יונה בן אמיתי היה אחד הנביאים הקצרים בתנ"ך: ארבעה פרקים בסך הכל. אלוהים ציווה עליו ללכת אל העיר נינווה ולהזהיר את תושביה שאם ימשיכו לעשות את הרע בעיניו, יירד עליהם עונש נורא. יונה נבהל ובורח, אבל אלוהים לא מניח לו. במערכה השנייה יונה מציית. הוא מגיע אל נינווה ומנבא את חורבנה. התושבים מקשיבים לו, צמים, מתאבלים ומתפללים לחסדי שמיים. אלוהים מתרשם וחוזר בו. מי משלם את המחיר? יונה, שנחשף לעיני כל העיר כפאניקר, שקרן ושרלטן. ידעתי מראש שכך יהיה, מתאונן יונה. לכן ברחתי. עכשיו טוב לי מותי מחיי. ומה עושה אלוהים? הוא חוזר ומטיף לו.
"פרדוקס יונה", כך קוראים למצב הזה אוהבי תנ"ך. זה גורלו הנצחי של מי שבוחר להיות נביא זעם: אם נשמעים לך, אתה מפסיד; אם לא נשמעים לך, אתה מפסיד. לוז־לוז. בנט חש בימים האחרונים את פרדוקס יונה על בשרו. התרחיש המבהיל שאימץ לקראת בואו של האומיקרון, פגש בציבור מנוכר, בשרים סרבנים ובתקשורת תזזיתית, שוחרת לטרף. בנט, בניגוד ליונה הנביא, נשאר אופטימי.
מצבים של אי־ודאות מעמידים במבחן קשה את המנהיגות הפוליטית. יש מי שגדל ומתעצם לתוך המשבר, כמו צ'רצ'יל; יש מי שמדחיק ומכחיש, כמו טראמפ. המבחן קשה עוד יותר במאבק עם מגפה. יש צמתים שבהם המצב דורש הכרעה חדה, בהירה, אחידה. במקום זה הציבור מקבל תהליך ארוך של קבלת החלטות, עמוס בהערכות סותרות, לחצים, אינטרסים, פשרות מביכות, תיאוריות קונספירטיביות, יצרים אישיים. באווירה כזאת, החלטות שמתקבלות ומתבצעות בממשלות דמוקרטיות הן כמעט בגדר נס.
האם נבואות הזעם של בנט, על מיליון מאומתים או יותר, עתידות להתאמת? בשלב זה איש לא יכול לדעת. אפשר לומר לזכותו של בנט, שנבואות זהות או דומות משמיעים עכשיו מנהיגים ברוב מדינות המערב. כל חטאו היה שהקדים אותם. אבל לפני שנה ושנתיים הוא אמר דברים הפוכים, אומרים לנו, ושולפים מהארכיון את נאומי האופוזיציה שלו בכנסת. בעיניי, גם את זה אפשר לומר לשבחו: במקום להתחפר באמירות שלו מהעבר, הוא מתמודד בכל כוח שכלו עם מציאות חדשה. כתבתי פעם שעקביות בפוליטיקה היא תכונה שמגזימים בערכה. זה בוודאי נכון מול נגיף בוגדני, מתעתע.
האם נבואות הזעם שלו אפקטיביות? ספק רב. כדי לבנות סמכות של מנהיג, נדרש זמן ונדרש בייס פוליטי. לבנט אין זמן ואין בייס. הוא מאמין שהידיעות שמגיעות מאירופה ומארצות־הברית יחלחלו בימים הבאים אל תודעת הישראלים. המציאות תסגור את הפער: אנשים יבינו. הוא מוצא סימנים ראשונים להבנה בסקרים.
כל יום הוא מדבר עם מנהלי קופות החולים ושואל אותם על קצב ההתחסנות. התשובות מאכזבות, והוא מתקשה להבין מדוע. אני מפספס משהו, אמר ביום ראשון למנכ"ל משרד ראש הממשלה, יאיר פינס. פינס בדק וגילה שבמבצע החיסונים נגד הדלתא קיבלו הקופות מהממשלה 60 שקל על כל מנת חיסון. התשלום הופסק. בנט פנה לראש אגף התקציבים באוצר, ועד יום ראשון בערב התשלום הוסדר. בנט משוכנע שמספר המתחסנים יעלה.
הדוחות הרפואיים החדשים מדרום־אפריקה ומבריטניה הקלו במשהו את התחזיות הקודרות. האומיקרון מתפשט במהירות שיא, אבל מתפוגג באותה מהירות. נכון שאחוז החולים קשה מתוך כלל המאומתים יהיה קטן מהאחוז בדלתא (לפי ההערכה כרגע, חצי אחוז באומיקרון מול 1.8 אחוז בדלתא); עם זאת, הכמות העצומה של המאומתים תמחק את ההבדל. בתי החולים עלולים לכרוע תחת העומס.
למקרא הדוחות המקילים תיקן בנט את תחזיותיו: הגל – הוא מכנה אותו "צונאמי" – יכה בישראל בעוצמה אדירה, אבל יהיה קצר ממה שהעריך. תוך שמונה עד עשרה שבועות הוא ידעך. מה שחשוב הוא שהסערה תמצא את כל הישראלים במקלט. המקלט הוא חיסונים, מסכות, ריחוק.
את הוויכוחים בקבינט הקורונה הוא לא יכול למנוע. זה מה שקורה כשמכנסים יחד, בזום, 40 איש ויותר. אנשים מקליטים; אנשים מדליפים. הנחמה שלו היא שההחלטות שחשובות לו עוברות בסוף. בישיבה ביום שלישי עברה ההחלטה על ההגבלות במסחר ללא התנגדות, וההחלטה על ההגבלות בחינוך בהתנגדות של גדעון סער ויפעת שאשא־ביטון. האסטרטגיה שגיבש – להשתמש בתו הירוק כדי להגן על לא־מחוסנים (בניסוח פחות מסובך, כדי להעניש לא־מחוסנים, לעודד אותם להתחסן ולהרחיק את העקשנים מהציבור) – זכתה לאישור. ספק אם יימצא מי שיאכוף ומי שיבצע.
הוויכוח בממשלה חוצה את קווי ההפרדה המקובלים, בין שמאל לימין. זנדברג ואלקין מתייצבים בצד המקל; שקד ובר־לב מתייצבים בצד המחמיר. היריב הקשה ביותר של בנט הוא ליברמן. לליברמן יש עמדה לגיטימית, טבעית לתפקידו כשר אוצר: הוא מבקש לשמור על הקופה. אבל ההתבטאויות הבוטות שלו – נגד מורי הדרך ("שיחליפו מקצוע"), נגד פיצויים לעסקים שנפגעו, נגד תחושת החירום ("זה שפעת") – סודקות את אחדות המסר ומחלישות את בנט. לא נותר לבנט אלא להתנחם בשיתוף הפעולה שהוא מקבל מבכירי האוצר. אנחנו יהודים, הוא אומר לאנשיו. יהודים מתווכחים תמיד.
רחמים כן ידע
בארבע אחר הצהריים ירד הלילה על רחמה. הסערה, שהכתה בדיונות מהבוקר, צברה תאוצה וכוח. החול, דוקר כמו ברד, חד כמו סכין, חדר לעיניים, לפה, לבגדים. היריעות שסוככות על דירי העיזים – בדרך כלל ברזנט שנלקח בהשאלה מעסקים במגזר היהודי, כולל הפרסומת – התבדרו בפראות ברוח. חושך כתום, סמיך, כיסה הכל. כך נראית בסרטים התקפה בנשק לא קונבציונלי. ירוחם, מעבר לכביש, נעלמה. המדבר בלע אותה.
רחמה הוא אחד משלושת היישובים בפזורה הבדואית שהממשלה החליטה לאחרונה להכיר בהם. מכאן ואילך שום דבר לא דומה. מערכת היחסים שנוצרה לאורך שנים בין היהודים בירוחם לבדואים ברחמה, חורגת לטובה מכל מה שאנחנו יודעים על המציאות הקשה בנגב. ירוחם שונה; רחמה שונה.
התושבים הם ענף קטן של שבט אל־עזאזמה. הם מונים היום כ־1,500 נפש. 300 מהם רשומים כתושבים בירוחם: הם מצביעים בבחירות למועצה המקומית. שירותים מהמועצה הם לא מקבלים.
טל אוחנה, 37, היא ראש מועצת ירוחם. היא בהיריון מתקדם: ראש הרשות הראשונה בארץ שאמורה ללדת במהלך כהונתה. ביום שני היא טיפסה באומץ, נגד הרוח, נגד החול, אל חצר הקרוואנים של בית הספר ברחמה. המתין לנו שם השייח' עודה זנון, 65, ראש הכפר. 30 שנה שירת השייח' בקבע, כגשש. הוא השתחרר בדרגת רנ"ג (רב־נגד), הדרגה הגבוהה ביותר בצה"ל למי שאיננו קצין. הוא קיבל את פנינו כשהוא עוטה כאפייה בדואית אדומה, חגיגית, גלבייה חומה על מכנסיים בהירים, נעלי עבודה ומסכה.
ב־2004 השתחרר. התחבר למשרדי הממשלה, התחבר למיכאל ביטון, שנבחר לראש מועצת ירוחם, התחבר לכל ועדה שפעלה להסדרת היישובים הבדואיים. "כולם הסכימו", אמר. "כאן יקום יישוב".
ב־2009 התקיים טקס חגיגי לרגל הקמת היישוב: ירוחם נתנה 500 דונם משטחה; המועצה האזורית רמת הנגב נתנה 1,500 דונם משטחה. התושבים התחייבו לפנות שטח שתפסו מצידו המזרחי של הכביש, סמוך לאזור התעשייה של ירוחם.
אבל יישוב לא קם, כל פעם בתירוץ אחר. ב־2014 ההצעה עלתה סוף־סוף לאישור הממשלה. "בדיוק התחיל מבצע צוק איתן", הסביר השייח'. "אמרו שזה לא הזמן".
עוד שבע שנים עברו בלי החלטה. "בממשלה לא ראו אותנו ממטר", אמר השייח'. "בירוחם עזרו לנו. אנחנו שכנים: גדלנו יחד".
שתי קבוצות של תושבים מוותיקי ירוחם, בעיקר נשים, נרתמו לסייע לבדואים: עמותה בשם "עתיד במדבר", בראשותה של דבי גולן, וקבוצה בשם "מרקם אזורי". "חמש שנים נאבקנו על הקמת בית ספר ברחמה", סיפרה ד"ר רחל קנול, מנהלת בית ספר בירוחם. "לא רצו כי חששו שזה יהיה עוגן להכרה ביישוב. מתנדבת שלנו עבדה בזה יומם ולילה, יחד עם שייח' עודה". לפני שנה קם בית הספר, בקרוואנים, ועכשיו יש גם גן ילדים ובית נוער.
במהלך מבצע שומר החומות, כשבכבישי הנגב תקפו צעירים באבנים מכוניות של יהודים, ברחמה ובירוחם שרר שקט מתוח. השייח' רצה לשתף צעירים מהשבט במשמר האזרחי שהתארגן בעיירה. עד כאן, אמרו היהודים בירוחם, וסירבו.
לשיחה מצטרף נאסר אל־פריג'את. כשילדה מהעיירה נעלמה, הקים צוות של 32 מתנדבים שהתארגן לחיפושים. יומיים לאחר שאבדה, הוא מצא אותה, ליד האגם. ירוחם כיבדה אותו בהדלקת משואה ביום העצמאות ה־72.
"אני הייתי מאחד את רחמה עם ירוחם", אמר אל־פריג'את. השייח' היסה אותו: "אנחנו רוצים יישוב חקלאי, לגדל עיזים וכבשים", אמר. "לא ניפרד מהמסורת שלנו".
"איחוד לא בא בחשבון", אמרה לי טל אוחנה אחר כך. "ירוחם יישוב מסורתי. יש לנו הצביון שלנו".
עם כל הכבוד למאמץ המשותף של הכפר והעיירה, על ההכרה ביישוב הוחלט רק לאחר שקמה ממשלה שקיומה תלוי בתנועה האיסלאמית.
מה אתה חושב על מנסור עבאס, שאלתי את השייח'.
"לא הצבעתי בשבילו", השיב. "אבל את האמת צריך לומר: כל חברי הכנסת הערבים שבאו מהנגב לא עשו למעננו כלום. עבאס עשה".
לפתוח קלון
ענן של אי־נחת מרחף לעיתים קרובות מעל עסקאות משפטיות. הניסוח עורך־דיני, חמקמק; הפרשנויות מניפולטיביות. התחושה היא שצד אחד יצא נוכל; צד שני פראייר. זה גם הענן שמשאיר מאחוריו ההסדר שנחתם אתמול בין נבות תל־צור, עורך דינו של אריה דרעי, לפרקליטות המדינה. ההסדר הוא אחת ההחלטות האחרונות שקיבל אביחי מנדלבליט בכיסא היועץ המשפטי לממשלה. כשמדובר בתיק חקירה של אחד הפוליטיקאים הבולטים במדינה, מותר היה לצפות להחלטה שתשים קץ לדילמה: קלון או לא קלון. ההחלטה עושה את ההפך: היא בורחת מהכרעה.
יש כאן גם צד אירוני. אילו תוכניותיו של דרעי היו מתגשמות, הוא היה מכהן היום כשר הפנים. נתניהו, ואריה לימינו. במצב כזה העסקה לא הייתה מתקיימת. היועץ היה חייב להחליט: או כתב אישום שבסופו קלון, התפטרות של דרעי מהממשלה ומהכנסת וסיום של הפרק שלו בפוליטיקה – או כופר לרשויות המס וסגירת תיק. הכישלון הפוליטי של דרעי הציל את הקריירה הפוליטית שלו.
הדילמה שבפניה עמד מנדלבליט לא פשוטה. תיק החקירה הפלילי שנפתח לפני שש שנים לדרעי לא הבשיל. "ההר הוליד עכבר", פלט מנדלבליט בתדריך לעיתונאים. "הוא לא הוליד אפילו עכברון". האמירה הייתה אומללה: היא הקטינה את כוח המיקוח של היועץ מול דרעי ותל־צור.
אבל היא ביטאה ביושר את מה שחושב היועץ. במהלך החקירה גילתה המשטרה עבירות מס שנעשו על ידי דרעי. אילו הנחקר היה מישהו אחר, אפילו נבחר ציבור, הפרקליטות הייתה מסתפקת בכופר. אבל דרעי ישב בעבר בכלא והורחק מהממשלה. העבר של דרעי היה במרכז הדילמה של היועץ. הקלון מאז חזר לדפוק על דלתו. האם לפתוח לו את הדלת? האם להתעלם?
הצד המשפטי רחוק מתחום המומחיות שלי. אתייחס אך ורק לצד הציבורי והאנושי. במקרים כאלה מוטב להכריע: או להגיש כתב אישום על עבירות המס, כולל קלון, או להגיד סליחה, חשבנו על תיק אחד ויצא תיק אחר, ולהסתפק בכופר. ההתפטרות של דרעי מהכנסת עכשיו היא תרגיל התחמקות משפטי, חלק מעסקה שנועדה לפטור את מנדלבליט מהצורך להחליט. אין לה הצדקה עניינית.
בפרקליטות משוכנעים שאם וכאשר ירצה דרעי לחזור לממשלה – הפרקליטות תתבע להשית עליו קלון. ייתכן שכן, ייתכן שלא. האם בית המשפט העליון ישים קץ לקריירה של מנהיג מפלגה בגלל תיק שהיועץ המשפטי הגדיר כפחות מעכברון? האם יעשה זאת לאחר שנים שבהן הדיר את עצמו מהכנסת? כאשר הוא נישא על כנפי תמיכה מחודשת של הבוחרים? נו, באמת.
לא לגיטימי
נתניהו הכניס את איתמר בן גביר ואת הכהניזם ללב הפוליטיקה הישראלית. מכל מעשיו, הטובים והפחות טובים, זה האירוע הפחות נסלח. הוא ידע עם מי יש לו עסק: ההיכרות בינו לבין החניך המצטיין של הרב כהנא רבת־שנים ורבת־קריצות. האשליה שבן גביר ונעריו יעניקו לו את השלטון, גברה עליו. עכשיו הליכוד תקוע איתם, וגם אנחנו.
לפני שבועות אחדים שודר בערוץ 13 תחקיר על הזרוע הצבאית של הכהניסטים. היוזמה הייתה של ארגון שמאל בשם "הבלוק הדמוקרטי". התחקירן דור כהן חדר לפעילויות של להב"ה, הארגון הכהניסטי הוותיק, ושל לביא, תת־ארגון שמכין צעירים להתנגשויות אלימות עם ערבים בערים המעורבות. בן גביר ובנצי גופשטיין הם המנהיגים.
לכאורה, מדובר במפלגה שיושבת בכנסת, ובמקביל, מתחת לרדאר, מקימה מיליציה למלחמה ברחובות, בדומה למיליציות הניאו־נאציות בארצות־הברית. או לא. שר הביטחון בני גנץ התחייב לחקור. למה גנץ? כי הסמכות לקבוע שגוף ציבורי הוא ארגון טרור נתונה בידי שר הביטחון. ב־1994, לאחר טבח גולדשטיין, שר הביטחון רבין חתם על הגדרת כך כארגון טרור. מאז הכהניסטים החליפו שמות אבל לא החליפו שיטות פעולה, מנהיגות ואידיאולוגיה.
ספק אם גנץ יעשה מה שעשה רבין; ספק אם זה הצעד הנכון. אבל אם המשטרה והשב"כ מבקשים להתכונן לגל האלימות הבא בין יהודים לערבים, הם חייבים להביא את הארגונים הכהניסטיים בחשבון. יש כאן תפקיד גם למערכת הפוליטית ולתקשורת. עורכים ועיתונאים חייבים להבין שבן גביר איננו כהניסט מחמד, מרואיין נוח לסתימת חורים בפטפטת האולפנים. הוא לא לגיטימי.
ביום שלישי החנה בן גביר את מכוניתו במקום אסור לחניה בגני התערוכה בתל־אביב. הוא הגיע למקום עם מלווה צמוד, גבר שכוחו עימו. שומר החניון, צעיר מהמגזר הערבי, הורה לו להזיז את המכונית. הוא סירב ופתח בצרחות. בלהט הוויכוח שלף בן גביר אקדח שהיה תקוע באחורי מכנסיו. השומר לא היה חמוש, ובן גביר ידע זאת. האם יש בארץ עוד איש ציבור ששולף אקדח במהלך ויכוח על חניה? אני לא חושב.
הרגשתי מאוים, טען בן גביר להגנתו. כמה נוח, כמה בנאלי: הרגשתי מאוים, טוענים בעלים שרצחו את נשותיהם, עבריינים שירו בחברים שלהם, שוטרים שירו בנערים שחורים באמריקה. רגש ואקדח הם שניים שלא בריא להפגיש ביניהם, בוודאי לא כשהיד שמחזיקה באקדח היא ידו של בן גביר.
* בשבוע שעבר דנתי כאן במאבק של הוריו של ניב לובטון, לוחם גבעתי ששם קץ לחייו, נגד הפרקליטות הצבאית, מצ"ח ופסיקת בג"ץ. ביקרתי את ההחלטה שהעניקה לבג"ץ סמכות להתערב בהחלטות פיקודיות בצה"ל. טעיתי: למנדלבליט לא היה קשר לנושא.
