"המורה נגעה בי כל הלילה בטיול השנתי, רציתי למות"

היא הייתה רק בת 14. תלמידה מצטיינת שהגיעה מרקע משפחתי מורכב וקשה והשתדלה לא לבלוט באופן מיוחד. בכיתה ט' המורה ציפי דינר מאולפנת שעלבים הפכה למחנכת שלה והחלה לתת לה יחס מועדף. דפוס הפעולה, כפי שפורסם בתחקיר "ידיעות אחרונות" בסוף השבוע, היה די זהה. כפי שהעידו התלמידות בתחקיר, גם במקרה הזה היה מודל של טיפוח וקרבה על ידי המורה שהפכו לניצול.

"התחלנו את השנה בספטמבר, כשבעצם באוקטובר כבר התחלתי להיות נפגעת על ידה. היא פגעה בי בכל היבט שאפשר לדמיין, וזה היה על בסיס יומיומי. כל שבוע, לפעמים כמה פעמים בשבוע. בגלל הרקע שלי, היה מאוד קל להוציא אותי מהכיתה. היה קל להעלים אותי, וציפי ניצלה את זה. זו הייתה מסכת של התעללות שאני משלמת עליה מחירים כבדים עד היום. למעשה, הייתי שפחת המין שלה", היא מספרת.

ל' פנתה אל מערכת העיתון בעקבות פרסום התחקיר. פגשתי אישה מרשימה, מצליחה עד מאוד בחייה המקצועיים, חכמה ונבונה. קשה לדמיין אלו שדים היא נושאת עימה. אישה שנחושה שהאמת תצא לאור. "ציפי הייתה דמות מאוד כריזמטית. היא הייתה מאוד סוחפת, מצחיקה, קולית כזו. אני זוכרת את הפגיעה במגוון סיטואציות. באחת הפעמים היא לקחה אותי באמצע הלילה לבית הכנסת, הושיבה אותי על הברכיים שלה, הפשיטה אותי ונגעה בי בכל הגוף. אני זוכרת שהיה חושך ושהיא הכניסה את הידיים שלה לווגינה שלי. רציתי למות, לא ידעתי מה לעשות בכלל. האירועים האלו התרחשו באין־ספור מקומות. בבית הספר, בבית שלה, ברכב, ביער. בכל הזדמנות שהייתה לה לאורך השנה".

ל' מתארת את קורי העכביש שטוותה דינר סביבה. מצד אחד היא שלטה בה באופן מוחלט, ומצד שני – היא גרמה לבנות הכיתה לקנא בל' על היחס המועדף. כך שלאורך אותה שנה סבלה ל' גם מחרם ומנידוי חברתי. בהיעדר גב מהבית או מחברות היא נותרה לבד בעולם. היא והפוגעת, שעל פי עדותה ניצלה כל רגע פנוי כדי להתעלל בה מינית.

"זה קרה במכונית שלה, זה קרה בבית הספר, זה קרה במושבים באזור, באירועים חברתיים, בבית שלה, בטיול השנתי. היא דרשה ממני לגעת בה והיא תקפה אותי מינית בכל היבט שהוא – במעשי סדום ובאינוס. אני זוכרת שהיא אמרה לי לפני הטיול השנתי שאני צריכה להיות חולה והיא תטפל בי. היה כבר חודש מאי, ואני פשוט רעדתי. בסוף, אולי מהלחץ, באמת הייתי חולה. היה לי חום גבוה והקאות, וציפי אמרה למורות שהיא תטפל בי בחדר שלה. הייתי חולה מתה והיא נגעה בי כל הלילה. עשתה כל מה שאפשר לדמיין. אני זוכרת שאני שוכבת שם קפואה, ילדה בת 14 לבד בעולם, ופשוט רוצה למות", היא מעידה.

אחרי אותו טיול שנתי עשתה ל' כל שביכולתה לחמוק מדינר, אך ללא הועיל. מסכת ההתעללות נגמרת רק כשהיא הועברה כיתה בשנה לאחר מכן. "הייתי ילדה עם רקע מורכב והיעדר תמיכה וציפי זיהתה את זה. היא ניצלה את זה שהייתי ילדה מנותקת ומוחרמת. אני זוכרת שהיא כל הזמן אמרה שאסור שידעו, שזה יהרוס לה את החיים, שהיא אוהבת אותי. היא כל הזמן הדגישה שזה בסדר הלכתית, ושזה סוד מוחלט".

לאחר שנים, כאישה בוגרת, בחרה ל' לשתף כמה מקרוביה. אלה היו ימים קשים. בהיעדר תמיכה, ומתוך החשש מהמחיר החברתי ביישוב, לבסוף לא הוגשה תלונה. היום קיימת התיישנות על המקרה של ל', אבל חשוב לה להעיד במשטרה ולספר את סיפורה המלא. "אז פעלנו לפי מה יגידו עלינו, היום אני מבינה כמה קשר השתיקה היה חזק", אומרת ל'. "אני אחרי שנים ארוכות של טיפול פסיכולוגי, אבל הטראומה עוד חיה. הרבה שנים היה לי קושי ביצירת קשרים אינטימיים. האישה הזו צריכה לשבת מאחורי סורג ובריח ולשלם על מה שהיא עשתה. היא הרסה לי את החיים".

***

מאז פרסום התחקיר מתחוללת סערה ביישוב נוף איילון בו מתגוררת דינר, ובקרב בוגרות האולפנה. תלמידות רבות נזכרות ברגעים לא הולמים ואף יותר מכך. בקרב הבוגרות אירגנו זר פרחים למתלוננות ויצאה קריאה רשתית להאמין להן. אחת הנשים שלמדו באולפנה בשנים האחרונות נזכרת: "לא אהבתי איך שהיא נגעה בי. היא כל הזמן הייתה מחבקת בעוצמה ומושיבה בנות על הברכיים. היא נתנה לי כביכול מכות ידידותיות על התחת. אני זוכרת שבאחד הלילות ישנו אצלה בבית כי עבדנו אצלה עד מאוחר. היא פתחה מיטה אחת לארבע בנות וישנו סרדינים. באמצע הלילה היא פשוט ירדה והצטרפה לישון איתנו במיטה. ברור שזה מופרך. לא ישנתי כל הלילה. למה המורה שלי איתנו במיטה? מאז לא נשארתי לישון שם".

התלמידות לשעבר מדגישות כי "כולם ידעו על זה שבנות ישנו אצלה, הכל היה מגובה. היה קשה לחשוד אם המבוגרים לא חשדו". אחרות אומרות בכנות שהן מאוכזבות עד מאוד מרב היישוב ומפורום “תקנה”: "תפקידם היה לעצור את זה, ולמעשה הם לא עשו את זה".

צעירה אחרת מתארת גם היא אותו דפוס פגיעה. ש' הייתה בת שירות ביישוב, ודינר טיפחה אותה. לאחר מות בנה של דינר הגיעה ש' לנחמה והקשר התהדק. "היינו מגיעות לשיחות לתוך הלילה בשעות מאוד מאוחרות, ברכב חשוך. אני זוכרת שהיא הייתה נוגעת בי בנגיעות על הגבול. כאלו שקשה להסביר למה הן לא נורמליות. למשל, ליטופים בעורף או ביד. היום מובן שזה לא תקין, אבל גדלתי בחממה והייתי תמימה. הרגשתי בגוף שזה פשוט לא בסדר. לקח לי זמן לעכל את זה. אמא שלי ממש לא אהבה את זה שאני מסתובבת איתה, אבל הייתי כבר גדולה אז לא היה לה באמת מה לעשות".

גם אצל ש' דינר הקפידה להחמיא ולטפח, גם אותה היא הזמינה לישון בביתה כשבעלה בחו"ל. "אני לא יכולתי להגיד לא. היא הייתה כריזמטית ולחצה. ישנו באותה מיטה, אני על הבטן, ואז אני זוכרת שפתאום היא קפצה עליי והייתה מעליי ממש. גוף על גוף. אני הדחקתי את זה במשך שנים. לא רציתי לזכור את זה. לאורך כל התקופה הזו תמיד היו לה כמה בנות שהיו איתה בקשר. היינו סביבה והיא דאגה שנקנא זו בזו. כשהבנתי שזה לא סביר כתבתי לה מכתב והיא נבהלה ואמרה 'עוד יעלילו עליי'".

ש' המשיכה בחייה, היא שיתפה רק את בעלה בפגיעה. "שנים חשבתי שאני מדמיינת, שאני לא בסדר, אבל לפני שנתיים הסיפור שוב צף ביישוב ואמא שלי, שחשדה בזמנו, שוב תיחקרה אותי. רק אז הבנתי שזו תופעה".

***

כל העדויות שהגיעו לידי "ידיעות אחרונות" פזורות על פני מחזורים שונים, לאורך יותר מעשור. איך ייתכן שהפגע הנורא הזה לא טופל למרות שכבר שבע שנים הוא ידוע לגורמים הכי בכירים ב”תקנה”, באולפנת שעלבים וביישוב נוף איילון? איך ייתכן שרב היישוב שתק? איך ייתכן שפורום תקנה לא פירסם את שמה? איזו ערובה הייתה לו שהיא לא ממשיכה לפגוע? כיצד אפשר לתחקר מקרה בלי לפרסם שם? מדוע בתוך היישוב בחרו להתלחשש ולא לדבר גלויות? מדוע חלק מהמתלוננות סבלו נידוי חברתי בתוך היישוב? מדוע בית הספר לא פנה למשטרה אחרי שקיבל עדות ישירה מתלמידות למרות שמוטלת עליו חובת דיווח?

השאלות הללו קריטיות כיוון שפגיעות תמיד יהיו. השאלה הגדולה, הדרמטית, היא כיצד תגיב הסביבה כשסיפור כזה יגיע לפתחה. איך פועלת מנהיגות ברגע כזה. במקרה של ציפי דינר, שעל פי העדויות פגעה באופן סדרתי לאורך שנים בבנות רבות, המנהיגות הדתית מקבלת ציון נכשל.

***

עורך הדין ששי גז, המייצג את ציפי דינר, מסר בתגובה: "מרשתי מכחישה מכל וכל את המעשים המיוחסים לה בכתבה. מרשתי הקדישה את חייה והשקיעה את מיטב שנותיה בתחום החינוך, כפי שיעידו אלפי התלמידות שהתחנכו על ידה. דינר מצירה על כל תחושת כאב או פגיעה, אך היא מעולם לא עשתה דבר במכוון על מנת לפגוע".