המחיר הכבד של הקוביד
רון הוצא לחל"ת והתמסטל כל יום, כל היום. הדר נכנסה לדיכאון מהבידודים והתמכרה לכדורים. ויוגב, מוזיקאי, חשב לשים קץ לחייו כשהעבודה התפרקה לו מול העיניים. הקורונה גבתה את חייהם של אלפי ישראלים, אבל רבים אחרים משלמים מחיר נפשי קשה מנשוא. ביקור נדיר בתוך 'כפר איזון', הכפר השיקומי שבדרך כלל מטפל בתרמילאים או ביוצאי צבא שאיבדו כיוון בגלל שימוש בסמים, אבל בתקופה האחרונה מתמסר למטופלים החדשים: נפגעי הנפש של המגפה
חוף שדות ים, צמוד לקיסריה. חול זהוב נפרס על רקע ים כחול, וכמה גולשים שמסתכלים לסופות של דצמבר בלבן של העיניים. זה הנוף ב'כפר איזון', שנבנה על חורבות כפר נופש בשפת הים, לצעירים במשבר חיים והתמכרות לסמים. אין כאן שומר בכניסה ואין גדרות. חוץ מגדר אחת בלתי נראית. "למטופלים אסור להיכנס כאן לים כי הים פה הוא לא מוכר ולא מוכרז ואין מציל. הוא פרוס לפניהם אבל אסור", מסביר עומרי פריש, השריף של המקום, המייסד והמנהל של כפר איזון ב־18 שנים האחרונות. "אנחנו אומרים להם, 'תסתכלו על הים והגולשים, זה כמו העולם מחוץ לכפר שתצאו אליו, הרבה אנשים מסביבכם יעשנו קנאביס ויעשו סמים ולכם אסור".
מה אומרים על זה מכורים שרק הגיעו?
"הם מכבדים את זה. רתמנו את הנוף לטיפול. כשבא לפה מישהו פסיכוטי אני אומר למדריך שלו, 'תחלצו את הנעליים ולכו לאורך הים. תנו לו להרגיש את האדמה’. ללכת פיזית על אדמה זה מקרקע, במקום לשבת לשיחה על הספה".
רון (כל השמות בכתבה בדויים), בן 23 מהשרון, יושב עכשיו בבית עץ שמתפקד כחדר טיפולים בכפר. הוא זוכר מתי הוא, מכור למריחואנה ומאובחן בדיכאון קליני, נפגש עם הים הזה בפעם הראשונה. "יש פה לפעמים גולשי רוח, היו כאן ביום שבת אחד המון כאלה עם גלשנים בכל מיני צבעים וזה היה יפהפה, כמו תמונה. אני זוכר את עצמי חושב, 'הגראס היה הורס לי את הרגע הזה'".
למה?
"לא הייתי יכול ליהנות מהנוף הזה עד שהייתי מגלגל פייסל ומעשן. ואז הייתי מסתכל עליו בעיניים ריקות, לא מחובר לרגשות שלי".
רון הוא מהמטופלים שרואים פה הרבה לאחרונה בכפר איזון - מטופלי הקורונה. הם אלה שממלאים עכשיו את הכפר, איפה שהיו רגילים בדרך כלל לקבל צעירים אחרי הטיול הגדול, עם התנסויות בסמים שלא עלו יפה ולפעמים גם מתמודדי נפש, עדיין לבושים בשרוואלים שקנו ברישיקש. בשנה וחצי האחרונות, כשהתרמילאות כמעט נכחדה, התמלא המקום הזה בצעירים שהטרק שעשו היה מהמיטה שלהם למקרר. כאלה עם חוויות חיים קשות או יסודות נפשיים מעורערים עוד מקודם, שהבידוד, החל"ת והשינויים הטקטוניים שהביאה המגפה בשגרת החיים פשוט זרקו אותם מהרפסודה. ואת המצולות, הם גילו, אתה יכול לפגוש בגנגס או בבית שלך, זה לא משנה.
אם יש מגפה עולמית, עדיף שהיא לא תתפוס אותך צעיר. זאת כבר מסקנה ידועה ואפילו מוכחת. מחקר שנערך בארה"ב שפורסם ב'ניו יורק טיימס' במרץ האחרון, שנה לפרוץ המגפה, הראה שבהשוואה לבוגרים צעירים, מבוגרים בני 50 ומעלה נטו לחוות רגשות חיוביים יותר מדי יום, ופחות רגשות שליליים, ללא תלות בהכנסה או בחינוך. ואם אתה צעיר שהצליח לתפקד בקושי מבעד לדיכאון, הפוסט־טראומה, הסטלנות או כולם יחד, כנראה לגמרי איבדת את האחיזה כשהקורונה דפקה בדלת. זה מה שחוו רון, הדר ויוגב שהשלימו בחודשים האחרונים טיפול בכפר ומוכנים לחשוף את סיפורם. לא, לא תראו את זה עליהם כשתחלפו על פניהם ברחוב, אבל לפני שנכנסו לפה, שלושתם דיגדגו את המוות בעקבות הנגיף, ולא בגלל שנדבקו בו.
"עם המריחואנה התחלתי בגיל 15", מספר רון, "גידלנו כמה חברים בשדות של המושב שגדלתי בו. עישנו את החומר שלנו, הזמנו זרעים מהאינטרנט ולמדנו משם הכל. ההורים לא ידעו, היה טיפה פחד אבל בעיקר הרבה יהירות. עד שהגיעה המשטרה לעצור אותנו. לקחו אותנו לתחנה וכל הסוואג שהיה לי מול החברים של ההוא שמגדל סמים, נשבר מול אמא שלי כשבכיתי מולה ואמרתי לה שאני לא מאמין שזה קורה. ההורים שלי היו נגד עישון ולא מאלה ש'אם אתה משתמש עדיף שזה יהיה לידי', אבל הם חיזקו אותי. לא הייתה להם התפרצות כעס, אני רק זוכר שהם לקחו אותי לעורך דין ואמרו לי שזה על חשבון דמי הכיס שלי".
איך זה השפיע עליך בהמשך?
"הפכתי לתלמיד נורא אבל המעצר הבהיל אותי. לא השתמשתי אחרי זה כמעט שנה, הפעם הבאה הייתה רק בכיתה י"א ופחדתי בקטע מטורף, כל פעם שהפייסל עבר לידי עישנתי מהר והעברתי הלאה, מוכן לברוח. אחרי שלוש פעמים זה כבר היה באהלן־אהלן. אז השימוש לא היה כבד, עוד לא היה בור של הנפש שהיה צריך למלא. כשהתחלתי לעבוד בבית קפה הרווחתי כסף וכבר התארגנתי על עשרה גרם בכל פעם. התחיל דיכאון שלא היה זר לי, אבל היה באמת חמור. הגראס כבר הפך להיות הבעיה. קשרים חברתיים כבר לא יכולתי להחזיק, מי שבא לבקר אותי עשה את זה מרחמים ומדאגה. מה שעשיתי כל היום זה לראות תוכנית טלוויזיה אחת בלופים, מגיע לפרק האחרון וחוזר מחדש. ראיתי אותה משהו כמו שמונה פעמים בתוך חצי שנה. לא מתפתח בשום כיוון. עד שיצאתי מהבית והתחלתי לעבוד כטבח במקום שאהבתי ושעשה לי טוב, עדיין על הרבה גראס. ואז הגיעה הקורונה".
ומה קרה איתך?
"הוציאו אותי לחל"ת מהעבודה שלי כטבח בבית קפה, במקום שאהבתי. בהתחלה זה היה מדהים, לקבל כסף מביטוח לאומי, להתמסטל כמה שאני רוצה. לא הייתה משמעות לימים, הייתי מתעורר ולא היה כלום לעשות, פוקח את העיניים ומתמסטל עד היום הבא. לא מסוגל להיות עם עצמי לרגע. השתמשתי בנקודה הזאת במשהו כמו 16 גרם מריחואנה בשבוע. לא היה הרבה לאן לעלות מזה, עישנתי כל יום כל היום. זה כיבה אותי לגמרי, כיבה לי את הכעס, את העצב, את השמחה. לא היו לי רגשות עזים כלפי שום דבר, וכששום דבר לא חשוב לך אין מה לצאת מהמיטה בכלל".
הידרדרות חדה.
"ניסיתי למצוא עבודה כל הזמן לא בגלל הכסף, מה שקיבלתי מביטוח לאומי הספיק לי, אבל בשביל שתהיה סיבה לקום בבוקר. הייתי עובר על מודעות דרושים, היה מקום שמצאתי וכבר התחלתי בהתלמדות אבל ביום הראשון לעבודה שיחררו אותי אחרי שלוש שעות ואמרו לי, 'אין מספיק עבודה כדי להחזיק אותך'. כל זה בזמן שאני רואה בחדשות כתבות על זה שצעירים לא רוצים לחזור לעבודה. אני מסתכל על זה ומתעצבן, אני כן רוצה לעבוד אבל אין מה לעשות. הייתי הולך להמון ראיונות ואז שוב פעם יש סגר ולא מחפשים עובדים חדשים, במיוחד בתחום המסעדנות שאני חלק ממנו".
מתי החלטת שאתה עוצר הכל ונכנס לפה?
"בבוקר קר בדירת שותפים שגרתי בה בירושלים, כתבתי לאמא שלי שאני צריך 'מקום שבמשך חודש לא ייתן לי לגעת בסמים'. אמא שלי רשמה אותי לכפר. הייתי במצב שרציתי להפסיק את החיים כמו שהם היו, רציתי שהחיים יעצרו אבל לא למות. למות לשנה, עד שאוכל להתמודד עם הכל שוב".
× × ×
"יש את השיר הזה של החברים של נטאשה, 'אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה'. יש רמות מצוקה שאנשים מצליחים להחזיק כל עוד הם באיזושהי תנועה, גם אם היא לא חיובית. העצירה של התנועה שהביאה הקורונה גרמה לקש ששבר את גב הגמל", מספר חגי מזלי, פסיכולוג שעובד כרכז בית ב’כפר איזון’ כבר 12 שנים. "כשבן אדם לא בתנועה ויש מצוקה פנימית, נוצרת ההתפרקות וזה מה שראינו פה בחודשים האחרונים. תופעת התרמילאות נעצרה ויש יותר פניות שקשורות ככל הנראה למצב שהקורונה יצרה, לבדידות, לחוסר הוודאות, לבלבול, לשימוש בסמים בחדר סגור כשלא יוצאים ולא עושים אחר כך כלום. זה לא שימוש חברתי באקסטזי שאחריו רוקדים, זה שימוש פרטי בחדר הקטן שלך וזה כשלעצמו נחשב הרבה פעמים להחמרה ברמת ההתמכרות".
"התחלנו לפגוש אותם בערך חצי שנה אל תוך המגפה. בהתחלה כל העולם עצר וככה אנשים שסובלים הרגישו לא לבד, הם הרגישו שהעולם איתם. אבל אחרי חצי שנה העולם חזר לצאת, לעבוד, ללמוד. ונשארו אלה שלא הצליחו לחזור", מאפיינת רותם גור דותן, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית שעובדת גם היא כרכזת בית בכפר איזון מעל עשור. "הם לא יצאו מהבית חודשים ונקלעו לחוסר תפקוד קיצוני. וגם בשביל להחזיק סמים ברמה כזאת, צריך אלפי שקלים בחודש, אז יש כאלה שהתחילו לגנוב מההורים. דברים שהם לא מעולם הערכים הרגיל שלהם. מתוך זה הם נכנסו למצב משברי, יש אחד שחוטף התקף פסיכוטי, אחד שיפתח התמכרות, אחד שייכנס לדיכאון עמוק. כל אחד ואיפה שחוסר איזון נפשי לוקח אותו".
פגשתם גם פרנויות שהתמזגו עם עולם התוכן של הקורונה?
"בוודאי, המון, זה דומה לספקולציות של מתנגדי חיסונים אבל הרבה יותר גדול. מטופלים בהתקף פסיכוטי שתופסים את המגפה כמזימה, חושבים שיש כאן יד מכוונת, שמישהו מארגן את זה נגדם. כשאנשים באים עם פרנויות ופסיכוזות, זה מלווה בקונספירציות ופה פתאום הקונספירציות שינו כיוון. מקונספירציה שהשב"כ והמוסד רודפים אחריהם שהכרנו הרבה שנים פה, הקונספירציה קיבלה קשר לקורונה, שחברת התרופות רוצה להשתלט ורוצים להזריק לי משהו לווריד ולהשתלט לי על המחשבות. חשוב להגיד, הוא לא מתנגד חיסונים, זה בן אדם בפסיכוזה".
איך הם החליטו לעשות פוס משחק וללכת לטיפול?
"הרבה פעמים זאת המשפחה שאומרת, 'עד כאן. זה לא יכול להמשיך שאתה שוכב פה על הספה ולא עושה כלום'. או שקורה אירוע שגורם להם בעצמם לראות את הצורך, או מצבי קצה. למשל היה פה יותר מאחד שהפך לפרנואיד, הוא יצא עם סכין החוצה כדי להגן על עצמו, נכנס לקטטה ואז המשטרה עצרה אותו. נפתחים להם תיקים במשטרה לא על משהו מאוד גדול, פה על קטטה, שם על ניסה לגנוב קולה. זאת קריאה לעזרה בעיניי".
אצל הדר, סטודנטית ומלצרית בת 28 מתל־אביב שסיימה לאחרונה את הטיפול בכפר, הקריאה לעזרה הייתה בדמות תאונה עם משאית.
"עוד לפני הקורונה התמכרתי לממריצים ולויואנס, שמיועד לבעיות קשב וריכוז שאני מאובחנת בהן מגיל תשע", היא מספרת, "לפני שנכנסתי לכפר הייתי מסיימת קופסה של 30 כדורים בשבוע ובשאר הזמן הייתי על חומרים אחרים, קוק ו־mmc3. שזה בתחושה משהו בין קוק לאם־די, מזכיר מאוד חגיגת. עם הויואנס יכולתי לא לישון שלושה ימים, היו לי דפיקות לב מהירות שפחדתי שהלב שלי עוד רגע יתפוצץ. ואין לך עם מי לדבר על זה כי את לא רוצה להפחיד אנשים מסביב. זה היה כדי להשיג התעוררות כי הייתי ישנה כל הזמן, הייתי בדיכאון".
ואז הגיעה מגפה עולמית.
"כשהתחילה הקורונה סיימתי זוגיות ארוכה ועברתי לדירה לבד שלא הצלחתי להחזיק אותה. נכנסתי לשני בידודים תוך חודשיים, עבדתי אז בפלאפל ועם כל הבידודים האלה לא הצלחתי להתפרנס. חצי שנה הייתי סגורה בבית ושם ההידרדרות קרתה, הייתי לוקחת כדור וזה אפילו כבר לא העיר אותי, הייתי נשארת לשכב במיטה. לא הצלחתי לשלם יותר שכר דירה אז עברתי לגור אצל דודה שלי".
איך העברת את הזמן?
"שיחקתי באיזה משחק בטלפון שגם אליו התמכרתי. הייתי קונה כסף בתוך המשחק מהאשראי של אבא שלי. הוא בינתיים חשב שגנבו לו את האשראי, לא הבין מה זה כל החיובים האלה. זאת הייתה הבושה הכי גדולה שלי", הקול שלה נשבר, "יום לפני שנכנסתי לכפר סיפרתי לו שזאת אני והוא יצא עליי, לא האמין. הוא ביטל כבר את האשראי הזה כי חשב שגנבו לו את הפרטים. אמרתי לו שאני כל כך מתביישת בעצמי".
קשה נורא.
"ההתמכרות הפכה אותי לבן אדם אחר. מה, את גנבת? איכסה. הייתי מסתובבת כל הזמן בחוץ ומשתדלת לא להגיע הביתה כדי שדודה שלי לא תראה שאני במצב שונה. עשיתי בתקופה הזאת שתי תאונות, הייתי מאוד מסטולה ואלו היו כמו סימנים בשבילי. פעם אחת הייתי עם קורקינט, נתקעתי במדרכה ועפתי, פתחתי את הלסת ובא אמבולנס, בלגן שלם סביבי. פחות מחודש אחר כך הייתי עם אופניים ונתקעתי במשאית", היא עוצרת, לוקחת נשימה עמוקה. "זה יכל להיגמר כל כך אחרת. הבנתי אחרי הדבר הזה שלא טוב לי. אמא, שידעה שאני מגזימה עם הכדורים אבל לא ידעה עד כמה, הציעה שאכנס לכפר איזון וסירבתי כי לא האמנתי שאני יכולה לחיות בלי הכדורים האלה. אחרי התאונה השנייה תפסתי את עצמי וקלטתי שאני מפחדת למות. ואני לא רוצה למות".
והיית קרובה.
"ממש. התאונה השנייה קרתה בדיוק כשחזרתי ממטפלת שהייתה לי. היא אמרה לי בפגישה הזאת שהיא לא יכולה לעזור לי עד שאני לא מתנקה מהכדורים כי כל מה שהיא תעשה איתי, זה לא ישנה, אין איך להחזיק רצף טיפולי כשאני בשימוש, כל מפגש אני באה אחרת כי הדברים שמשפיעים עליי הם חיצוניים. אין בכלל איך להגיע לנפש שלי. אחרי התאונה השנייה הייתי מוכנה לקבל עזרה. תוך כמה ימים כבר היה לי ראיון בכפר ונכנסתי לחרדה כי לא האמנתי שזה יהיה כל כך מהר. אמא שלי מספרת שהייתי הזויה בראיון הזה, שזזתי כל הזמן ולא יכולתי לשבת רגע. אני לא זוכרת את זה".
וכשנכנסת?
"בשבוע שלפני הכניסה לכפר התקרחנתי של החיים, אמא רק כל יום התפללה שאני לא אמות. לא ישנתי, רק ביליתי. עשיתי מסיבת פרידה גדולה מהחברים ומהסמים, והשתמשתי בהכל. אמרתי לכולם שאני הולכת לכפר, לא הסתרתי, זה משהו שאני די גאה בו. בלי הקורונה הייתי גם ככה מגיעה לכפר איזון, אבל רק בעוד כמה שנים. זה שהכל סגר עליי גרם לי לעצור ולבקש עזרה. באיזשהו מקום אני מודה לקורונה שיצרה לי נפילה אחת גדולה במקום גסיסה איטית".
× × ×
יוגב, בן 32 שעבד עד לקורונה בתחום המוזיקה, מדבר מהדירה שלו בהוסטל בתל־אביב שבו הוא מתמקם עכשיו אחרי שנים בקיבוץ. הוא גדל בדרום, ועבר ילדות מורכבת וקשה שכללה חיים בארון, תקיפות על רקע מיני שהתפתחו לפוסט־טראומה ונתק מהמשפחה. כשהגיעה הקורונה, זה כבר היה נוקאאוט. "המצב שלי הידרדר עם הקורונה, כשבשנתיים קודם היו דיכאונות, ייאוש מזה שלעולם לא תהיה לי זוגיות ולעולם לא אצא מהארון כשהחברים כבר מתחתנים ומביאים ילדים".
מה השתנה?
"בקורונה התחילו מחשבות אובדניות קונקרטיות, ממש מדמיין איך אני תולה את עצמי. הייתי עובד בהופעות מוזיקה והתמכרתי לעבודה, אבל היינו הראשונים שעצרו אותנו עם ההגבלות וכל הלו"ז שלי בבת אחת התמלא בביטולים. לא הייתה עבודה וגם כשהתחילו להחזיר ענפים לפעול ההופעות לא באו בחשבון. גם ככה הייתי מאוד חרדתי, וזה הגיע לחרדות פיזיות עם פרכוסים כשאני יוצא מהבית ומתקרב למרחב ציבורי. כל בן אדם היה נראה לי כמו תוקף. הייתי שרוע במיטה, שני חברים היו נכנסים אליי לבית להביא לי אוכל, להרים אותי מהמיטה, מקלחים אותי לפעמים, מוציאים לי את הכלבה ועושים לי קניות. הייתי פיזית ונפשית גמור, לא מחזירים אותי לעבוד וגם כלכלית אני כבר מתחיל לדאוג. זה היה נראה לי שהגיע סוף העולם".
אז מה עשית?
"רק הקנאביס עירפל אותי גם מהדאגות, עישנתי עד אז שישה גרם ביום ובקורונה, עד אוקטובר־נובמבר הגעתי לעשרה גרם ביום. הולך לישון בשש בבוקר וקם בשש בערב. כשהחזירו את עולם התרבות חברים ליוו אותי למקומות תוך כדי שאני מנסה להמשיך לעבוד כאילו כלום. תיפקדתי כמו רובוט, אבל הייתי גמור, ומפחד שהקולגות יראו. התחלתי לדבר בקול על מחשבות של תלייה, מעגל האנשים המאוד מצומצם שהיה סביבי התחיל להיבהל ואני עצמי כבר נבהלתי, רצו לאשפז אותי ולא הסכמתי לזה ומטפלת שהייתה לי המליצה על כפר איזון, שלפניו הייתי ב’בית מאזן’ בקיסריה. תהליך שיקום של שמונה חודשים שאני ממשיך עכשיו לבד".
מפחיד אותך שהקורונה ממשיכה, ויכולה לערער אותך שוב?
"היה לי רצון לרגעים ללכת לטיפול שנמשך שלוש שנים, אם יש מקום שעושה כזה. פשוט שהאדמה תבלע אותי כדי שלא אצטרך להתמודד עם כל הקורונה הזאת. עכשיו אני רואה שאני יכול לחיות בעולם ושאני עסוק בדרך שלי ובהחלמה שלי ולא מפחד. עשיתי דרך כזאת ארוכה כדי להיות איפה שאני היום שאני לא רוצה לחזור אחורה. אני רק מריח וויד, וברור שזה עושה געגוע קטן לפאן הזה ובתל־אביב זה בכל מקום, אבל זה געגוע קטן למשהו גדול והרסני ואני כל כך מתרחק מזה, כי אני רוצה חיים שלמים וזוגיות. אז זה או זה או וויד ומוות".
× × ×
בניגוד למחלקות סגורות במרכזי בריאות נפש, כאן הטיפולים קצרים וממוקדים, שלושה עד חמישה חודשים עם אפשרות להארכה של חודש נוסף. אחריהם מגיעים המטופלים לטיפולי מעבר שבועיים. כעשרה אנשים נכנסים לכפר מדי חודש, כשההמתנה תיקח כמה שבועות, תלוי במצב של המטופל. על השביל הארוך שחוצה בין ביתני הטיפולים, חדר האוכל ומתחם השינה, נפרדת עכשיו נערה עם קפוצ'ון בצבע דהוי ומזוודות מסביבה, מההורים שלה, שהגיעו ללוות אותה בתהליך הקליטה. עוד מעט תמסור לאחד המדריכים כאן את הסלולרי שלה, לכל החודש הראשון, ותיפרד רשמית מהעולם שבחוץ. מהאינסטגרם שיעשה לה פומו (fear of missing out), מהאפשרות להזמין סמים בטלגרם, ומחברים ששואלים בווטסאפ לאן נעלמת. לא רק גמילה מהסם עוברים כאן אלא גם מההתמכרות למסכים, שבהרבה מהמקרים באה יחד. הפייסל האחרון מאחוריה ועכשיו מחכה לה חודש שבו לא תצא הביתה עד שהשתן שלה יתנקה משאריות הסם. היא תיכנס לחדר עם שתי בנות, לקבוצה מכילה ולתורנות מטבח ותכיר כאן פסיכותרפיסטית אישית שתלווה אותה, מטפלת בשיאצו, מטפלת בנגינה וגם גינה טיפולית. כמעט כל סוג של תרפיה זמינה כאן. את ההורים תפגוש שוב כשיגיעו לטיפול המשפחתי שגם הוא חלק מתוכנית החזרה לעצמה.
רון זוכר טוב את רגע ההתנתקות הזה מהחיים הקודמים. "שבוע לפני שנכנסתי לכפר דפקתי למישהי את האוטו, רשמתי לה צ'ק של 3,000 שקל ומיהרתי להביא לה אותו, אמרתי לה, 'אני טס להודו מחר אז אני חייב להביא לך את הצ'ק היום'. להמון אנשים שיקרתי שאני טס להודו. חזרתי הביתה ועישנתי פייסל מכל החומר נשאר לי, הגעתי מסטול ומפוחד והתביישתי בזה שהגעתי לפה. ביום הראשון, אחרי שפגשתי את המדריכה ועשיתי את כל השלבים, אמא שלי הלכה, התיישבתי במרפסת בחדר שלי מול הים ואני זוכר שהרגשתי רוגע כמו שלא הרגשתי חודשים. אני לא צריך לדאוג לכסף, לקחו לי את הטלפון ואני לא סוחב את המשקל של כל החיים על הכתפיים שלי".
מתי הגיע המשבר?
"אחרי חודש בערך רבתי עם כל המטפלים שלי. לקח לשתן שלי זמן להתנקות מהגראס ונשארתי שש שבתות רצוף והתחלתי להתחרפן. הרגשתי במלחמה ומדוכא, ההורים שלי הגיעו לטיפולים המשפחתיים ולא הצלחתי להסתכל להם בעיניים, הרגשתי שאני מבזבז להם את הכסף ואת הזמן, שהטיפול לא עובד עליי. בסיכום שבוע, כשהיינו כותבים מכתבים לעצמנו, כתבתי שורה של קללות ונאצות על הכפר. היום אני מבין שצעקתי לעזרה".
את החודש הראשון שלה בכפר הדר לא זוכרת יותר מדי. "בבית לא הייתי קמה מהמיטה בלי שני כדורים או בלי להריח ובלעדיהם, כשהגעתי לכפר, ישנתי חודש שלם. רק ישנתי כי לא היה מה שיעיר אותי. התנחמתי באוכל וסבלתי מכאבי ראש, היו לי ממש תסמיני גמילה. הגוף באי־שקט מטורף, היו לי טיקים. היו איתי בחדר שתי בנות עם התקפים פסיכוטיים, יצא לי לראות מצבים כאלה. יש דברים מצחיקים, אנשים חושבים שהם ינשוף, אבל תוך כדי זה קשה ומרחיקים אותנו מהם. ברגע שהתחלתי לצבור הצלחות קטנות, להיכנס לטיפול ולא לצאת, להצטרף לקבוצה, לעשות תורנות במטבח, זה נתן לי כוח להמשיך".
יוגב בכלל העדיף לספר מסביב שהוא הולך לטיפול בפריצת דיסק בגב. "עם הזמן התחלתי לחשוף מעט מהאמת, שעברתי משבר נפשי קשה ושאני בתהליך טיפול אינטנסיבי. הייתי מאוד מאומן בלהסתיר מה אני עובר והכפר עשה לי שינוי של 180 מעלות, התמסרתי לחשיפה, יצאתי מהארון אחרי שנים. זה היה עם סיוע של צבא מטפלים, מטפלת אישית, מטפל שיאצו, מטפל במוזיקה, כולם התכוננו לרגע הזה יחד איתי ועשיתי את זה מול 40 אנשים, בערב כזה שכל אחד משמיע בו שיר שהשפיע עליך השבוע. שמתי את הלב שלי במעגל ובכיתי, הרגשתי שאני קופץ מצוק, אבל מתאבד על החיים הפעם, לא על המוות. מחאו לי כפיים וקמו לחבק אותי. החברים מהכפר הם חברים יותר קרובים מאלה שאתה עושה בצבא אפילו".
איך מצליחים לעשות תהליך כזה? "הבסיס לטיפול פה הוא לב פתוח. אנחנו מלמדים אותם שאת הכאב לא נצליח לקחת מהם, אבל אם הם יצליחו לדבר על מה שהם עוברים יהיה בזה הרבה ריפוי", מסבירה גור דותן. "הם לומדים לדבר את הפסיכוזה שלהם, את החרדות שלהם. כל המודל הוא על שיחות ושיתוף וזה עובד".
מה עם החוויות הפיזיות של הגמילה?
"הרוב כאן עם רקע של גראס, שהוא לא כמו הרואין או אלכוהול, אין תופעות של גמילה פיזית. אנחנו לא נקבל לפה אנשים עם רקע של הרואין וכאלה עם התמכרות לאלכוהול יעשו קודם גמילה במקום רפואי כדי לעבור את הגמילה הפיזית לפני שהם יגיעו לפה. אבל יש בהתחלה הרבה דוּדות כשיורדים מגראס, ואנחנו עוברים את זה איתם יחד. וזה מכון גמילה לכל דבר, אסור להשתמש או להכניס לפה חומר".
מי שעומדת עכשיו עם הנערה החדשה על השביל היא אוריין ארנון (34), מדריכה טיפולית בכפר, שגם ישנה בו. בשביל המטופלים שלה היא הכתובת הראשונה. "אנחנו מדריכים טיפוליים, איתם מהבוקר עד הלילה ושמים לב שהם לוקחים את התרופות שלהם, מלווים אותם לקבוצות ומחזיקים להם את הגבולות. יש כאן חבר'ה מוכשרים וחכמים, אני לפעמים מסתכלת עליהם מהצד כשהם בקבוצות ואומרת 'אבל למה?'. משהו בערך העצמי שלהם כל כך פגוע, למה הם לא רואים את עצמם כמו שאני רואה אותם מהצד?
"קרה לי שהקימו אותי בגלל סיוט, בגלל ייסורי גמילה שהם נפשיים. בחור שהיה רגיל לטשטש את הכאבים שהוא סוחב ויחסים שנפגעו לו בחיים עם הגראס ופתאום יש לו זמן לחשוב עליהם וזה מתבטא לו בסיוטים, או ברצון להיקבר במיטה באמצע היום. למטופלת שזה קרה לא מזמן באתי בלילה, היא לא תישאר לבד. אנחנו נכיל ונתרגל נשימות, נהיה איתה, אבל אנחנו רוצים שהיא תישן אז לא נתחיל לפתוח בשיחה ובמקרים מסוימים אולי היא גם תיקח כדור. לפעמים גם רק נשתוק יחד".
× × ×
את השביל הזה שעליו כבר צעדו כמה אלפי צעירים שאיבדו ואז קיבלו את עצמם בחזרה, חרש עומרי פריש, מייסד המקום. הוא בן 67, גר בקיבוץ מסילות בעמק המעיינות, נשוי לנטורופתית, אבא לשמונה ילדים, שלושה מהם מאומצים, וסבא לעשרה. סבאל'ה במראה ובדמות, עם סבלנות ברזל ורוחב פס מרשים לרגשות שהפכו אותו ב־28 שנים האחרונות לאדם שראה הכל.
את ‘כפר איזון’ הוא הקים אחרי שבתור עובד סוציאלי שהוא גם סא"ל במיל' הוא התחיל לקבל עוד ועוד שיחות מהורים לחיילים משוחררים, שסיימו שירות ביחידות מובחרות אבל אז איבדו את זה בטיול להודו או לדרום אמריקה. "הייתי נפגש איתם ולא היה לי מה להציע להם", הוא מספר, "היו בארץ לפני 20 שנה מרכזים מהטובים בעולם לטיפול בהתמכרויות, אבל לרוב קשות כמו התמכרות להרואין ואצל אנשים שמגיעים מרקע עברייני, מחלופות מעצר וממשפחות הרוסות עם חוסר תפקוד מתמשך. נשארתי די חסר אונים כי מה שנשאר לי להציע זה לשאול כל אחד איפה הוא גר ובהתאם להפנות אותו לבית החולים הפסיכיאטרי הקרוב לביתו. זה גרם לי לתסכול נוראי, איך יכול להיות שבגיל 18 הם הולכים בשמנו לעזה, לג'נין, ללבנון, כל מחזור והלוקיישן שלו, ובגיל 22 אנחנו רק יכולים לאשפז אותם במחלקות פסיכיאטריות?"
צריך משהו באמצע.
"הרעיון היה למצוא מקום בטבע, וכשהגעתי לפה מצאתי כפר נופש שננטש על ידי הקיבוץ הסמוך שדות ים. שיפצתי באמצעות הכסף של הרשות למלחמה בסמים. השיטה הטיפולית הייתה אינטגרטיבית־הוליסטית, שזה אומר שאתה מטפל בשתי הבעיות, גם של השימוש בסמים וגם בבעיה הנפשית שהתעוררה בו־זמנית. הפרופיל של המטופלים הוא צעירים וצעירות בגילים 18־40 שחוו משבר כפול והם באים מרקע נורמטיבי ומתפקד. אנחנו רוצים להגיע אליהם בדקה ה־89, צעד אחד לפני הפלפה. כשמתחיל בלבול קטן, איזה דיבור לא קוהרנטי, חוסר יכולת להירדם".
ב־2010 התרחב הכפר ל־42 מיטות טיפול, בשיתוף פעולה עם קרן רש"י. משרד הרווחה מממן כשני שלישים מהתוכנית הטיפולית, המתורגמים למימון בהיקף של חמישה וחצי מיליון שקל בשנה. גם משרד הבריאות ומשרד הביטחון מעורבים כאן כשזה מגיע לטיפול בהלומי קרב, שיכולים לבחור את כפר איזון מבין אופציות השיקום ברגע שהוכרו ככאלה. "אחרי ההשתתפות של משרד הרווחה, המשפחות צריכות לשלם בין 4,000 ל־7,000 שקלים בחודש. יש לנו קרן מלגות מיוחדת מגיוס תרומות, והיא תומכת במשפחות שלא יכולות לשלם את הסכומים האלה. אין מצב מבחינתנו שמישהו יצטרך אותנו ובגלל שקל יותר או שקל פחות הוא לא ייכנס", הוא מספר.
מתי השביל מסתיים? הגדרת ההצלחה של טיפול בכפר איזון היא מבלבלת. יש אנשים שייצאו מפה לחיים נורמטיביים ויש מעטים בצד השני של הרצף שיעברו לאשפוז. "זה בעייתי להגדיר אחוזי הצלחה לפני שמתעמקים בלהסכים מה זאת הצלחה", אומר פריש. "מעטים ייצאו מפה לאשפוז בבית חולים, זאת צריכה להיות החמרה שלפעמים תהיה פונקציה של 'יצאתי הביתה והתפתיתי לעשן עוד פעם'. בחודש האחרון שלהם בטיפול מדברים כבר על היום שאחרי, משחררים אותם לקפוץ לחפש דירה, למצוא עבודה, לסגור דברים בחוץ. לחשוב על היום שאחרי".
אם צריך לתת לרון, ליוגב ולהדר לדבר, הגמילה מסמים היא חלק משני בהצלחה שלהם. "כשהגעתי לכפר, שאלתי את עצמי איך זה קרה, איך אני נהייתי הדפוק הזה שאי־אפשר לסמוך עליו?" אומר רון, "לא הייתי יכול לפגוש אנשים חדשים בלי שאני מציע להם פייסל, זאת הייתה האישיות שלי, להיות סטלן. החברים שלי כבר לא הכירו אותי כשאני לא מסטול והיו אנשים שהסתובבו איתי רק כי היו לי סמים. אנשים שלא שמעתי מהם שנים היו מסמסים לי משום מקום, 'אחי אני במצב קשה, יכול לארגן אותי?' זה התפרש אצלי כ'איזה מזל שיש לי משהו לתת'. בכפר שמתי לב שאני מביא את עצמי ואת החוכמה שלי ולא את הגראס".
מה אתה עושה היום?
"בינתיים חתמתי על חוזה לדירה עם חבר שהכרתי בכפר ואני מחפש עבודה. היום הוויד זה מקום שאני לא מוכן לחזור אליו. השיח הציבורי על וויד הוא כאילו אין בזה שום בעיה, זה לא ממכר, הכל טוב, אין בזה אוברדוז. זה בדיוק הדברים שהייתי חושב בתור ילד, ויש מחיר, פשוט לא מדברים עליו".
ארבעה חודשים אחרי שיצאה מהכפר, הדר בדיוק מסיימת את טיפולי המעבר בכפר, חזרה לתל־אביב, לומדת מוזיקה ועובדת בבית קפה. "אני מטופלת במרכז להתמכרויות עם מטפלת פרטנית ובדיקות שתן. עכשיו זאת פעם ראשונה בחיי שאני לומדת בלי כדור ושיש לי סבלנות לאנשים בלי להיות על משהו. אני רואה בלימודים אנשים שכן על כדורים ואני קולטת אותם תוך שנייה, מכורים מזהים אנשים. נגיד זה שהוא לחוץ על סיגריה אחרי הכדור".
וכמה את לחוצה על כדור, אחרי הגמילה?
"אני לא ברמה עדיין שאני יכולה להסתובב עם אנשים שלוקחים כדורים. יכאב לי הלב על עצמי שאני לא יכולה גם. הדבר הכי גדול שקיבלתי הוא היכולת לדבר עם עצמי, קודם לא ידעתי שאפשר בכלל לנהל שיחה עם הדבר הזה, מבחינתי הייתי פשוט גוש אמוציות מהלך. זאת הפעם הראשונה שלי כאדם בוגר שיודע שאפשר להתמודד עם רגשות. זה קצת עצוב לי שהדברים האלה קורים לי כל כך מאוחר, אני בת 28 ואני מרגישה שאין לי כל כך הרבה, ראיתי בכפר אנשים בני 20 ואמרתי להם, איזה כיף לכם שעכשיו אתם כבר מתמודדים עם הבעיות שלכם".
לדברי אורלי גל, מנכ”לית העמותה ‘איזון בחזרה למסלול’, ישנן עוד חלופות. “תחת העמותה פועל גם הבית המאזן ‘דרך האמצע’ בקיסריה לאנשים במצב משברי אקוטי. זאת מסגרת טיפולית ללא סטיגמה והחוויה של אשפוז פסיכיאטרי. ויש גם את הבית בהודו שהפעלנו לפני הקורונה כשהתרמילאות הייתה בשיאה, ושם צעירים מקבלים ייעוץ ותמיכה תוך כדי הטיול”.
"המטופלים שהגיעו לכפר איזון החליטו לקחת אחריות על חייהם ולחזור למסלול ממנו הגיעו", מסכמת רותם אפודי, סמנכ"לית תקון וסיוע לבתי המשפט במשרד הרווחה, "משבר הקורונה הציב בפנינו אתגרים חברתיים רבים ובהם גם בעיית ההתמכרות. אנו מציבים את המצוקות שהתגברו במהלך המשבר בראש סדר העדיפויות ופועלים ללא ליאות על מנת למגר את נזקי הקורונה שמתבטאים בין היתר בהקצנה בתחושת הבדידות, ובמשברים אישיים ורגשיים קשים. זו איננה דרך קלה, אולם אנו מאמינים כי הם יוכלו לעשות זאת".
לפנייה לכתב/ת 
