המלכה מלי
כל כך הרבה כובעים יש בארון של מלי לוי. הדוגמנית הצעירה ששוטטה כבר בגיל 16 ברחובות פריז, מככבת בסדרה "מלכות 2" אחרי שכמעט השתתפה לצד בראד פיט בסרט הוליוודי, הקליטה אלבום, ולא מפסיקה ליזום ולהפתיע. אבל לפני הכל היא אשת משפחה, המתקשה להתאושש מהפרידה הכואבת מאמה לילי ז"ל, שהלכה לעולמה לאחרונה
אני יושבת מול מלי לוי, שהיא שחקנית וזמרת ודוגמנית וציירת ויזמית אינטרנט וגם בעלת בית הקפה שבו אנחנו מקיימות את השיחה – ותוהה איך אישה דקיקה ועדינה אחת יכולה להחזיק בכל כך הרבה כדורים באוויר, ועוד בשנה שבה איבדה את אמה, לילי, שהייתה עמוד התווך של חייה.
עיניה של מלי, הופכות מימיות כשאנחנו מדברות על אמה שנקרעה ממנה בעקבות מחלת ריאות קשה, ותקווה שלא התממשה להשתלת ריאות.
"נסענו לבדוק אופציה להשתלה בארצות־הברית, וכבר הייתי מוכנה שעושים רילוקיישן, כי לוקח הרבה זמן להתאושש, ואנחנו יושבים מול הרופא ואמא ואבא מחזיקים ידיים והרופא אומר: 'לא, אני לא מבצע בה השתלת ריאות. היא תמות על שולחן הניתוחים'. ואמא עונה בדמעות: 'אני מעדיפה למות במהלך הניתוח, אבל לדעת שעשיתי הכל'. הכל כדי להישאר בחיים ולהמשיך לגונן עלינו. עליי", אומרת מלי, אצבעותיה מתהדקות סביב ספל התה, וקולה נשבר.
"ואני זוכרת את הרגע שבו אמא הבינה שהיא הולכת למות. זה היה אחרי שחזרנו לארץ, שבעה חודשים לפני שהיא נפטרה. היא הייתה בטיפול נמרץ וביקשו ממני לחתום על טופס הנשמה. הרופאה הסבירה לנו בעדינות מה המשמעות של הנשמה, וכשיצאה מהחדר, אמא הבינה את חומרת המצב ואמרה לי: 'מלי, אני לא מאמינה, אני עומדת למות'. ואני שוכבת עליה כולי והיא עוטפת אותי ושתינו בוכות ובוכות וזה היה רגע כל כך קשה, עד שהיא אמרה לי: 'מלי, די, די לבכות'. וניגבתי את הדמעות כי אני אופטימית חסרת תקנה. תמיד אמרתי: 'ההשתלה תגיע'. הייתי מתקשרת בכל יום למרכז ההשתלות ושואלת 'נו, יש ריאות להשתלה לאמא שלי? באיזה מקום היא בתור היא קרובה, היא לא קרובה', ממש חיכיתי שמישהו ימות" – היא לוחשת – "אני ואבא שלי קיווינו לנס, ולא שיחררנו, איך אפשר לשחרר אמא?" - היא בוכה – זה גם הישרדותי". ואחרי כמה שניות היא מצליחה לייצב את הנשימה: "כשמתייתמים הזמן לא מרפא. אבל דווקא הקושי עזר לי להכיר את עצמי. למדתי על עצמי המון".
ילדה של אבא
היא בת 41, אמא לנועם, 15 והיאלי, 12, נשואה לשמעון גרשון, שחקן כדורגל בעבר, איש עסקים וסופר ילדים בהווה והזוג, מהיציבים בתעשייה, מתגורר בצפון תל־אביב ובבעלותם גם שלושה בתי קפה מרשת ארקפה.
לוי נולדה וגדלה בירושלים (שבה זכתה בנעוריה בתואר "מלכת היופי של ירושלים", ממש כשם הסדרה המצליחה שבה היא משחקת היום), אחרי שלושה אחים ואחות שאותה היא מגדירה "החברה הכי טובה שלי", וזוכרת איך בתור ילדה רצתה להתחתן עם אבא שלה.
"בתור ילדה הייתי נכנסת מבית ספר ורואה את אמא ואבא מתחבקים ומתנשקים במטבח, או מצחקקים, והיא תמיד הייתה יושבת עליו, ואני גם עושה את זה מול הילדים, הכי יושבת על שמעון ומנשקת אותו, כי חשוב לי שהילדים יראו אהבה ולא יחשבו שזה משהו גס להתנשק, ואני זוכרת את עצמי שואלת את אבא שלי: 'למה אנחנו לא יכולים להתחתן, אני רוצה להתחתן איתך'".
שמעון ואבא שלך דומים?
"בשמעון יש את היציבות והסמכות שאני אוהבת אצל אבא שלי, וגם את החריצות של אבא שלי שהוא מוסכניק הארד וורקר. אבא הוא גם רומנטיקן כמו שמעון, אבל שמעון יכול להיות לפעמים אדיש, אצלו הכל בזרימה, בטוב. לא תראי אותו מגיע לנקודות עצבים. אני יכולה להיתקע ולהיעלב ולהיפגע ולהיות חולה פיזית אם חטפתי פגיעה מאנשים שחשובים לי. למרות שהיום אני כבר יודעת להגיד את מה שאני רוצה ולא לשמור בבטן, וגם פה, אמא חסרה לי כדי לאזן. כי היא תמיד הייתה אומרת לי את האמת. היה משהו עוצמתי בשקט שלה בזה שהיא גוננה ולא עזבה אותנו לרגע".
אז איך נתנו לך לנסוע בגיל 16 לבד לדגמן בפריז?
"אמא תמיד הצמידה לי שומרי ראש שנסעו איתי. בהתחלה אבא או היא, אחרי זה האחים שלי".
חשבתי שזה פטנט של בר רפאלי
"לא. אז אני הייתי לפני", היא מחייכת. "אבל בסוף הם שיחררו ונתנו לי לנסוע לבד והיום אני לא מקנאה בהם. אני מדמיינת את נועם שלנו, בן 15, נוסע לכדורגל לבד, או את היאלי, בת ה־12, נוסעת לבד. אין מצב שאשחרר אותם בגילים האלה. העולם היום הרבה פחות תמים", היא אומרת ונזכרת ביום הראשון שלה בפריז, כאשר הגיעה ומיד שלחו אותה לפגישות ברחבי העיר, מצוידת במפה. "ואני מסתובבת והולכת לאיבוד אבל מרגישה שמישהו עוקב אחריי, ואחרי שהבנתי שאני לא מדמיינת, נכנסתי לתא טלפון ציבורי וחייגתי גוביינא הביתה, כי למי אתקשר, ואמרתי: 'אמא, עוקבים אחריי', והיא עונה: 'אל תזוזי, אני באה'. והיא לוקחת ממני את המספר של הטלפון הציבורי ומרימה טלפונים לסוכנות של בטי רוקאווי בארץ וצורחת, והבוקרית בפריז מתקשרת וצורחת עליי שככה זה בפריז ושאתרגל ואני בוכה. עד שרפי עגיב, הסוכן שלי, התקשר שוב לטלפון הציבורי ואמר שיש מישהי ישראלית בפריז ושהיא תדאג לי. ככה הכרתי את יעל גולדמן שאספה אותי אליה. יצאתי מהמונית ועמדה מולי האישה הכי יפה בעולם ואנחנו מתחבקות, וזהו מאז לא נפרדנו. טסנו לניו־יורק ולגרמניה לעבוד ביחד ואנחנו חברות טובות יותר מעשרים שנה".
אבל היאלי רוצה להיות דוגמנית ושחקנית. כמוך.
"נכון ואני אתמודד עם זה. לא תהיה לי ברירה, אבל זה יקרה רק כשהיא תהיה מוכנה לזה, כי צריך בגרות כדי להתמודד עם משחק ולימודים ואחריות כזו גדולה. היום אני גם מבינה למה אמא שמה עליי את כל החרדות שלה".
כלומר?
"מה לא היה עליי - גז מדמיע ואולר ואבן בילקוט למקרי חירום, ואני אומרת לה: 'אבל אמא האבן כבדה', והיא עונה 'שתהיה לך אבן'. בלוק אחד בחושך היא לא נתנה לי ללכת לבד. היום אני מסתכלת לשמיים ואומרת לה: 'אמא תני לי סימן, תעזרי לי'. חושבת איך היא הייתה מגיבה לדברים ופועלת כמו שהייתה רוצה שאפעל".
המשפחתיות המגוננת הזו, היא אומרת, עברה איתה ועם שמעון גם לבית שהקימה, "אני מירושלים, הוא מיפו ויש משהו מאוד דומה במנטליות של ירושלמים ויפואים, וזה המשפחתיות לפני הכל".
כי אלה שתי ערים עם חומה. מגוננות.
"נכון. וזה משהו שמאוד מחבר בינינו. אני ויתרתי על הרבה פרויקטים בעולם, כי לא הייתי מוכנה לשלם מחיר ולהיות רחוקה מהילדים. איך שהכרתי את שמעון טסתי לניו־יורק, כי ייעדו אותי בסוכנות להיות נערת 'ויקטוריה סיקרט'. צלמים גדולים התחילו לעבוד איתי, אבל אני התגעגעתי לשמעון והייתה לי טבלת ייאוש על המקרר. כשהוא בא לבקר, הבנתי שאני לא יכולה לפספס את האהבה של חיי. חזרתי איתו לארץ, וכאן עשיתי את 'סיטי טאואר' ואת 'אהבה מעבר לפינה', וכשפרצתי ב'אקזיט' זה השאיר אותי בארץ ועשה לי טוב. עברנו לגור ביחד ולרגע לא הרגשתי את הוויתור".
המשחק הוא כמו פסיכולוג
אבל במקרה אחד כן הרגישה את כאב ההחמצה. כאשר לפני עשור קיבלה טלפון מהצוות של בראד פיט, שהודיע לה שעברה את האודישנים ושפיט רוצה שתככב לצידו על המסך. "איזה צרחות היו בבית, יצאנו לחגוג, אבל אחרי זמן התברר שאין לי דרכון אירופי שהיה נדרש כדי להיכנס למדינות בהן צולם הסרט".
והיו גם הפרסומים בצהובונים שטענו שאנג'לינה ג'ולי הטילה וטו על הליהוק שלה, כי לתחושתה לוי היממה את בעלה. או כפי שכינו הצהובונים את לוי: "הגרסה המשופרת של אנג'לינה".
"אני לא מאמינה שהיא טירפדה את הליהוק, זה באמת שטויות. במשך חודש ניסיתי להשיג דרכון אירופי וכשלא הצלחתי, הם התקדמו עם שחקניות אחרות, אבל בראד פיט בהחלט פתח לי את התיאבון והרעב לעשות משהו בחו"ל", אומרת לוי.
בצהובונים השוו ביניכן והציגו תמונות של שתיכן, ובולט ששתיכן יפות מאוד ורזות מאוד. אומרים לך שאת רזה מדי?
"אף פעם לא הרעבתי את עצמי. זה משהו גנטי, מהבית, ממש כמו האחים שלי – אנחנו גבוהים ומאוד רזים. כשדיגמנתי בצעירותי באמת הייתי הרבה יותר רזה והעירו לי. היום כבר לא מעירים".
ואיזה מודל את נותנת להיאלי?
"להיאלי יש את אותו מבנה גוף כמו שלי, ואני מנסה שמשקל לא יהיה אישיו בבית. אנחנו מקפידים לאכול בריא, כי בשנה הזו עם אמא, לא עניין אותי כלום, הייתי באכילה רגשית, ואני עדיין זוללת מתוקים כמו משוגעת ומשמינה. בשיחה אחת עם אחותי יכולתי לזלול שרוול של פתי בר בלי לשים לב, כמו העירקים עם התה, אבל אני יודעת שהאכילה בשליטה שלי וזה בסדר גם ככה וגם ככה – מה שעושה לי טוב בכל תקופה".
לוי אומרת שמכל עיסוקיה, המשחק הוא זה שעושה לה הכי טוב. "יש משהו במשחק שהוא חקר הנפש. אני צריכה את הדמויות, כמו שהולכים לטיפול פסיכולוגי. לגלם דמות זה להבין את הפצע שלה ולהכיל אותה. דרך הדמויות שגילמתי הצלחתי להגיע לפיוס עם עצמי".
בנוסף ל"מלכת היופי של ירושלים", על פי הרומן המצליח של שרית ישי־לוי, אפשר לצפות בה על המסך גם ב"מלכות 2" (HOT): "כמה כיף לראות שיש סדרה שנותנת במה לכוח נשי. כן ירבו תפקידים נשיים עוצמתיים שעומדים בפני עצמם, לא כאשתו של או כאחות של, אלא נשים שלכל אחת יש את הסיפור שלה. אני שמחה להיות חלק מ'מלכות' ולגלם את נעמה שהיא פסיכולוגית חריפה, שנמצאת בטלטלה ורוצה להציל את המשפחה שלה".
מה למדת מנעמה?
"נקודת הממשק שלי איתה היא של אמא לביאה שלא פוחדת ותלך הכי רחוק כדי להציל את הילדים שלה. בזכות הדמות שגילמתי הבנתי עד כמה אני בשליטה וחייבת לראות הכול ולשלוט בהכול".
את קונטרול פריק, או שאת משחררת?
"כשאני מגיעה למצב שאני צריכה לשחרר, זה לא בא ממקום של המוח, זה קורה בזכות תהליכים שאני עוברת. אני לא קוסמת, אני עובדת על זה - מציירת, כותבת, מנתחת את מה שעובר עליי, מקבלת כוחות, מדברת עם שמעון. השנה למדתי לא לפחד והבנתי שהקלישאות נכונות, שלחיים יש סוף ושאני רוצה לחיות אותם במלואם ולא להגיע לערש דווי ולהגיד לעצמי 'לא עשיתי את זה, דפקתי חשבון להוא'".
ומה עוד החלומות שלך, חוץ מזה שבראד פיט יתקשר?
"זה כבר לא החלום שלי, הבנתי שאני לא רוצה לעבור לחו"ל, אלא רוצה להיות קרובה לאבא ולמשפחה, ושהילדים יחיו פה. חוצמזה, הבנתי שכדי שמשהו יקרה צריך מאוד מאוד לרצות אותו, ואני בתת־המודע לא מספיק רציתי ואמרתי לעצמי 'מה, עכשיו אני אצטרך להתרחק מהילדים', וכשאת שולחת מסרים סותרים ליקום, ומטילה ספקות על הרצון, הדברים לא יקרו".
ככה את חיה? שולחת רצונות? מדברת עם היקום?
"זה בילט אין. אני לא אומרת: 'יקום בוא תשדר לי מסר'. אני מאמינה שלמחשבות יש כוחות ולכן אנחנו צריכים לשגר אותן עם יעד ברור. אם היעד לא ברור הן לא יגיעו לשום מקום".
היעד הבא הוא ספר מתכונים שעליו היא שוקדת ושיאגד את המאפים והקינוחים של אמה, "אני חייבת להנציח את האוכל שהיא כל הזמן בישלה לנו ואת זה שהבית תמיד היה חם וטעים, עם מוזיקה, דלתות פתוחות, מלא באנשים. הלוואי ואצליח לתת לילדים שלי רבע ממה שהיא נתנה לנו. בספר יהיו מתכונים ובישולים שלה וגם קינוחים מהמטבח הספרדי הס"ט".
מה שמוביל אותי לשאלה על בתי הקפה שבבעלותכם.
"זה שמעון, הקרדיט שלו. יש לו כל מיני אהבות ואחת מהן זה קפה טוב. כשהילדים היו קטנים בכל שבת היינו מגיעים לארקפה ברמת החייל, ויום אחד הוא קיבל הצעה להיות זכיין שלהם. היום יש לנו שלושה בתי קפה ואנחנו מקפידים להגיע לסניפים בכל יום. אני עושה פה פגישות, לפעמים אנחנו באים עם הילדים לאכול. זה בית מבחינתנו".
ואם כל זה לא מספיק, אז היא אוספת חומרים לאלבום, אחרי שכבר הקליטה אחד עם שמעון, שבכלל עסוק בימים אלה בפרה־פרודקשן לסרט שכתב ("זו קומדיה רומנטית, כבר ארגנתי לעצמי תפקיד, מה נראה לך"), ונדמה שביממה של משפחת גרשון יש הרבה יותר מ־24 שעות שמספיקות ללוי גם כדי לנהל את האתר שבו היא מוכרת פריטי אופנה שהעוקבות שלה ממש מקפידו לרכוש ממנה, כמו גם את קופסאות ההפתעה שהיא יוצרת. "עשיתי אחת שלי לבד ואחת עם שמעון לוולנטיין ואז עם ירדן הראל שעבדה מאוד יפה ובקרוב תהיה קופסה עם יעל גולדמן".
מי החברות שלך?
"יש חברות מירושלים ומהתעשייה - קרן ברטוב, שירי מימון, עדי הימלבלוי, וכמובן יעל גולדמן. כל אחת יהלום".
אפרופו יהלומים, חתמת לעוד עונה עם תכשיטי מילר
"כן, הם הבארכה של שמעון ושלי, אצלם קנינו את טבעות הנישואים, ואני ממשיכה להיות הפרזנטורית של הרשת שאיתה אעשה גם פרויקט יצירתי, שעבדתי עליו המון זמן", היא מחייכת.
לפנייה לכתב/ת 
