המדריך לזמרים מתחילים בלונדון
הדוקו של החיפושיות / אומרים שסרט הדוקו החדש על החיפושיות נמשך שעות, ולמרות אהבתי המזוקקת לארבעת המופלאים ששינו את פני עולם המוזיקה, אני לא בטוח שיש לי סיכוי להסתבלן (מלשון סבלנות) ולראות אותו מהתחלה עד הסוף. אבל לא יכולתי להתאפק, התחלתי לראות אותו באייפון בלי תרגום. ובעיקר עקבתי אחרי המבטאים והפרצופים עם הכישרון הצרוף של מקרטני, רינגו, ג'ורג' וג'ון.
וכששלח לי אמיר בן־דוד (זמר ועורך סרטי דוקו) קטע שבו נראים החיפושיות בחברת דיק ג'יימס שהיה הפאבלישר היהודי שלהם (כלומר אחז אז בזכויות השירים שלהם) ושלימים נהיה המנהל הראשי של אלטון ג'ון בחברת המוזיקה העצמאית בניהולו, זה הצית בי זיכרון ישן, של שני נערים שהגיעו פעם ללונדון, כדי לחתום עם האיש היהודי הקרח הזה שכינינו אותו "דיק הלא־מזיק" על חוזה פאבלישינג לחמש שנים.
חלונות עולים ויורדים / סכם את 2021 ביקשו ממני, אבל לא יכולתי. כי אני לא זוכר כלום. ולכן אני מנצל את ההזדמנות לעוף בחזרה לעבר ימיי כזמר מתחיל. זה היה בשנת 1974, שנה אחרי מלחמת יום כיפור, כשפצעי המלחמה טרם הגלידו וכשאצ'י ואני נחתנו בנמל הית'רו הלונדוני בפעם הראשונה בחיים שלנו, או לפחות שלי.
אצ'י היה הבסיסט שלי בהופעת צוותא שעשינו לימים. ויחסית אליי היה איש העולם הגדול, כי נולד בוינה, גדל והתחנך בה עד גיל 17 כשעלה כעולה חדש לארץ ישראל. ואילו אני הפרובינציאלי עם האנגלית המשובשת, לונדון הייתה עבורי סוף העולם והתחלתו.
ירדנו מהמטוס שסבל קודם מקשיי נחיתה בגלל הערפל, אספנו את המזוודות, כשהגענו ליציאה חיכה לנו גבר שאחז שלט באנגלית עם שמותינו בתוספת מיסטר. ולמרות שהיינו די נבוכים מהמיסטריות שנפלה עלינו, התעקש לאסוף את המזוודות שלנו ולהכניס אותנו כמעט בכוח למכונית הרולס רויס בנטלי החומה־אדומה עם הסמל של הנמר מקדימה שהחלה להסיע אותנו ללב ליבה של לונדון, העיר של המלכה, הביג בן ונהר התמזה.
"'סתכל 'סתכל", הפניתי את תשומת הלב של אצ'י, ויחד עפנו על החלונות העולים ויורדים בלחיצת כפתור במכונית המשוכללת כמו ילדים שמצאו צעצוע.
עיר מודרנית / נכנסנו ללונדון בפקקים (בישראל עוד לא היו כאלה). היא הייתה חשופה, מודרנית, מזמינה ומגלומנית. היה שם ערבוב צבעים. שחורים ולבנים, מחולפים ומעונבים וזרוקים מהתחת. היו שם גם כובד וגם חינניות וחוצפה במיני. פופסטאריות, סופ־אופרה, מרידה ביטלסית עם שערות על המצח.
אני זוכר את השקט שהשתרר במכונית היקרה שנסעה כאילו בדומם מנוע. ככה בטח נוסעים המלכה והמלך, חשבתי. בשקט־בשקט כדי לא להפריע לעצמם ולקראון (הכתר).
המזוודות שלנו היטלטלו בשקט בבגאז' האחורי שעה שהנהג שבר שתיקה ושאל: "זו הפעם ראשונה שלכם בלונדון גאייס? אנד האו איז דה ווד'ר?". ואנחנו גיעגענו באנגלית את שאלת ותשובת מיליון הדולר.
אני חושב שהעולם היה עבורי באותם רגעים נפלאים כמו גלגל ענק בלונה פארק. טוטאלי ואכזרי בעת ובעונה אחת ואולי מרוב המון אדם, הישראליות שלי התכווצה לממדי תפוז. אם תרצו קלמנטינה. מיששתי את התיק שלי וחשתי את מגע הספר 'החיים כמשל' של פנחס שדה שלקחתי איתי. ספר שבתמימות של נער מתבגר בלעתי כל שורה ממנו כששוטטתי אחר כך ברחובות לונדון, ואפילו סימנתי בעט את כל מה שנראה לי נחוץ לסמן כדי ללמוד את החיים ואת משלם.
הייתי צמא לדעת, אבל באותם רגעים ברולס רויס המחומם היינו צמאים ורעבים וביקשנו לעצור ליד המקדונלד'ס. וכשאצ'י קנה לנו גם קולה וגם המבורגר וגם צ'יפס בשקית חומה התחברתי לראשונה לטעם החיים העולמי הג'אנקי המוכר והממכר כל כך. "האם יש סיכוי לשמש?" שאלנו את הנהג באנגלית עילגת עם צ'יפס בפה. "אונלי סאמטיימס", אמר. רק לפעמים, כשבא לה.
גוד דיי סאנשיין / בניין הדי־ג'יי אם מיוזיק אליו נסענו כדי להיפגש עם המפיק דיק ג'יימס, עמד זקוף בלב רחוב אוקספורד ההומה והיה יותר גבוה מכל בניין תל־אביבי שהכרתי. וכשהנהג הוריד אותנו ליד הכניסה ואמר "אייל ווייט פור יו", כלומר אחכה לכם, לי זה נשמע כמו שורת מחץ משיר אהבה נוטף דבש.
עלינו במעלית ונכנסנו נבוכים ללשכתו של דיק ג'יימס והתיישבנו על כורסאות המשי לפי הוראת המזכירות הבריטיות המנומסות שנראו כמו M מסרטי ג'יימס בונד: תרצו קפה, ביסקיט? שאלה אחת וישר סירבנו בנימוס ישראלי למרות שהיינו רעבים המחץ.
החבר'ה הרעים עם השיער הארוך שישבו לידינו הוציאו גיטרות והחלו לנגן, ואני הבנתי מיד לפי השירים (גוד דיי סאנשיין וסיילנס איז גולדן) שמדובר בלהקת הטרמולוס וקפאתי על מקומי מהתרגשות. הם לבשו בגדים צבעוניים. ואילו אני את הג'ינס היחיד שהיה לי מהבית. אוויר חם של מזגנים עטף את החדר כשלפתע הוציא גבר קירח, עם פנים טובות ואף בולבוסי, את ראשו מהדלת ואמר: where are my friends from Israel? (איפה חבריי מישראל) סימנו את עצמנו ונכנסנו מבוישים למשרדו של דיק ג'יימס, המנג'ר או אם תרצו, "הידיד".
מתי פגישה נגמרת / מאיפה זה נפל עלינו? שאלתי את אצ'י מאוחר יותר, כשהבנו שדיק ג'יימס הכניס אותנו לפני הלהקה המפורסמת. אבל דיק היהודי הטוב, הבהיר את כוונותיו לקרב ולהחתים ישראלי כמוני לחמש שנים של כתיבת שירים, והעניק לכל אחד מאיתנו 500 שטרלינג לבזבוזים בוויקאנד.
עכשיו שמעו: בחוץ לארץ אתה לומד מהר מאוד מתי פגישה נגמרת. יש רמזים באוויר. ניד ראש, חיוך, קימה, קריאה למזכירה שתלווה אותך החוצה. אז יצאנו מהמשרד, ירדנו למטה, נפגשנו שוב עם הנהג הבריטי שחיכה לנו בנאמנות (אייל ווייט פור יו). משם נסענו למלון, עשינו צ'ק אין ויצאנו לצעוד ברחובות כדי לחפש את ג'יימס בונד ורוג'ר מור - המלאך.
אחר כך נכנסנו נרגשים לחנויות התקליטים המפלצתיות וירג'ין, סוני, וטאוור שנראו כמו ג'ונגלים של מוזיקה. שוחרי מוזיקה חיטטו במדפים. באחת החנויות התנגן ברקע השיר של אלטון ג'ון (יור סונג). איטס אה ליטל ביט פאני, דיס פילינג אין סייד, שר. האמת שאיט וואז וורי פאני (מאוד משעשע) כשבתור הפרובינציאל התמים לא בדיוק ידעתי אפילו איפה השירותים. "וואר איז דה פיפיש רום?" שאלתי את המוכר מהקופה הרושמת. בסוף ירדתי שתי קומות וגיליתי לראשונה את מה שנקרא הטוילט רומס. כן, הכל נראה לי פוסט־מודרני חללי משוגע ואנגלי כמו התחלת התודעה של החיים.
תודעה / כל אחד זקוק לפרספקטיבה של זמן כדי לסכם שנים שחלפו. ולעומת סיכום 2021 אז 1974 בלונדון כבר ברורה לי מאוד, שכן היא הייתה שנת התודעה וההכרה וההבנה מאיפה באתי ולאן תמיד אלך. כלומר אמנם חתמתי עם דיק ג'יימס על חוזה בן חמש שנים, אבל כלום לא יצא מזה. לונדון לא חיכתה לי. אלטון ג'ון לא הציע דואט ואני נשארתי ישראלי לגמרי, חזרתי לארץ ורק זכר אותם ימים גשומים ומוזרים נשאר לי מאז.
"תגיד איזו מכונית שווה יותר, רולס רויס או פרארי?" שאלתי את אצ'י כשנגררנו בדרך לטיוב (הרכבת התחתית). ואצ'י עם המבטא האוסטרי וההומור המושחז שלו ענה לי "תלוי מי נוסע בהן".
אגב נדמה שב־500 השטרלינג שדיק ג'יימס נתן לנו אז לבזבוזים קניתי עשרה ג'ינסים. רציתי שיהיו לי הרבה, עד שיגיעו כל המודלים של הג'ינסים הממותגים לישראל.
לפנייה לכתב/ת 
