נשיקה מבעד למטפחת

במסכת קידושין מ"ט כתוב: "כל המתרגם פסוק כצורתו – הרי זה בדאי, והמוסיף עליו – הרי זה מחרף ומגדף". הפסוק מוכר לכל מי שעוסק או מתעניין בתרגום ספרותי, ובדרך כלל מופיע לצד אמירות קולעות דומות — "תרגום שירה הוא כמו נשיקה מבעד למטפחת" (ביאליק); "עבודת תרגום היא כמו אישה, אם היא נאמנה היא לא יפה, אם היא יפה היא לא נאמנה" (גולדברג) — כדי ללמד עד כמה בלתי אפשרית המלאכה. השורות הבאות מתעכבות על הקשיים שאליהם רומזים מחברי המשנה, דרך יחידת ההתייחסות שקבעו: פסוק אחד, משפט אחד. שחזור תהליך תרגומו של משפט בודד מספרה החדש של נטליה גינצבורג, 'חמישה רומאנים קצרים', יכול לפתוח צוהר אל השעשוע האינטלקטואלי והתלאות עוכרות השלווה של המקצוע. עבור הקוראות והקוראים הנאמנים של גינצבורג — ובישראל יש לא מעט כאלה — הוא עשוי להציע גם משהו מהחגיגיות העמומה, האינטימית, של "סיור בחנות המפעל".

בחירה במשפט בודד עלולה להיראות קשה, או לחלופין שרירותית, אבל אין רחוק מזה. לכל מתרגם ומתרגמת, בכל ספר, יש את המשפט "שלהם". זהו הבייבי שלהם, האחד שלו הקדישו זמן ולבטים חסרי פרופורציה, ושהיו שומרים אותו אצלם אלמלא היו מוכרחים למסור את הספר לעריכה. אבל גם אחרי שהספר נערך ונדפס נוטה המשפט להעסיק את המתרגמים, לפעמים במשך שנים. כמו אהבת נעורים רחוקה, כל מפגש מקרי או זיכרון חולף עלולים לערער לרגע את שגרת יומם בשאלות של דלתות מסתובבות ומה היה קורה אם.

המשפט שלי מופיע בפסקה הראשונה של הסיפור הקצרצר 'קיץ'. המספרת, תואמת־גינצבורג צעירה, נטשה את ילדיה עם סבתם ועברה לרומא. שם היא נדה ונעה ברחובות העיר, מסתובבת עם חברים לרגע, ואחר־צהריים אחד בולעת קופסת כדורי שינה ("לא הבנתי עד הסוף אם אני רוצה לישון זמן ארוך או למות"). נדמה כי היא מוכנה להתמסר לחיי הרפאים האלה, עד ש־ (זהירות: ספוילר) מברק מאמה מבשר כי ילדיה חלו בשָנית. אז מתעורר בה אינסטינקט אימהי קדום, ושולח אותה אל הרכבת הראשונה אליהם. אבל הרבה קודם לכן, באמצע פסקת הפתיחה, בעודה משתאה מהקלות האוורירית שבה היא יכולה לעזוב את ילדיה ולהיטמע בנוף העיר, היא אומרת (החלק המודגש הוא לב־ליבו של המשפט מבחינתי):

Mi stupivo pensare com'era stata diversa la mia vita una volta, quando cullavo i miei bambini e cucinavo e lavavo, pensavo come c’é sempre tanti modi di vivere, e ognuno puó fare di se stesso esseri sempre nuovi, magari anche nemici l'uno all’altro.

אפשר להתחיל בתרגום מילוני גס וצורם בעליל, שאינו עולה יפה אך נותן מושג ראשוני במה מדובר:

"הדהמתי את עצמי לחשוב איך היו שונים החיים שלי פעם, כשטיפלתי בתינוקות שלי ובישלתי ושטפתי, חשבתי איך יש תמיד כל כך הרבה אופנים לחיות, וכל אחד יכול לעשות מעצמו בני אנוש תמיד חדשים, אולי גם אויבים האחד לאחר".

גוגל טרנסלייט הוא יועץ בסיסי ומוגבל מאוד לתרגום ספרותי, אבל בשרטוט תהליך התרגום הוא יכול להועיל. אני מזין את המשפט שלי בתיבה האיטלקית ומקבל בעברית טקסט בהיר להפליא, אם כי הולך ומזייף, כאילו התעייף האלגוריתם ככל שהעבודה נמשכה:

"נדהמתי לחשוב איך החיים שלי היו שונים פעם, כשעירסלתי את התינוקות שלי ובישלתי ושטפתי, חשבתי איך תמיד יש כל כך הרבה דרכים לחיות, וכל אחד יכול ליצור מעצמו יצורים חדשים תמיד, אולי אפילו אויבים אחד אחד. אחד. אחר".

עם החלק הראשון, הלא־מודגש, גוגל מתמודד בסך הכל לא רע (למעט תרגום מילולי מדי לפועל cullare, לטפל, הנגזר מ־culla, "עריסה"). גם הבלגן בסיום נסלח. ברור למדי שצורת ההדדיות האיטלקית מהתלת במוח־המכונה ומורידה אותו מן הפסים. בחלק המודגש שלנו מופיעה תובנה פשוטה אך מהממת, שהמספרת של גינצבורג חווה על בשרה: לא רק בדבר החירות האדירה שיכולה פתאום ליפול בחלקנו, ולא רק לגבי חוסר התוחלת שאותה חירות עלולה לשאת בכפה, אלא גם בדבר היריבות הבלתי־פוסקת שמתחוללת ביניהם בתוכנו. הרושם החי הזה הוא שמניע את הגיבורה אנה ואנה ברחובות רומא, והוא הדבר שאני מנסה להעביר, דרך העברית החסכנית וחסרת הסבלנות.

• • •

שלושה אתגרים מרכזיים מזמן המשפט שלי בדרך:

ראשית, Fare di se stesso. התקרבות לתרגום מילולי, בנוסח "לעשות מעצמו", יהיה לא רק עילג או ילדותי אלא גם מטעה: הוא יישמע כמו העמדת פנים ("אל תעשה מעצמך טיפש"). "ליצור" ו"לברוא" הם אפוא אפשרויות מתבקשות, אך אף אחת מהן אינה מושלמת. בעוד "ליצור" מנמיכה את הרגע הדרמטי לכדי משחק או תחביב (בנוסח סדנאות יצירה), "בריאה" דווקא מאדירה אותו יתר על המידה ומוסיפה לו הד אלוהי, שגינצבורג לא כיוונה אליו (אחרת הייתה משתמשת בפועל creare, שעימו ניגש אלוהים לעבוד על השמיים והארץ וכל היתר באיטלקית). אז איפה הבדיה ואיפה החרפה שמפניהן מזהירים מחברי המשנה? אחרי כמה החלפות, נדמה ש"לברוא" טבעי יותר לאוזן העברית – ולו בשל המלאכותיות החבויה ב"ליצור".

הבחירה מובילה אל הקושי הבא: לברוא מה? על פי מילון גרצנטי, כשם־עצם, essere הוא "מי או מה שקיים; אדם או אינדיבידואל". אלא שהמספרת של גינצבורג מתכוונת לדבר הרבה פחות ממשי. אם כן, "ברואים", "אנשים", "בני־אדם" או "בני אנוש" יורדים מהפרק לאלתר. חלופות בנוסח "אווטר" או "פרסונה" מעולם משחקי המחשב, שהח"מ אמנם בילה עימן חלק ניכר מנעוריו, מתקרבות לרעיון אך רחוקות מהעולם של גינצבורג. האפשרויות המובילות שנותרו הן "יצורים" ו"ישויות", וכל אחת מושכת לכיוון משלה.

ל"ישויות" יש צליל מיסטי ואוורירי מדי מכאן, ובירוקרטי מדי מכאן ("ישות משפטית"). מצד שני, "יצורים" מבליע שיפוט כמעט בלתי נמנע: בין שבמובן המיתולוגי של יצורי־פרא ובין שבקביעה סלנגית בלתי מחמיאה ("איזה יצור!"), הוא מטעין את ה־esseri האלה בריחוק שהמספרת של גינצבורג לא חשה כלפיהם. בשלב הזה בדרך כלל מתגנבת ללב תהייה נוגה: האם לא פיתחתי עם השנים והתרגומים רגישות מופרזת, מעין שמיעה כלבית לניואנסים שרק אני מבחין בהם, או בכלל ממציא? קשה לדעת: העבודה מתבצעת לבד והמקור לעולם שותק.

הקושי האחרון הוא הגדול ביותר, והוא טמון באותו sempre nuovi תמים למראה. Sempre מיתרגם מילולית ל"תמיד", אבל כאן הוא עובד אחרת, כתיאור של התמשכות. אותה התמשכות בדרך כלל תתורגם לעברית, בהיעדר רעיון טוב יותר, בעזרת השורש ה.ל.ך ("הולכים וגוברים", "הולך ונעשה ברור"). אם עד כה האתגר היה להכריע בין פתרונות מתבקשים, כאן דרוש כושר המצאה. הולך ומתברר שמה שלא אעשה, את הטעם המיוחד של המקור אגיש דרך מרקם מחוספס של מטפחת. אחרי די זמן במחיצת הטקסט, מן האצבעות ניתז רעיון שנדמה כהברקה: "אינספור". המשלב הלשוני טוב, ההתמשכות האינסופית שבאיטלקית מגולמת בזמן, עוברת אל ציר הכמות בלי למשוך לכך תשומת לב.

עכשיו נותר לוודא ששלושת החלקים מתיישבים זה עם זה, ומגיע התוצר הבא:

"השתוממתי למחשבה עד כמה שונים היו חיי פעם, כשטיפלתי בילדיי הקטנים ובישלתי וניקיתי; הירהרתי איך תמיד יש דרכים כה רבות לחיות, וכל אחד יכול לברוא מתוך עצמו אינספור ישויות, גם אויבות זו של זו".

• • •

הספר נשלח לעריכה, ולמשך כמה חודשים אני עסוק בעניינים אחרים. אבל מדי פעם אני חושב על המשפט שלי; באמת לא יכולתי למצוא משהו טוב יותר מ"ישויות" היובשני? אני מתחרט מרה שתירגמתי "אינספור" ולא "עוד ועוד", שכמו ה־jerk store של ג'ורג' קוסטנזה נדמה עכשיו מסנוור באלגנטיות שלו. כשהספר חוזר אליי לאישור, אני מדפדף בקוצר רוח עשרות עמודים ותיקונים של מנחם פרי העורך (העבודה איתו ראויה לטור נפרד), להוט להגיע אל המשפט שלי. כאן מצפה לי הפתעה נעימה: הוא כמעט ולא שונה.

"השתוממתי למחשבה כמה שונים היו חיי פעם, כשטיפלתי בילדיי הקטנים ובישלתי וניקיתי, הירהרתי איך תמיד יש אופנים כה רבים לחיות, וכל אחד יכול לברוא מתוך עצמו כל הזמן ישויות חדשות, אפילו אויבות זו של זו".

על החזרת הנקודה־פסיק שלי לפסיק של המקור אני מוחל מיד, כמחווה של רצון טוב. גם את ההחלפות של "דרכים" ל"אופנים" באמצע המשפט שלי, ו"גם" ב"אפילו" לקראת סופו, אני מקבל ברוח טובה: שינויים מדויקים שמחדדים את המשפט שלי מבלי להכביד עליו. אני קצת מתבאס שלא תירגמתי כך בעצמי, כפי שרמז בנימוס לעשות אותו magari רטורי שהסתתר לפני ה"גם". אבל "כל הזמן" טורד את מנוחתי. בקריאה ראשונה הוא נראה זר, וגם זה תהליך ידוע בעבודה: ככל שאני מבלה עימו יותר כך אני לומד להתרגל אליו. אדרבה, אני הולך ומשתכנע שהוא בלתי נמנע: תראו איך הוא גואל בחן את ה־sempre מחותם האינסוף שהדבקתי לו בפזיזות, איך הוא מתנגן יפה במשפט.

האומנם? בשלב הזה, אחרי כמה שעות מצטברות של בהייה בו, המשפט שלי פועל עליי כמו משחקי תעתועי הראייה משנות ה־90, רק במהופך: אז הצטווינו להביט בלי סוף בדפוס צבעוני חסר פשר כדי לזהות בתוכו כדור, כלב או גיטרה; עכשיו האותיות מאבדות ממובנן, ומופיעות על המסך לנגד עיניי כצליל בלבד, כצורה. הגיע הזמן להמשיך הלאה, למשפט הבא. •