזכרו רק את שעת היציאה" הזה שלה שאני סוף־סוף פותחת את הפה. אני מעיזה לספר לה שלא, הם לא כל כך הצליחו לרתק אותנו למסע האירוח שלהם. גם לא להעניק לנו מה שהם כינו באתר, "נופש ישראלי עוטף וחמים עם זיקה בינלאומית". "אני מצטערת לשמוע", ומציעה פיצוי, "קפה ועוגה בלובי". ושוב, אני מוצאת את עצמי ליד המחם הארור, מבינה שהעוגה המובטחת היא ערגלית.