השתיקה תופסת צד

מאחורי השער הצהוב, ביישוב הקטן והבורגני נוף איילון, מתחוללת כבר שבוע סערה. התחקיר במוסף זה על מעלליה של ציפי דינר, תושבת המקום ומורה באולפנת שעלבים, פוצץ מוגלה שהצטברה כבר שנים רבות. על פי העדויות שפירסמנו ביום שישי שעבר ובמהלך השבוע ב"ידיעות אחרונות", דינר פגעה מינית בתלמידות לאורך תקופה ארוכה. לפני שבע שנים הסיפור נודע לאולפנה, לרב היישוב ולפורום תקנה, ולמרות זאת דינר המשיכה ללמד נערות במקומות אחרים והפרשייה נשמרה בסוד. כעת, רבים מבני הדור הצעיר בנוף איילון מתרעמים על ההשתקה, על הטלת הדופי במתלוננות ועל כך שהן לא זכו לגיבוי פומבי.

בעמוד הפייסבוק "וידויים מנוף איילון" כותבים צעירים וצעירות באופן אנונימי את אשר על ליבם. העמוד, שהיה מנומנם עד פרוץ הפרשה, מלא בהודעות חדשות והלך הרוח מובהק: תמיכה בקורבנות ותחושת ייאוש או חוסר אמון אל מול ההנהגה שמילאה פיה מים. באחת ההודעות נכתב: "אז הקמנו קהילה בדיוק כמו שחלמנו עליה. חבורת צדיקים בעלי כוח והשפעה. רצינו להקים שמורת טבע עם אנשים מתאימים בלבד. איכותיים כמונו. ולכן קיימת ועדת הקבלה הידועה. בלי עניים, ללא אתיופים, בלי רוסים, כמובן שלא נקבל גרושים וגרושות, הרי הם עוד עלולים לפגוע בחינוך המושלם שלנו!... הנה, עמוק מתוך האליטה גילינו כמה רוע יכול לצוץ וכמה ה'הנהגה' עאלק התגלתה במערומיה כשהעדיפו לספר בשושו ולא להציף בשביל להציל או לתת גב למתלוננות... המקרה הנורא והמחדל בעקבותיו רק מזכירים שוב שאנחנו ממש לא יותר טובים או מיוחדים מאף אוכלוסייה אחרת בעם".

בהודעה אחרת הציעו עזרה כלכלית לנפגעות בסיוע נפשי ומשפטי, הודעות נוספות הציפו עדויות על פגיעות שהתרחשו לכאורה בתוך היישוב הקטן לאורך השנים. על פי חלק מהשיחות, נפגעות חשו שגם במקרה שלהן לא ניתן גיבוי, והפגיעה טושטשה או הודחקה. כל פרסום כזה מקלף את הגלד, חושף את העצבים של מי שנפגעה בעברה, של בני המשפחה של הנפגעים והנפגעות, של המרקם החברתי העדין שנבנה לאורך שנים. מצד שני, יש משהו בבמה האנונימית שמאפשר באופן עקיף שיחה כנה. אפשרות להביט במציאות ללא פחד.

תגובת היישוב והאולפנה לפרשה הייתה מסורבלת עד מאוד. בתחילה הוציאה האולפנה מכתב אנמי לבוגרות, שבו לא נלקחה כל אחריות. הדור הצעיר הוציא מכתב משלו, שבו נכתב בין היתר: "שתיקתכם ומכתבכם החסר רועם באוזנינו לא פחות מכאבן של הנפגעות. אנו מצפות להבהרת הדברים וללקיחת אחריות באופן הולם". בעקבות כך הוציאה האולפנה מכתב מתוקן, ובוגרות יזמו מפגשים עם רב היישוב ורב האולפנה. במוצאי שבת יתכנסו בנוף איילון ובחשמונאים שיחות יזומות כאלו, שצמחו מלמטה, ואליהן יגיעו הרבנים בניסיון לתת תשובות כלשהן.

רב היישוב, הרב גדעון בנימין, בחר לא להתייחס לפרשה באופן ציבורי עד שהתבקש להגיב לכתבה זו. רק ביום רביעי בערב יצא מכתב מטעמו שמכיר בפגיעת הקורבנות, ומודה בגלוי כי פורום תקנה אכן ביקש ממנו לפרסם את שם הפוגעת, בניגוד לתגובתו אך לפני שבוע. בצער, אפשר לומר, מכתבו של הרב בנימין הוא מעט מדי ומאוחר מדי. "פנינו לרב שבורים ופגועים כדי לקבל גיבוי, סיוע ותמיכה", מתארת אחת הקורבנות, "נפגעת מינית שנמצאת בתקופה כה רגישה, שבה היא מתמודדת גם עם הפגיעה, גם עם התלונה וגם עם תגובת החברה, מרגישה ויודעת לזהות אם מי ששומע אותה מאמין לה או לא. לצערי, תגובת הרב גרמה לנו להבין שיש דיבור שהוא מהשפה אל החוץ. וגם אם כביכול הוא אומר שהאמין לי, באותה נשימה הוא הגן על הפוגעת ובכך המשיך את הפגיעה בנו. הפגיעה הזו באמון הותירה אותי שבורה וכאובה עד היום".

ביישוב מתרעמים על התנהלותם של הרב והרבנית, אבל אלה שעושים זאת פוחדים להזדהות. גם כאן, הלחץ החברתי מנצח את היכולת לדבר בחופשיות. ואם בסוגיה כזו הפחד מנצח, מה יש להלין על מי שנפגעו ובחרו לדמום?

ואולי צריך לומר: שתיקה איננה ניטרליות. שתיקה תופסת צד. את הצד של הפוגע. כל בחירה לשתוק מחלישה את הקורבנות ומחזקת את הפוגעים והפוגעות. עדיין קל לקרוא לפגיעה מינית "סיפור", להישאר על הגדר או להימנע מפעולה רק בשם הרצון לשמור על איזה סדר מדומיין. והשתיקה של מבוגרים לאורך כל הדרך היא שפצעה שוב ושוב את נפשן של המתלוננות. גם של המתלוננות שפוצצו את הפרשה וגם של אלו שסיפורן נחשף לראשונה אך ורק בעקבות פרסום התחקיר. ישנן נפגעות נוספות שהפחד עוד מלווה אותן. קולן מגיע אליי כהד דרך חברותיהן, שראו וידעו ועכשיו מרגישות חובה לחלוק. דרך שיחות ממספרים חסומים שאי־אפשר לשוב אליהם. מדובר באירוע רב־נפגעים שטופל כמו סיפור מוגזם של נערה מבולבלת.

"החברה בנוף איילון ניחנה בעודף רגישות כביכול, כזו שמייצרת הסלמה והשתקה של מקרים כאלו", אומרת א' בזעם, "ההרגשה הייתה שאף אחד לא מאמין לי, ושנים שילמתי על כך מחירים חברתיים. אני זוכרת איך החברות הטובות שלי בבית כנסת מתעלמות ממני, איך אני היחידה שלא מוזמנת לחתונות. ברור להם שאני שקרנית כי ציפי הוציאה לי שם רע ואיש לא הגן על השם הטוב שלי. שבע שנים הלכתי עם פלסטר על הפה כי כל מי שבחרתי לספר לו לא ידע איך לאכול את זה. אף אחד אפילו לא העלה על דעתו להפנות אותי למרכזי הסיוע. הרגשתי הכי לבד בסיפור הזה".

גם נ' לא מתרגשת מהמכתבים של רב היישוב או של האולפנה. כמו א', היא לא מתכננת להגיע לערב הפתוח שעתיד להתקיים במוצ"ש. "אני עדיין מחכה שהיועצת שטיפלה באירוע תפנה אליי אחרי ששוחחנו כל כך הרבה בעבר", אומרת נ', "גם רב היישוב לא טרח לפנות אל הקורבנות באופן ישיר, או רב האולפנה. אין להם אומץ אז הם מנהלים את השיחה מעל הראש שלנו. בפעם האחרונה שדיברנו, לפני שנה וחצי, הם אמרו שיעשו ערב לבוגרות כי אולי הם פיספסו עוד נפגעות, אבל הפלא ופלא – ערב כזה מעולם לא התקיים טוב. יש פה כביכול אמפתיה, אבל אין בה גרם אומץ או לקיחת אחריות. אלמלא הסיפור היה מגיע לעיתון הוא היה ממשיך להיות קבור לנצח".

השבוע הוגשה תלונה נוספת, שנייה במספר, למשטרת מודיעין. תלונה של א' על עבירות מין היא שעודדה את ל' לגשת למשטרה גם כן. ל' הותקפה לכאורה כשהייתה רק בת 14 ועל פי עדותה עברה מעשי סדום ואינוס על ידי דינר לאורך כמעט שנה, על בסיס שבועי. דינר עצמה זומנה לחקירה. כעת החוקרים מנסים להגיע לנפגעות נוספות בתקווה שהפעם מה שקרה ייצא לאור.

נוף איילון זו רק דוגמה אחת. כמו היישוב הזה ישנם יישובים רבים, קהילות רבות, מרחבים רבים, שמשותקים מהשתיקה. שבהם דברים נסגרים בהיחבא, מתחת לשטיח, בסוד. שברגע האמת ברירת המחדל היא לסגת, לעגל פינות או להימנע מחקירה מקיפה שתגלה נפגעים ונפגעות נוספים. השבוע התאבד הסופר הנערץ במגזר החרדי, חיים ולדר, לאחר שנחשפו ב"הארץ" עדויות על פגיעות מיניות שלו בנשים, ילדים וילדות. ישנם הבדלים בין המגזר הדתי לחרדי, בין מורה באולפנה לאחד מגדולי העסקנים החרדים, ובכל זאת – ישנם גם קווי דמיון. בשני המקרים הדור הצעיר הוא שתובע תשובות, שלא מוכן לשתוק אל מול עוול. התקשורת החרדית נמנעה לחלוטין מלסקר את נסיבות מותו של ולדר, הרבנים טענו כי הוא נרצח בגלל לשון הרע, ולא התאבד בגלל הפחד מגילוי הפגיעות שביצע. ההגמוניה, כדרכה, ניסתה לשמור על כוחה. אלמלא היו פעילים חברתיים מבעירים את השטח ומבצעים הסברה, הזירה הציבורית הייתה מופקרת.

הימים הללו לא פשוטים כלל. הם מהווים טריגר משמעותי למי שנפגעו בעבר, ומציפים מחדש את הכאב התהומי, כמו את הצורך בשיתוף. בכל כיתה, בכל קהילה, בכל בניין, ישנם נפגעים ונפגעות. כאלו שידועים לנו, ורוב דומם ששומר את הסוד לעצמו. זו הסטטיסטיקה, לצערנו. השאלה היא מה הם שומעים מאיתנו בימים האלו. האם אנחנו בוחרים להמשיך את השתיקה, האם אנחנו ממשיכים להטיל ספק או לגמד את הסיפורים האחרונים, ואולי – האם אנחנו מנצלים את ההזדמנות. הפצע המדמם של הפגיעות המיניות נפתח מחדש בשיחה ציבורית, וזו הזדמנות לנתב אותה למקום שיש בו צמיחה ותיקון. לא רק להצביע על ה"אחרים" – במקרה הזה החברה הדתית או החרדית, אלא להתבונן קודם כל בעצמנו. האם ביכולתנו באמת ובתמים לא לשתוק.