הסרט, ההצגה, הספר, הפודקאסט והאלבום שאיתם תרצו לבלות בסוף השבוע הקרוב
"מטריקס: התחייה", ההמשכון הרביעי בסדרת המטריקס, עושה את כל מה שעשו הסרטים הקודמים, רק גרוע: האקשן לא מעניין והדמויות חוזרות על עצמן. מזל שיש קצת נחת מהזוגיות הפורחת שוב בין זוג האוהבים ניאו וטריניטי | בנימין טוביאס | 2 כוכבים
הנה הודעה לשלל יוצרי ויוצרות הקולנוע המתחכמים באשר הם: להפגין מודעות עצמית לכמה שהסרט שלך לא מקורי וגרוע, אינה תירוץ מספק לעשות סרט לא מקורי וגרוע. ככה פשוט, ככה בסיסי. זה נראה לי מזכר רלוונטי ללאנה וושאובסקי, יוצרת ה"מטריקס" שחזרה כעת להמשכון מאוחר מאוד לטרילוגיה שעשתה היסטוריה לפני 22 שנה (בלי אחותה לילי, שפרשה מהפרויקט). כשהיא מתראיינת, עושה רושם שלאנה היא אחת הנשים האינטיליגנטיות בסביבה, כזו שמבינה לעומק את המקום ש"המטריקס" תפס בתרבות הפופולרית ומדברת בביקורתיות על הוליווד התעשייתית. אבל "מטריקס 4" הוא פשוט סרט שנעשה בחוסר חשק, ותירוץ המודעות העצמית משמש ככיסוי זול לכמעט אפס יצירתיות בו.
נקודת הפתיחה של הסרט, וזו שגורמת לו בדיעבד להיות כה מתסכל, היא מה שמבקרים רחמנים מתארים כ"מסקרנת". זה לא סתם המטריקס, זה סרט "מטא" על המטריקס ומקומו בתוך תעשיית הבידור של היום. אנחנו פוגשים שוב את ניאו (קיאנו ריבס המזדקן, והדבר הכי טוב בסרט), שקרוי תומאס אנדרסון כמו לפני אירועי "המטריקס". והנה הטוויסט: בוורסיה הזו של המטריקס, אנדרסון/קיאנו הוא עדיין מתכנת, מתבודד ושבור, שלא מאמין שלקח חלק באירועי הסרטים הקודמים. במקום זאת, הוא יוצר שאחראי לטרילוגיית משחקי מחשב מהוללים בשם "המטריקס" מ־1999 (כמו הסרט המקורי). עכשיו התאגיד שאחראי לעולם המשחקים - והדמויות מציינות בשמה את חברת "האחים וורנר" שמפיקה את הסרט (כמה חתרנות! כמה תעוזה!) - רוצה המשכון, טרילוגיה חדשה, עוד מקוריות בשקל. והנה רצף של בדיחות פנימיות על הוליווד של היום וכמה אף אחד לא רוצה שום דבר מקורי, רק את אותו סיפור, וגם המילה "מקורי" היא מוצר.
ואחרי שעברנו את המערכון הזה, מתחיל באמת הסרט, והוא פשוט חידוש עצל של הקודמים. שוב ניאו פוגש את טריניטי (קארי אן מוס, שחוזרת גם וכיף לראות אותה), שוב הוא מתמרד נגד אנליסט חפרן (ניל פטריק האריס) שהוא כמובן שליח המכונות, שוב דימויים שחוקים ל"אליס בארץ הפלאות/המראה", שוב דיבורים על חלומות, על החתול דז'ה וו, על עיר חופשית בעולם המציאותי שמחוץ למטריקס - ושימו לב, הפעם קוראים לה "איון" ולא "ציון". כנהוג בסיקוולים מאוחרים כאלה, מ"מלחמת הכוכבים" ועד "אינדיאנה ג'ונס 4", יש גם שורה של גיבורים חדשים ונשכחים שהם גרסאות חיוורות לאותן דמויות שראינו בסרטים המקוריים. במיוחד מתסכלת היעדרותם הלא מנומקת של שניים מהשחקנים האייקונים בטרילוגיה הקודמת (לורנס פישבורן בתור מורפיאוס, והוגו וויבינג בתור אייג'נט סמית') שהוחלפו בגרסאות צעירות פחות טובות או מאיימות שלהם. מה קרה, הבאתם את קיאנו אז נגמר כל הכסף?
לא ברור כמה העצלות המכוונת הזו היא בדיחה פרטית מכוונת של לאנה, וזה לא משנה. כמה רגעי גיחי־גיחי קטנים לא מצדיקים סרט בן שעתיים וחצי שעושה בול כל מה שעשו הקודמים, רק פחות טוב: האקשן לא פורץ דרך, אין קוּלִיּוּת, הדמויות חוזרות על עצמן, עיצוב העולם לא שונה מהותית והפילוסופיה הפעם באמת בגרוש. עזבו את בודריאר, את תרגילי המודעות העצמית ופריצת הקיר הרביעי שלו אפשר למצוא בכל "סרט לגו" לילדים. אפילו "ספיידרמן" החדש, שאיני ממעריציו, מתכתב בצורה מעניינת יותר עם המיתולוגיה הקולנועית שמחוץ לסרט.
מה שנותר לציין לחיוב הוא את הזוגיות הקולנועית המאוחרת והפורחת שוב בין זוג האוהבים מהמטריקס - ניאו וטריניטי - שמגלים זה את זו מחדש, עם כל הפגמים והקמטים. בתור סרט הוליוודי נדיר ששם במרכז זוגיות בגילאי 50 פלוס, וביימה אישה בת כמעט 60, "מטריקס: התחייה" אכן כולל שניים־שלושה רגעים יפים. קיאנו גם הוא היחיד שמצליח לעשות טייק מעניין על הטרילוגיה והדמות, כשבחלק הראשון של הסרט הוא ולאנה לוקחים את כל החפירות מפעם על סימולציות וסימולקרות, והופכים אותן לדיון על דיכאון, ניתוק מהמציאות של אנשים בודדים ואפילו אובדנות. אבל כאמור, רגע אחד או שניים של רוך ואנושיות בסרט נפוח של שעתיים וחצי, לא שווים את הכרטיס למסיבה הווירטואלית הזו. נישאר עם הזיכרון מהראשון.
"אחד משלנו", הדרמה הצבאית שייצגה את ישראל באוסקר בגרסת הסרט, חוזרת לבמה בתיאטרון באר-שבע, והיא רלוונטית ומטלטלת גם כיום | שי בר יעקב | 4.5 כוכבים
הדרמה הצבאית "אחד משלנו" מזוהה עם תקופה מאוד מסוימת בתולדות המדינה, התקופה שבין מלחמת לבנון הראשונה לאינתיפאדה הראשונה, ששיאה בפרשת קו 300. אותה פרשה סימלה יותר מכל את הקלקול של ערך טוהר הנשק, אך גם בשנים שקדמו להתפוצצות אותה פרשה צצו ועלו סיפורים קשים, שהציגו את לוחמי צה"ל בשטחים לא תמיד באור המחמיא ביותר.
המחזה שכתב בני ברבש לוקח את חומרי המציאות הללו ומערבל אותם לכדי דרמה פסיכולוגית בדיונית, שבמרכזה חוקר מצ"ח צעיר הנשלח לחקור פרשה של מות עציר פלסטיני, שנחקר בחשד למעשה חבלה ביחידת צנחנים שבה החוקר עצמו שירת בעבר. בניגוד לגרסת החיילים, מתחיל החוקר לחשוד שהעציר לא נורה בזמן שניסה לברוח מהמעצר, אלא נרצח בכוונה תחילה, כאקט של נקמה כנגד מי שנחשד בפיגוע שבו נהרג קצין אחר ביחידה. כך נאלץ החוקר לבחור בין הערך של "אחוות הלוחמים" לבין הערך של חשיפת האמת, והבחירה שלו גם מכריחה את חבריו לשעבר לבצע בחירות קשות משלהם.
הדרמה של ברבש עובדה בזמנו לסרט מצליח, שייצג את ישראל באוסקר, אך שגם ריכך במידת מה את הסיום המזעזע של הסיפור. בהפקה המחודשת, שיצר הבמאי, כפיר אזולאי, חוזרים לסוף המקורי, וזה רק אחד מהמעלות של ההפקה המרוכזת והמותחת, שבנה אזולאי על הבמה הפתוחה עם חומת הבטון מסביב, שעיצב ערן עצמון, במה המסמלת את תחושת המצור האופפת את היחידה הצבאית.
אזולאי גם הוציא ביצועים משכנעים מצוות השחקנים הצעיר ברובו, הכולל בין השאר את נגה כץ, לוטם חכמון, אימרי ביטון, אלון בראל ואסף זגה. אמיר קריאף בונה דמות חזקה ומרשימה בתור קרני, מפקד הגזרה הוותיק, ואילו תום גרציאני מגיש ביצוע מורכב ומלא ניואנסים כיותם, מפקד הפלוגה הצעיר, שהוא חברו של החוקר. בתפקיד המרכזי של רפא, החוקר הנקרע בין מחויבותו לאמת למחויבותו לחבריו, ניצב עמית רהב, המגיש ביצוע עדין ומדויק, רגיש ואינטליגנטי, שקשה שלא להזדהות עימו. התוצאה הסופית היא דרמה מרתקת, חריפה ומטלטלת, שגם היום נראית ונשמעת כרלוונטית ומעוררת מחלוקת לא פחות ממה שהייתה כאשר הוצגה לראשונה, לפני יותר משלושים שנה.
"אנונימיות מובטחת" של גריר הנדריקס ושרה פקאנן, הוא מותחן מהנה להפליא, בעיקר בזכות הגיבורה שמוצאת את עצמה בתוך ניסוי חברתי פסיכולוגי העוסק בגבולות המוסר | רן בן-נון | 4 כוכבים
ג'סיקה היא מאפרת ניו־יורקית עסוקה שלא מאמינה ביחסים ארוכי טווח. היא הגיעה לעיר הגדולה מפנסילווניה הרחוקה והותירה מאחוריה זוג הורים ואחות בעלת צרכים מיוחדים, כך שכאן היצור היחיד שמתקרב לליבה הוא לואי, כלבה המרוט. גיבורת "אנונימיות מובטחת" של כוכבות ספרות המתח שרה פקאנן וגריר הנדריקס (ידיעות ספרים) היא יפהפייה בת 28 שבעברה רק שתי מערכות יחסים רציניות, לפחות אחת מהן רעילה עד בחילה. היא קצת חסרת מעצורים, וטוב שכך.
כדי לעזור להוריה לטפל באחותה, ג'סיקה נרשמת לניסוי חברתי/ פסיכולוגי העוסק בגבולות המוסר, שאמור לשלשל לכיסה כמה מאות דולרים חיוניים. היא יושבת לבד בחדר סגור ומקלידה למחשב דברים שמעולם לא סיפרה לאיש בכנות מוחלטת, אבל אנו מרגישים שיש עוד כמה דברים, הרבה יותר גרועים, שהיא שומרת לעצמה.
בתוך ההצצה לחייה של ג'סיקה אנו זוכים להתחבר למבטה של הדמות שמאחורי המחקר, ד"ר שילדס האפלולית. העסקה פשוטה: ככל שג'סיקה תיחשף יותר ותקבל על עצמה סיכונים גדולים יותר – התמורה תהיה גבוהה יותר. החיבור ביניהן הוא קסם מותחני מסוג אחר, שילוב של סקרנות רכילותית עם תחושת אימה מזדחלת שלא ניתן לשחרר. עד כמה זה מסוכן באמת? הנדריקס ופקאנן יוצרות ציפייה אדירה, שמתממשת אט־אט לנגד עינינו, ואז מגבירות עוד קצת.
לעמוד הספר באתר עברית
בערך בשליש הספר כבר אפשר להתחיל לנחש לאן כל זה הולך (ספוילר: לא למקום טוב), וגם התיאורים נוטים פה ושם אל קיטש הכתפיים הרחבות והעיניים הירוקות, אבל למרות זאת "אנונימיות מובטחת" הוא מותחן מהנה להפליא, בעיקר בזכות הגיבורה הנהדרת שלו – נערה דיגיטלית שמשחקת בתחכום מניפולטיבי בתוך עולם אנלוגי מיושן של זוגיות, מונוגמיה ומחויבות לכל החיים. זו כתיבת מתח נשית מזן חדש, כמו של שרה פינבורו, קרוליין קפנס ודניז מינה, בין השאר, שיוצרת נשים גדולות מהחיים ולוקחת אותן עד מעבר לקצה. במילים אחרות: הגילטי פלז'ר המושלם.
החוויות של נ', טייסת מסוקים מבצעית בחיל האוויר, לא מתחילות ונגמרות בתא הטייס. BOOBCAST הוא פודקאסט של נשים, על נשים, אבל ממש לא אחד שמיועד דווקא לאוזניים נשיות | אסף יערי | 4 כוכבים
מה יותר קשה, סדנת שבי או ללדת?
את השאלה הזאת מציגות מגישות "בובקאסט" (BOOBCAST) לנ', טייסת המסוקים הראשונה בחיל האוויר, שהיום היא גם טייסת הניסוי הראשונה, לקראת סיומו של ראיון ארוך אך מרתק.
בהתחלה נדמה שנ' מגיעה לראיון די סטנדרטי ומספרת מאיפה באה, מה חשבו בבית על כך שהתקבלה לקורס טיס, איך התגברה על הקשיים כאחת הבנות הראשונות בקורס, לפני 19 שנה, ומה תיכננה לעשות אחרי ההדחה הצפויה.
אבל בהמשך קורה שם משהו אחר. אולי זה כי המראיינות אינן עיתונאיות רגילות, אלא אביגיל קובארי, זמרת־יוצרת ושחקנית ("פרה אדומה", "מתיר עגונות"), ותמר גורן, תסריטאית ובימאית. זהו הפרק ה־26 של הפודקאסט שלהן, שמוקדש כמעט תמיד לראיונות עם נשים. או כמו שהן קוראות לזה "מביאות לקדמת המיקרופון שפע נשי".
בנקודה מסוימת, ממש באמצע הפרק, פתאום בלי להרגיש, משתחררת נצרה והמציאות האמיתית של חיי טייסת בחיל האוויר מתחילה לדלוף החוצה. "כשאני סיימתי את הקורס... אני לא יודעת אם מותר לי לספר את זה... אני יושבת בתדריך כאישה היחידה בחדר, והתדריך מתחיל עם תמונה של אשה ערומה". היום, מבהירה נ', זה כבר לא קורה בחיל האוויר. גם לא מתייחסים לחלקים בתא הטייס כ"שפתיים פתוחות, פין בפנים". אפילו הדיון של "מה יקרה לטייסת שתיפול בשבי" כבר דועך אל חוסר הרלוונטיות.
נ' מתארת את המעבר ממעמד של צוערת שמנסה להיות "אחד מהבנים" לאורך רוב הקורס, לטייסת מבצעית עם רצונות שונים וצרכים שונים מהרוב הגברי שסביבה. הדילמות מתחילות בניסיון להזדהות עם הגברים ולהיות כמוהם, נמשכות בבדידות של צוערת יחידה בסביבה חשדנית וספקנית, ומגיעות לרגע דרמטי בבחירה שבין היריון לקידום בתפקיד. וזה מה שמצפה גם היום לכל אשת צוות אוויר שמנסה להקים משפחה במדים. יש עוד סיפורים רבים שמאירים את החוויה מזוויות שונות.
במפתיע, דווקא את הבחירה שלה באימהות היא מסבירה כאידיאולוגית, להוכיח שהיא גם טייסת פורצת דרך וגם אמא, ופחות כבחירה אישית.
את התשובה לשאלה שפותחת את הטור אתם כבר יכולים להשלים בעצמכם. ואיפה נפגוש את נ' בפעם הבאה? אולי כאסטרונאוטית הישראלית הראשונה. היא בעניין.
אפשר להאזין ל"בובקאסט" בכל האפליקציות ובאתר
לפרק עם הטייסת נ'
https://open.spotify.com/episode/4D6ds4PLdv6oNu6sOVdWQX
אריק קלפטון, מהמתנגדים הקולניים לסגרי הקורונה, מוציא את The Lady In The Balcony: Lockdown Sessions, אלבום שהוקלט במהלכם ונשמע כמו הופעה ללא קהל | אמיר שוורץ | 3.5 כוכבים
לא כך תכנן אריק קלפטון לסיים את 2021. הגיטריסט הוותיק אמנם הוציא לפני כחודש אלבום חדש, אך הוא הפך לשיחת היום בעקבות תביעה שהגישו עורכי דינו נגד אישה מגרמניה שהציעה למכירה ברשת דיסק שהוקלט באופן פיראטי בהופעה שלו בשנות השמונים.
קלפטון, ש"חטף" מהגולשים בארץ ובחו"ל, צודק בדרישתו, אבל אם הוא היה בודק את העניין גם מהפן התקשורתי, ספק אם מישהו היה מייעץ לו להתעקש על כמה אלפי יורו במחיר תדמיתי גבוה בהרבה.
קלפטון עסק השנה גם בקורונה, והוא אחד מהמתנגדים הקולניים – לא לחיסונים, אלא למדיניות הסגרים שהונהגה בממלכה הבריטית. חוץ מלהידרש לענייני פנדמיה וקניין רוחני הוא גם מצא קצת זמן לאסוף חבורת מוזיקאים מרשימה ולהקליט מחדש - ובגרסאות אקוסטיות - כמה מהקלאסיקות שלו לטובת The Lady In The Balcony: Lockdown Sessions.
קלפטון, חובב מכוניות ספורט שאף מחזיק בפרארי בהזמנה אישית (הנה עוד תחמושת לשונאי העשירים ברשת), מתנהל פה בהילוך שני בואכה שלישי, וחלקים רבים מהסט היפה הזה מזכירים מאוד את מופע האנפלאגד המכונן שהקליט לפני 29 שנה.
המופע ההוא החיה מחדש את הקריירה של קלפטון לאחר עשור שכלל כמה נפילות, והפך במהרה לאלבומו הנמכר ביותר, ובפער גדול מהאחרים. לנוכחי כנראה לא צפוי גורל דומה. הסשנים בזמן הסגר של קלפטון (מתנגד תקיף אבל גם אזרח שומר חוק) הם למעשה הופעה ללא קהל, והם נשמעים חיים ואותנטיים (ובאיכות הקלטה נהדרת), לא מעט בזכות חבורת המוזיקאים המרהיבה שלצידו: הבסיסט נייתן איסט, איש הקלידים כריס סטייטון והמתופף האגדי סטיב גאד.
לאורך 70 וקצת דקות קלפטון משייט בין החומרים של דרק והדומינוס, התחנה הכי חשובה בחייו, (Layla ו־Bell Bottom Blues למשל), עוצר לרגע בכמה משיאיו כסולן, כמו ב־After Midnight ו־Tears in Heaven המתבקשים, ואף מגיע לקאברים דוגמת Black Magic Woman של פליטווד מק.
סולואים קנוניים אמנם אין פה, אבל 70 דקות רגועות, מדודות ומאוד בלוזיות יש גם יש. ועשו טובה, אם תחליטו להאזין לאלבום, עשו זאת באופן חוקי – עורכי הדין של קלפטון מגיעים לכל מקום.
https://open.spotify.com/album/2pnfVMvTS8ozs9f1dbLubY
