כל הסימנים היו שם, הלידה השנייה של סיון טלמור הייתה אמורה להיות חוויה מתקנת, עד שנפתחה הדלת מהצד האפל של החיים. "שבוע 39, רגע האמת, ערב, צירים, אני בבית של אמא. מתחילה נשימות ועניינים והכל מדהים. כשנכנסנו לאוטו בדרך לאיכילוב ניגנו ברדיו את השיר I Want to Break Free של קווין. אמרתי, הנה הילד רוצה לצאת. מושלם".

טוב, ילד של מוזיקאית.

"והייתה לידה טבעית, בלי אפידורל אפילו. עודד בעלי אמר: "נראה שריחפת מטר מעל האדמה'. הייתי במצב מדיטטיבי, שהלידה עברה בצורה שלא תיאמן מבחינתי, אחרי שאת הראשונה, של אלבי, עברתי בניתוח קיסרי. היה אושר מטורף. גורי נולד".

ואז?

"הדברים מתחילים להתערפל לי. פתאום אני רואה את אמא שלי ליד המיטה, לא הבנתי מתי היא נכנסה. אני קולטת שאני מרגישה רע, בחילה, מבקשת מאמא שתיקח את גורי ובאותו רגע מאבדת את ההכרה בפעם הראשונה. אני מתעוררת אחרי כמה רגעים עם חמצן עליי, כשאני שומעת את הרופא אומר: 'כל מי שלא צריך להיות בחדר - שייצא'. ואז יוצא ממני המון דם והוא חושב שזה מקרע פנימי. הוא מסיים לתפור אותי, ואני כבר מרגישה יותר טוב'".

אנחת רווחה?

"לא לגמרי. הרופא אומר לעודד: 'קח את הטלפון האישי שלי. סמס לי שהכל בסדר'. המיילדת בחדר אומרת לי: 'משהו בבטן שלי אומר לי להישאר לידך - ולא ללכת'. אני אומרת לה - 'שושי, משהו לא בסדר'. באותו רגע עודד רואה שאני מתחילה לפרכס, עם המון רוק בפה. מאבדת שוב את ההכרה".

הדברים התגלגלו מהר. "התעוררתי בחדר ניתוח, הרגשתי שהגוף שלי והמיינד שלי מבינים שזהו, אני הולכת למות, ואני משחררת. גם עודד וגם אמא שלי חשבו ככה אחרי שראו אותי מפרכסת על המיטה בלי הכרה".

ראית את האור הלבן המפורסם?

"לא, אבל הבנתי שיכול להיות שזה נגמר וזה בסדר. התמסרתי להרגשה שאני הולכת למות. בניתוח התברר שנקרע לי הרחם. חמישה סנטימטרים של צלקת מהניתוח הקיסרי נפתחו וזה גרם לדימום פנימי. רק במזל נשארתי בחיים. יש נשים שזה קורה להן, לא תמיד תופסים את הדימום הפנימי - וזה יכול להיגמר במוות".

טלמור השתכנעה שהכל מאחוריה. "כשנגמר הניתוח, הייתי בהרגשה שהכל סבבה. אחרי שלושה ימים חזרתי הביתה, ותוך כמה ימים אני מרגישה שאני עומדת לאבד את ההכרה. נוסעים לבית החולים, אני מגיעה לרופא, והוא אומר, 'נראה שאת בהתקף חרדה'. אמרתי לו שאני יודעת מה זה התקפי חרדה, וזה לא. הוא עושה בדיקת דם ומגלה שאני עם המוגלובין של בן־אדם שעוד רגע מת".

קשוח מאוד.

"נתנו לי מנת דם, עירוי, ואני מרגישה שהגוף שלי נלחם בדם הזה כאילו צועק, 'זה לא הדם שלי'. הרגשתי שאם אני עוצמת את העיניים, אני מתה. איבדתי את האמונה בגוף שלי. הרגשתי שזהו, הגוף שלי נשבר לגמרי".

אשפוז נוסף של 48 שעות הסתיים בחזרה הביתה, רק שהפחד לא הרפה: "פחדתי ללכת לישון, הרגשתי שאסור לעצום עיניים - כי אז אני שוב בנקודת המוות. היה פורים, מרץ 2019. אני שומעת חגיגות מבחוץ ואני כולי באימה, לא מצליחה להירדם. לקח כמה ימים, הירדמויות קטנות בין לבין, עד שהרופא אמר לי שאני חייבת לישון. בת של חברים עשתה לי טיפול NLP בטלפון, דמיון מודרך, שעה ורבע. הצלחתי להירדם, ישנתי מדהים".

התאוששת?

"לא באמת. הדחקתי את כל מה שקרה, בקטע של לחזור לעניינים. כשגורי היה בן שלושה חודשים השקתי אלבום. היום בא לי לחבק את האישה הזאת ולהגיד לה, 'מאמי שבי רגע בבית, תקלטי מה עברת ותחזירי לעצמך את הביטחון'. אבל התחלתי לרוץ, רציתי להוכיח לעצמי שהכל בסדר. עובדת, שרה, נוסעת לטור בגרמניה. כאילו בסדר".

× × ×

שמונה חודשים אחרי הלידה, המשפחה עברה טלטלה. "אמא שלי מקבצת את כולנו, היא ואיתן (ורטהיימר, בן זוגה של אמה) מספרים שהוא חלה בסרטן במוח. לאיתן אני קוראת גם אבא, הוא מגדל אותי מגיל שלוש, אני אוהבת אותו כאבא ומבחינתי יש לי שני אבות. איתן הוא מנהיג המשפחה, זה ברור. מאז תחילת ההתמודדות שלו עם המחלה, יש ימים שבהם הוא מאוד אסוף והדוק ולפעמים הוא מבולבל, אבל תמיד מבין הכל. לצערנו, יש סיכוי מאוד נמוך שהוא ייצא מזה ממש, נקווה שיהיה לנו כמה שיותר זמן איתו ושלא יסבול. איך הוא אמר? 'חייתי את החיים הכי טובים שיש'. אז עכשיו אנחנו סביבו ומחבקים אותו כמה שיותר.

"באותה שיחה, כשאיתן ואמא סיפרו לנו, משהו בי התנהל פרקטית, מה צריך לעשות. אבל אחרי שלושה ימים אני קמה באיזה בוקר ומרגישה שכאילו נכנס בי כדור הרס של בניינים. אני קמה הכי עצובה בעולם, תחושה של אין לי מה לעשות, חוסר אונים. התחילו לעלות בי כל השאלות של מה בכלל יש בחיים האלה. פתאום אני מבינה שנגעתי במוות ושאני בהדחקה".

נשמע כמו דיכאון.

"זה לא רק נשמע. קמה בבוקר, מרגישה כבד בלב, שום דבר לא מאיר פרט לילדים. רק רציתי לשכב במיטה, להסתגר, לא הצלחתי לישון טוב אבל השתדלתי להמשיך לתפקד. לא רציתי להיות מעמסה על אף אחד. לא רציתי שיחשבו שאני בדיכאון. טעיתי וחשוב לי שאנשים יבינו שזו לא בושה להיות בדיכאון, בחרדות, לקחת כדורים. להפך. המודעות היא הצעד החשוב. הבנתי פתאום שהכל הסתבך לי וסוגר עליי, הטראומה שעברתי, המחלה של איתן".

את זוכרת רגע אחד ספציפי?

"אני הולכת עם גורי בעגלה, בשדרות ירושלים ביפו, שישי בצהריים. חברה מתקשרת, שואלת מה העניינים ואני מתיישבת על הרצפה, מתחילה לבכות ולא מסוגלת לענות. היא אומרת, 'תישארי איפה שאת - אני באה אלייך'. פשוט ישבתי עם גורי ולא הייתי מסוגלת להפסיק לבכות. היא הגיעה ואמרה, 'מאמי, את לא במקום טוב'. אני מברכת על הרגע שבו נתתי לה לדחוף לי קלונקס לתוך הפה, ואז הלכתי לקבל כדורים פסיכיאטריים, ציפרלקס. פחדתי לקחת את הכדורים בהתחלה, פחדתי שזה ייקח אותי מעצמי".

אז איך בכל זאת התמודדת?

"בערך באותה תקופה, כשהבנתי שזכיתי בחיים מחדש, זה הושיב אותי מול עצמי. הבנתי שאני רוצה לחזור הביתה מכל הבחינות. הרי הכל התערער, החיים שלי, של איתן, המשפחתיות שהפכה להיות שבירה. בדיוק אז נפגשתי עם שני מוזיקאים, תומר ישעיהו ואלעד אדר. עם כל אחד מהם התחלתי ליצור אלבום אחר, מהמקומות הכי חשופים. וזה היה הטיפול האמיתי שלי".

טלמור עדיין נאבקת בתהומות שאליהן היא נקלעת לפעמים מאז שחזרה לחיים, אבל הדברים כרגע בדרך הנכונה. היא הוציאה שיר חדש ויפהפה, 'חוף', שכולו הודיה לבן זוגה על העמידה לצידה בתקופה הקשה, העבודה על שני האלבומים מתקדמת והם ייצאו בחודשים הקרובים, יצטרפו לשלושה אלבומים שכבר ברקורד שלה. גם ההופעות צברו תאוצה שוב. "החיבור המחודש לעצמי פתח לי דלת ענקית ליצירה, ולחזור לחיי בעצימות טובה ומלאות מספקת. הקשיים שאני חוויתי היו שער לדיוק עצמי ולצמיחה שלי. אני חושבת שהגעתי למקום הנכון במוזיקה. את הניסיון של לשיר באנגלית ולכוון לחו"ל אני רואה כמו הטיול הגדול אחרי צבא, לחפש את עצמך. מאז הלידה של גורי הגעתי לקול הפנימי שלי, למשל להתרכז במוזיקה בעברית".

אולי גם ללכת יותר למיינסטרים?

"החלומות שלי לא ענקיים. יש לי חלום לעשות הופעה בשוני עוד נניח ארבע־חמש שנים, ושיהיו לי תמיד לפחות שתי הופעות בשבוע".

עשר שנים עברו מאז שהכרנו אותך ב'דה וויס'. את מרוצה מהדרך?

"היום בהחלט יותר מרוצה. עברתי מסע. עשיתי אמנות, הוצאתי שלושה אלבומים, המון שיתופי פעולה. ברגעים הטובים אני שואלת, מה אפשר לבקש יותר".

למשל, להיטים חובקי מדינה?

"אני חושבת שמתישהו המוזיקה שלי תגיע להרבה אנשים. היום לא נראה לי שאני כבר נחשבת אינדי. אני עושה מוזיקה ישראלית פרופר ולא מונעת מטרנדים. 'חוף' למשל יכול לדבר להרבה אנשים לדעתי, הוא לא אוונגרד. השיר עבר פלייליסט של 'כאן 88', שזה מדהים עבורי".

הקורונה, איום אסטרטגי על כל נפש בערך, תפסה את טלמור ברגע הלא־נכון, כשהיא מנסה להתאושש מהחוויה הטראומטית של הלידה. "15 במרץ 2020, יום הולדת שנה לגורי, נסגרים החיים. כבר הרגשתי שאני יוצאת מהדיכאון - ובום. היה בי פחד לצאת מהבית. הרגשתי שאחרי שראיתי קצת את האור, מישהו מושך אותי בחזרה ואומר לי 'רגע נשמה, לא סיימת'. נסענו לצפון לביקור בכפר ורדים, למשפחה, ונשארנו שלושה חודשים. זו הייתה תקופה שהייתי בה הכי מהכל. הכי עצובה והכי מפחדת אבל באותה נשימה הכי אוהבת והכי משפחתית ומחוברת לעצמי. ועם כל הקשיים, ועל זה גם נכתב 'חוף', עודד פשוט נתן לי להתמסר להכל".

הקורונה טילטלה גם אנשים בריאים.

"הייתי במצב כזה שברירי, שזה העצים את החרדות והפחדים ובתוך זה איתן חולה ואנחנו מפחדים עליו. הרגשתי שהדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה להתמסר עד הסוף. הייתי עצובה מאוד. פיזית לא יצאתי מהבית ומהגינה די הרבה זמן, אולי חודש וחצי".

"יום אחד אלבי הסתכל עליי ושאל, 'אמא, למה את עצובה?' אמרתי לו: הלב שלי עצוב ואני לא יודעת להסביר למה. הוא אמר לי, 'אמא, אני אוהב אותך, שהלב שלך לא יהיה עצוב'. הבנתי שזה שיעור חשוב להעביר לילדים: שמותר גם להיות עצובים".

את חוששת שההיריון הבא שלך יהיה מסוכן יותר?

"מאוד לא כדאי, ולכן מספיק לי. זכיתי בשני בנים, ואני לא עוברת עוד לידה. איך סבתא אמרה לי? 'יש לך שתי ידיים, אחת לכל ילד'. לקחתי את זה".

מתי המצב הנפשי השתפר?

"חזרנו לתל־אביב בסוף מאי 2020, אני זוכרת פיזית את הרגע שבו פתחתי את התריס בבית והרגשתי שהאור נכנס גם אליי פנימה. משם חזרתי ליצור, לעשות הופעות חצר שעשו לי מדהים, שתיים לשבוע, הייתי בכל הארץ. את הכדורים לא לקחתי עד שומר החומות".

אהלן־אהלן, ברוכה הבאה למבצע.

"אם משהו היה חסר בחבילה הזאת, הוא הגיע. בדיוק נסעתי עם חברה לאילת, לקחנו את הילדים. נהנינו, מתחילות נסיעה חזרה לתל־אביב. באיזשהו שלב, לפני באר־שבע, אנחנו רואות טנקים ואני אומרת לה, 'בטח יש תרגיל'. ואני מסתכלת קדימה ואומרת לה, 'יש פצצות תאורה', מה שבעצם היה רקטות או כיפת ברזל. השמיים זהרו. עודד מתקשר, והוא בערך האיש הכי לא לחוץ ביקום. הוא אומר, 'את לא יכולה לחזור, יש מלחמה, יש טילים על תל־אביב'".

הגיוני.

"אני עונה לו כזה, 'מה, מה יש?' פתאום אנחנו קולטות שאנחנו באמצע כל הדבר הזה. בצדדים יש צמיגים שרופים, בלגן, פחד. מתחילה לעלות לי החרדה שלא ביקרה הרבה זמן, הדופק מואץ ואני אומרת לעצמי, 'סיון, תשמרי על 90 קמ"ש'. אמרתי לה שאני בהתקף חרדה משוגע. כל האימה עולה לי, נסענו בסוף אליה לקיבוץ מעגן מיכאל ורק באזור נתניה נרגעתי, אחרי שלקחתי כדור".

עזר?

"למחרת קלטתי שוב שאני במצב נפשי לא טוב, בחרדות. התחלתי לקחת את הכדורים, למיקטל, ציפרלקס, לנסות לאזן את הנפש".

איך את מרגישה היום?

"לאחרונה התחילו חרדות שוב כי מצבו של איתן הורע אז זה מציף אצלי דברים. קורה שאני קמה באמצע הלילה לתוך התקף חרדה, ואז נשכבת על הרצפה לפעמים כדי לנסות להירגע. זו חוויה קשוחה, וזה נהיה תכוף יותר. הציפרלקס עובד, אבל עדיין יש לי דאונים קשים. אלה החיים, כל אחד והקלפים שנפתחים לו".

ובסוף היום?

"אני כן בצד האופטימי, עם כל העצב שיש בי. יש לי שני ילדים, זוגיות מדהימה, הצלחתי לבנות בית ויש לי משפחה טובה ותומכת. אני עושה את מה שאני אוהבת וזה לא מובן מאליו".

פתגם ישן טוען שעדיף להיות עשיר עם צרות, מאשר עני עם אותן צרות. הוא נכון?

"דווקא בסוף לא משנה כמה כסף יש לך, את צריכה שמנהל המחלקה בדיוק יעבור במסדרון והמיילדת תישאר במקרה בחדר ושבעלך יישב ליד המיטה במקום להיות בחוץ. ברור שיש דברים שכסף מקל עליהם אבל בדברים הכי קשים זה בעיקר מזל".

× × ×

היא נולדה בשנת 1986 בחצרים לאמא אריאלה, אמנית, ולאבא מייק טלמור, טייס חיל האוויר. כשהייתה בת חצי שנה המשפחה יצאה לאנגליה ובהמשך חזרה לבסיס חצור. בגיל שנתיים הוריה התגרשו ואמה הפכה לבת זוגו של המיליארדר איתן ורטהיימר, בנו של סטף ורטהיימר, חתן פרס ישראל. "אמא הכירה את איתן עוד בתיכון, והם התחברו מחדש שנה אחרי הגירושים. אנחנו משפחה גדולה, הרבה אחים וחצאי אחים, והכי חשוב מאוד מאוחדים".

בגיל שלוש המשפחה עברה לכפר ורדים, משם לקיסריה, והיא לתיכון בקיבוץ מעגן מיכאל, במגמת מוזיקה ותיאטרון. "התחלתי ללמוד פיתוח קול בגיל תשע ושרתי אופרה, ובגיל 11 נרשמתי לאודישנים למחזמר 'אוליבר טוויסט'. הגעתי לבד ברכבת מנהריה, התקבלתי כאוליבר, נראיתי כמו ילד עם שיער קצר - אבל אז לא העלו את המחזמר וכמה חודשים אחרי המפיק פשנל כבר הזמין אותי לאודישנים ל'הלב'. פתאום גדל לי ציצי, היה לי כבר קארה, אז לוהקתי לתפקיד חברה של מרקו, ג'ולייטה". בהמשך הופיעה במחזות זמר נוספים וגם השאירה עקבות בערוץ הילדים, בהגשת פינה יחד עם מיכאל מושונוב.

נחשבה לאחת מהמקובלות ביסודי ובתיכון. "הייתי חברה של כולם, היה לי חבר מגיל מאוד קטן. אבל בכיתה ד' עשו נגדי חרם רציני, כי רציתי להיפרד מהחבר שלי, והוא החליט שאם אני לא אהיה חברה שלו, אף אחד לא יהיה חבר שלי. הוא וחברים שלו חיכו להרביץ לי מחוץ לבית ספר וברחתי משם. אחרי שבוע־שבועיים סיפרתי לאמא שלי, שסיפרה למנהלת. אחרי חודשיים החרמות נפסקו".

זה ממש גרסת הילדים למי־טו.

"לא יודעת איך זה לא יושב לי כזיכרון כואב משום מה. יש דברים אחרים. עברתי בילדות משהו שאני עוד לא מוכנה לפתוח אותו, ופתחתי את הסיפור רק מול אמא שלי שגם עברה חוויה דומה".

היו מקרים מאז שאת מוכרת?

"הופעתי בכנס רופאים לפני כמה שנים, ירדנו מהבמה, הכרתי רופא שם ואמרתי לו שלום. ואז חבר שלו בא ואומר, 'אולי תבואי לשיר לי בחדר?' משהו מוגזם לגמרי. אז יש כאלה ויש מלא קטנות, הערות ברחוב שכל אישה חווה. בכלל, להיות מוזיקאית בעולם של מוזיקאים זה לא דבר פשוט".

כלומר?

"התפיסה, שעדיין רווחת בהרבה מקומות, שנגניות הן פחות טובות. יביאו הרבה פעמים נגנית כדי לקשט את הבמה, לאו דווקא כי הן טובות, וחבל, כי יש מלא טובות".

בגיל 14 עברה ניתוח בעין שמאל, בגלל גלאוקומה, "מחלה של אנשים מבוגרים ונדיר שמגלים אותה בגיל כזה. סבלתי במשך תשעה חודשים מאישון מורחב והייתה לי רטייה לא מגניבה, שקופה של בית חולים".

מגיל 20 היא עם בן זוגה, עודד מרגלית. הם נישאו כשהייתה בת 23, וב־2016 נולד אלבי. "אמרו לי שלא אצליח להיכנס להיריון ואצטרך הפריות. התקשרתי לעודד בוכה והוא אומר לי, 'מאמי, נעשה את מה שצריך'. אחרי חודש אני קמה, מתיישבת בבוקר על המיטה ואומרת לעצמי, 'אני בהיריון, יש לי בן וקוראים לו אלבי'".

אלבי נולד בניתוח קיסרי. "ההחלמה הייתה בסדר אבל זה הביא איתו מורכבויות בזוגיות, אחרי שנה פתאום היינו רחוקים. נתתי את כל כולי לאימהות ובעלי אמר, 'אני לא מרגיש אותך, לא מכיר אותך, היית החברה הכי טובה שלי, ופתאום את אמא'. הבנתי אותו, קשה להתחבר ליצור חדש שמשנה את חוקי המשחק אחרי עשור יחד".

הלכתם לטיפול?

"לא, אבל עבדנו בזה, אמרנו אמת, גם דברים מכוערים וקשים. ענייני סקס, איפה אנחנו בדבר הזה? אני מתגעגע אלייך, את אליי, ופתאום את אמא והכל מוזר".

הוא בינתיים המשיך בקריירה, את לא.

"שנינו מאוד אלפאים, לכל אחד יש את הקריירה שלו, הוא יזם נדל"ן. זה אכן מבחינתי לשים את הדברים שלי בצד ואת שלו לא. אבל הוא השתדל להיות קשוב אליי וגם אני די מהר הבנתי שאני יוצאת עם התינוק לחיים".

עוד לא דיברנו על אחותך, השחקנית ותופעת הרשת מאיה ורטהיימר.

"יום אחד אני אקבל אוסקר על דמות משנה באינסטגרם של מאיה. נהיה לנו קשר מדהים בשנים האחרונות, היא הייתה שם בשבילי ברגעים הכי קיצוניים. אם אני עכשיו קמה באמצע הלילה ואני חייבת שוקו מיטבתה היא תיסע ותחזור עם השוקו. גם להפך. את אלבי כבר עוצרים ברחוב בזכות מאיה. הוא לא הבין מאיפה מכירים אותו, ואמרתי לו שהאינסטגרם הוא אלבום תמונות. אני לא רוצה שיהיה מודע לזה שאנשים צופים בו ממש".

שתיכן מתמודדות עם גלגולי עיניים מז'אנר "תראו את המילארדרית הזאת".

"מאיו תמיד מספרת, וזה נכון, שחינכו אותנו לעבוד בשביל הכסף. לא היה כזה 'קחי מאה שקל וקני לך'. אספתי ביצים בלול ליד כפר ורדים בגיל שמונה. כשהתחלתי להופיע בתור ילדה במחזות זמר כבר הרווחתי כסף יפה, וכשהגעתי לגיל 18 עברתי לבד לתל־אביב בזכות הכסף שלי בלבד. תמיד נוגעים בכסף בכל מה שקשור אליי וזה בסדר, זה הקלף שנפתח לי. אני בהודיה ענקית על זה שהגעתי למשפחה הזאת וזכיתי לגדול ככה והיום אני יודעת להגיד שאמביציה לא קשורה לכסף".

הציעו קמפיינים?

"כן, בחרתי שלא. בא לי שאם ילכו ברחוב וישאלו מי זו סיון טלמור, יגידו שהיא זמרת ויזמזמו שיר שלה. אחרי כמה שנים כאלה אולי אעשה קמפיין. גם סטוריז באינסטגרם אני לא עושה, ומציעים כסף. לא מרגיש לי שנכון לי לתפוס מקום פרנסה שם. אמרתי שאחרי שישירו שיר שלי בקריוקי אני אגיד שסבבה, אולי אני כבר יכולה לעשות קמפיין לבנק".

מאיה עושה לא מעט כסף ככה.

"זו בין השאר העבודה שלה. היא אמרה לי פעם, 'אפשר לעוף עם האינסטגרם שלך קדימה'. חיבקתי אותה ואמרתי לה, 'אחות, אני יודעת שאת רוצה לעזור ושאת רוצה שכולם יכירו אותי, אבל לא דרך האינסטגרם'. זו הייתה שיחה מאוד משמעותית. הרבה פעמים עד אז מאיה לא הבינה למה אני לא עושה דברים שמציעים לי והרגשתי אפילו שהיא מתבאסת עליי שאני שמה לעצמי מקלות בגלגלים".

תכף היא עוזבת אותך לניו־יורק.

"אני אחד האנשים שהכי דחפו אותה לנסוע. כשהיא שאלה אם ללכת על זה, ואמרה שהם מהססים, אמרתי לה שברור שכן".

סחתיין על הפרגון.

"ואז, כשהם אמרו כן, פרצתי בבכי מטורף. פתאום קלטתי שהבן־אדם הכי קרוב אליי בעולם טס לניו־יורק. אז בוא נגיד שבינתיים אני מנצלת את הזמן איתה".