מגש הכסף

התביעה של מזגני "טורנדו" נגד הפרזנטורית לשעבר רותם סלע הטיחה בפרצופו של הציבור אמת שהוא מתאמץ להדחיק: כמה כסף שווה העניין שלהם באדם אחד, מוכשר בתחומו ככל שיהיה. זאת המשמעות העמוקה של סכומי העתק שפורסמו בכתב התביעה. סלע מככבת בתוכניות הכי נצפות ויש לה יותר ממיליון עוקבים בחשבון האינסטגרם, מה שגרם לחברה מסחרית לחשב ולהגיע למסקנה: כדאי לשלם לה 850 אלף שקל לשנה עבור שלושה ימי צילום.

אם כן, לפחות בכל הקשור לבחירת הפרזנטורית, בדיסקונט הוכיחו שהסלוגן "רוצים אותך יותר" לא היה מס שפתיים: הם רצו את סלע יותר - ולפי הפרסומים שגם לאחרים יהיה פחות ממנה - וגם היו מוכנים לשלם בהתאם: 2.5 מיליון שקל בשנה. כשתאגיד למטרות רווח (וכל שכן בנק) נוהג כך, הוא פועל לפי נרטיב מסודר בנוגע למהות העסקה: המוצר (בנק) זקוק לסלע (טאלנטית) כי הלקוחות (הקיימים והפוטנציאליים) נוטים להימצא היכן שהיא נמצאת. השאלה "למה" רלוונטית, אם כי השאלה "כמה" היא מסר לא פחות חשוב.

זכותה המלאה של סלע למצות עד תום את הפוטנציאל הכלכלי של הצלחתה המקצועית, גם אם זה בא לידי ביטוי בסכומים מופרעים ותנאים דלוקס. כשדיסקונט רצו להיות מזוהים עם הדימוי של מודי בר־און (נגישות חמימה, חוש הומור, אולפן ליגת האלופות), סביר להניח שהם גם לא חסכו בהוצאות. ומי שרוטן "אבל היא בכל מקום", צריך להישמע לפרסומת של דיסקונט: לא טוב לכם, תעזבו. זה אפילו יותר פשוט מהחלפת בנק.

אלא שהסכסוך בין "טורנדו" לסלע, המעבר לדיסקונט וגם הפרסומת הראשונה עבור הבנק מעוררים תגובות נרגזות בגלל שנוצר הכרח להתמודד עם עובדה: תג המחיר של סלע לא היה נקבע בלי שהיה תג מחיר לסחורה שנקראת "תשומת לב". צפית בריאליטי שסלע מגישה ואז בסדרה שהיא משחקת בה וגם עשית לייק לתמונה שהעלתה באינסטגרם שלה - ופתאום זה שווה מספרים שמנקרים את העיניים והכבד. זה לא חדש, כמובן, אבל לא בכל יום נתקלים בזה בעוצמה של רכב שהתרסק לתוך קיר.

למעשה, האדם יכול לצפות בקלילות (קצת מתנשאת אבל לא) והאגביות (קצת אוקוורד אבל לא) שבה סלע משווקת בנק ולשאול את עצמו: האם כשאני בוחר להתעניין בה (או בכל אישיות מפורסמת בסדר הגודל שלה) אני זוכר שבצד השני נמצא קמפיין בשווי 2.5 מיליון שקל בשנה? האם התמורה שאני מקבל (בידור) אכן מצדיקה את זה? אם התשובה חיובית, הכל בסדר. אם היא שלילית, הכתובת של השיימינג (המכוער) ש"טורנדו" עשו היא לא רותם סלע.