על ספסל עץ, מתחת לשמש שקרניה מפיצות תפזורת של אכזריות ורחמים, וסביבו עמק שכולו קסם בכחול־ירוק מבריק של אחרי סערה, ראיתי וטרינרית שבורה.
זה לא היה נעים.
היא לא בכתה וכאלה. אבל נאנחה, בכבדות כזאת. ואז הפנתה פנים לצד. ואחזה בהן עם כף יד ימין. ודיברה חלש־חלש. נראה שהמילים הזדחלו ופילסו דרך לצאת ממנה. ואז שוב נאנחה. ושוב. והמבט שלה כאילו ברח אל נקודת זמן אחרת. אל 20 דקות קודם.
זה קרה בחניה של אגמון החולה. ממש איפה שהשלט ברוכים הבאים וכל זה. אולי 50 מטר ממבנה קבלת הקהל שבו פסלי עגורים על אופניים ורכבים, ומהתקרה משתלשלות דמויות של עוף הבר, דווקא בממלכה שבה העגור הוא השליט.
היה שם טנדר לבן. סביבו התגודדו שבעה או שמונה בחורים. ובאחורה של הטנדר, שעליו הכתובת "השירות הווטרינרי של אשכול גליל המזרחי", עמדו שניים בחליפות הגנה לבנות. הם היו עם הגב. אימצתי עיניים לראות. בטנדר, בין תנועות הידיים של השניים, אפשר היה להבחין בכנפיים אפורות רחבות שנעו לאט. עוד נעו לאט.
מה קורה, שאלתי את אחד מאלה שעמדו שם. תכף יתברר שהוא מצוות סילוק הפגרים שבאגם. הפינוי עומד להתחיל. "לוויה של עגור", הוא היה קצר. ואז תיאר איך העגור שבטנדר, המנפנף בין עולמות, הובא זמן קצר קודם מקריית־שמונה, גוסס משפעת עופות, ולא נותרה ברירה אלא להמית אותו. ואחרי ארבע או חמש דקות, כשהכנפיים דממו, הוסיף: "זהו, הוא עכשיו בגן עדן של עגורים".
ואז כשהשניים שבחליפות הלבנות פשטו אותן, וגם את כיסויי הפנים והנעליים, ראיתי שאחת מהן היא הווטרינרית ד"ר רונה נדלר ולנסי.
ועכשיו, על הספסל ההוא, היא מתארת איך היד שלה, שסופקת פנים, אחזה מקודם בלב שפעימתו הלכה ודעכה. בגללה. בזכותה. זה רגע מבלבל, שפחות מתאים בו להתעכב על הגדרות. כי אמנם היו לה כוונות טובות. למנוע פרפור. וייסורים. ובניגוד למקובל היא אפילו השתמשה בשביל זה בחומר מרדים יקר במינון יתר. רק שבסוף מה שנותר זה גווייה שנתחבה עמוק בשקית כתומה ורגשות אשמה שלהם לא הומצאה שום שקית.
לדבר על זה, ד"ר נדלר אומרת בקול השקט שלה, זה קצת כמו טיפול. אז הנה היא משחזרת:
"אני שמה לעגור פד עם חומר מרדים על הנחיריים. ואני רואה אותו נרגע ונרדם, ונושם יותר עמוק. ואני מסתכלת על הנשימה שמפסיקה. ואני שמה את היד על בית החזה מצד שמאל, בשביל להרגיש את הלב. ובהתחלה הוא מואץ, ואחר כך מאט. ומאט יותר. עד שהוא מפסיק. וברגע הזה הוא משחרר ואני משחררת.
"לווטרינרים", היא מוסיפה, "יש את הזכות לשחרר את המטופלים שלהם מהכאב של הגסיסה, מה שלהרבה רופאים אין. אבל הרבה פעמים זה מרגיש כאילו אתה משחק באלוהים. ומחליט מי ימות. אז נכון שעושים את זה כי הוא גוסס וסובל. ובגלל זה אני מתעקשת להיות שם, כי אני לא מוכנה לכל מיני שיטות שעושים בלולים ובעיניי הן לא הומניות. ונכון שאני רוצה לעשות את המעט שאני יכולה. אבל זה גורם לי מצד אחד להרגיש שאני עוזרת ומצד שני להרגיש שאני הורגת. וזה מין פרדוקס שמתנהל בתוכי בזמן שאני עושה את הפעולות הטכניות. וכל פעם מחדש זה כואב. וכל פעם מחדש עצוב. וכל פעם מחדש אני מקווה שאיכשהו אני עושה טוב ולא רע. ואני עושה את החשבונות האלה עם עצמי. ואני מרגישה שאולי אני... לא יודעת, יכולה יותר. וזה מין מעגל אשמה כזה. וזה מבאס, כאילו..."
ואז כשהמשפט נחתך באמצע. כי הגרון חנוק, או כי סתם המילים בורחות ממנה, אולי לעולם של רגשות שלא נמצא להם ביטוי, אי־אפשר שלא לחשוב. אלוהים, אנחנו מדברים רק על עגור אחד. וממש מאחורינו מוטלים אלפים. מתים.
+++
ממרפסת התצפית הפנורמית של מבנה האגמון נפרס הצפון החולה. למרות אזור הסגר שתחתינו, עשרות אלפי דונמים שרגל אדם מודרת מהם, השמיים פעורים. ובהם משייטים בעלי כנף הנושאים מגפה קטלנית משלהם. להם אין תו ירוק. וגם לא מסכות N95. אבל באמצעותם מוצאת את דרכה החוצה, ממרחבי הסגר, שפעת עופות שאפילו השם שלה, H5N1, פחות אטרקטיבי מהקורונה סלש דלתא סלש אומיקרון שלנו.
העיניים סוקרות את הנוף, מפת ההתפשטות. הנה, מצפון מערב, על גבול לבנון, מושב מרגליות, שאל לוליו הזדחלה שפעת העופות, ובעקבותיה נקטלו 570 אלף תרנגולות מטילות; ואז, קילומטר וחצי משם, על צלע הר, קריית־שמונה, שבין רכביה, באזור התעשייה שלה, נמצא מוטל עגור חולה, ואחד נוסף, זה שהובא לפה קודם; וממש מולנו רמת הגולן, שבשניים מיישוביה, גבעת יואב ונאות גולן, התגלתה שפעת בחוות עם עשרות אלפי תרנגולי הודו, וגם הם הומתו; וקיבוץ עין החורש, ומושב רם און, וכפר ברוך ומושב ברק – עוד מקומות עם התפרצות, לא כולם במרחק מבט מפה; ובסוף, תחתינו, שמורת החולה. תעלות, צמחי מים, אדמות כבול, רכסים ומישורים בגוני פסטל מדורגים, ומימין, באזור שתבנית הנוף מסתירה, האגם עצמו.
טוב אולי שמסתירה.
כי התמונות שמגיעות משם, מצילומי אוויר, ממצלמות האבטחה שסביב האגמון, מתיעוד פינוי הפגרים, נוראיות. רואים בהן עגורים במים, מקננים, ולידם, או סביבם, אינספור אחרים שקועים. ללא צלם. ללא חיים.
"זה מרגיש כמו שדה קרב". ד"ר נדלר ולנסי מתארת, "הם חיים במשפחות של אמא, אבא וגוזל צעיר. עושים עם הגוזל את הנדידה, עפים יחד. וכשצעיר מאבד את ההורים הוא פשוט משוטט לבד בשטח. נורא עצוב לראות את זה. או לראות בוגר וצעיר, כשיודעים שאחד ההורים מת.
"הכל אני רואה", היא ממשיכה, "לפי ההתנהגות שלהם אפשר להבין מי חולה, מי חלש, למי סימנים שהוא עומד לגסוס. וכשהם מרגישים חלשים, הם עוברים למים. באופן אינטואטיבי הם מרגישים שם יותר מוגנים. ולכן מתים שם יותר. והאגם שהוא פסטורלי ושוקק חיים מלא בגופות צפות".
היא בת 41, מכפר גלעדי, וטרינרית 13 שנה. בשנתיים האחרונות מנהלת את מרכז האקלום של חיות הבר באגמון החולה, שיתוף פעולה של קק"ל והמרכז האקדמי תל חי. מטפלת בחיות פצועות מאזור הגליל והגולן. היו לה כבר אסונות. מאות שחפים שמתו מזיהום, למשל. אבל כזה לא. ומה שבאמת קשה זה שאי־אפשר לגשת לעגורים החולים. כי השפעת הזו, בסיכון נמוך, עלולה להדביק בני אדם. ואז שיעורי התמותה הם כ־50 אחוז.
"אז הגישה היא לעמוד מהצד, לנסות למזער נזק משני, ואולי לתת לאוכלוסייה לנסות לעבור את האפידמיה הזאת", ד"ר נדלר ולנסי אומרת, "לקוות שזה לא יתפשט והמספרים לא יגדלו, או יעברו למינים אחרים.
"כשחיה מתה לי, זה תמיד כואב ומתסכל. אבל אז לפחות פעלת. ניסית, עשית. ופה זה לעמוד ולהסתכל. אני לא יכולה לגשת או להקל. אולי רק להמית את מי שגוסס. הרגשה מדכאת. חוסר אונים. כרופאה, ההנחה הבסיסית היא שאתה יכול לנסות לרפא ולהציל. אבל עכשיו, כל מה שאני עוסקת בו זה רק מוות. היכולת שלי לעשות משהו כל כך מוגבלת, שזה מרגיש כאילו אין לך כנפיים".
קודם, כשעל אותו ספסל ישב מעוז בר און, מנכ"ל אגמון החולה, איש שמדבר דוגרי, הוא נכנס למשמעויות יותר גלובליות. "עד לא מזמן התמודדתי עם תורים, חוסר מענה במוקד הטלפוני, עם זה שחסרות קופאיות וחסר לי מי שימכור במזנון", אמר, "שבוע־שבועיים, חודש־חודשיים, בסוף נפתח שוב כאילו לא היה כלום. אבל זה לא אגמון החולה. בעיניי אנחנו מכלים את העולם בלי קשר והטבע מחזיר. כמו העגורים, כמו הקורונה, כמו המשברים בחקלאות, כמו גלי הצונאמי, כמו ההתחממות. יש פה משהו עולמי, בדרך השימוש שלנו בעולם".
ועכשיו ד"ר נדלר ולנסי נוגעת באותו עניין בדיוק. "עוד בטון, ועוד בטון, ועוד פחות יער, והיחס לחיות הבר. גרמנו לכל כך הרבה נזק שזה מראה את אותותיו", היא אומרת, "חיות בר חולות במסות כאלה זה טבע חולה. וטבע חולה זה אנושות חולה. כדאי שאנשים יתחילו להבין את זה".
כדי שנסיים בנימה פחות עצובה, אני מבקש שתספר קצת על העגורים. סתם תספר. והדברים שלה לא יתיישבו עם צחנת האסון מסביב, אבל יהיו מלאי אהבה. וזה לגמרי יספיק.
"חיה קסומה ויפהפייה", היא תתאר, "אני אוהבת איך שהם מתקשרים אחד עם השני ואיך שהם שומרים אחד על השני כמשפחה. אני מתה על הקרקורים שלהם. וכשהם עוברים מעל הבית זה ממש כמו מוזיקה בשבילי".
+++
בהתחלה הייתה ביצת החולה המיתולוגית עם המלריה ואבותינו וכל אלה. ואז בשנות ה־50 האדם, להלן המדינה, התערב בטבע וייבש אותה. ואז ארבעה עשורים אחר כך האדם, להלן קק"ל, התערב שוב בטבע והקים את האגמון, מקווה מים מלאכותי שיצר אטרקציה לעגורים, שתוך כדי נדידה דרומה עצרו ללינה ואופנועי ים. חלקם לא המשיכו הלאה. כי מה אפריקה, איך אפריקה. זה רחוק. ותראו איזה קלאסה פה. תמשיכו אתם, נתפס לי שריר בכנף. ואז האדם, להלן החקלאים ועוד גופים, שוב התערב וייסד לעגורים פרויקט האכלה, ועל הדרך סידר להם הכל כלול.
ומרוב האדם והאדם והאדם, נהיה ווג'ראס בטבע. והופ, רבבות עגורים בגרף הולך ומטפס החלו לעשות פקקי תנועה בשמי החולה. 35 אלף נשארו פה למשל העונה, ואיתם בלגנים. "בעתיד יהיה צורך לשקול מניעה של סיכון דומה לעופות להקניים שנודדים דרך ישראל ומתרכזים במקום אחד, בשל תספוקת מזון, בצפיפות שיכולה לגרום להתפשטות מחלות", מציין אורי נווה, סגן מנהל חטיבת מדע ברשות הטבע והגנים, ומוסיף ש"האירוע הנוכחי גדול משמעותית מכל אירוע שפעת שנתקלנו בו עד היום".
מפה לשם, בחוות גידולים השייכת למועצה האזורית גליל עליון, ליד צומת הגומא, כשמאחוריו רכס הרי נפתלי, יושב עופר ברנע ומנסה להסביר את ההיגיון שבהאכלת עגורים. וההיגיון הוא השדות הנרחבים שסביבו, ובכלל - 70 אלף דונם גידולי שדה בעמק החולה. אלה שהעגורים מחבבים פלוס־פלוס. אפונה, חיטה, תירס, גזר. בוטנים כמובן, ברנע אומר שזה הפייבוריט. אה, וגם חומוס. הם אוהבים אותו נקי בלי ביצה. "בשביל זה גם לא מגדלים פה בכלל חומוס. לא תתמודד. אם אתה רוצה להפסיד מראש במלחמה, תזרע חומוס".
ברנע הוא מנכ"ל החברה לחקלאות הגליל העליון, ומנהל פרויקט העגורים, שנועד להרחיק אותם מהשדות באלף שיטות. שומרים בארבע על ארבע, מערכות כריזה, צופרים, צייני לייזר, מראות שמכוונות לשמש, נפנוף דגלים, וכמובן האכלה מרוכזת באזור האגמון. כמה טונות של גרעיני תירס ליום.
"כל עגור שנשאר פה עולה כסף", ברנע אומר, ואז חוזר לרגע שבו הכל התחיל. כשהוקם האגם וסוג הגידולים באזור השתנה. "כשהגיעו העגורים הראשונים אף אחד לא ידע מה זה. כולם התלהבו, גם החקלאים, אמרו איזה יופי. אבל יש לחיה מה לאכול, יש לה איפה לישון, מה היא צריכה יותר מזה לנדוד. החקלאים התחילו לגרש אותם מהשטחים. התיירות הבינה את הערך שיש בזה, ונוצר קונפליקט. אם היינו יודעים לשלוט בכמות העגורים, 10,000, 15 אלף, זה היה טוב גם לתיירות וגם לטבע. אבל בלילה אחד בעונת הנדידה יכול להגיע עגור אחד, ובלילה אחר 10,000. אנחנו לא חברת תעופה, שאנחנו יודעים".
פרויקט האכלה, ברנע יגיד תכף, הוא גם לשמור על השדות וגם על רווחת העגורים. אז אני באמת שואל על רווחת העגורים. על הפגיעה באיזון של הטבע למשל.
"אני מסכים שאנחנו קונים פתרון לטווח הקצר בכך שאנחנו פותחים תחנת האכלה, כשבטווח הארוך כמות העגורים הולכת ועולה", הוא משיב, "אבל אם אפשר היה להתמודד עם העגורים שלא יעשו נזקים בשטחים החקלאיים מבלי להאכיל, אהלן. לא מצאנו משהו. אנחנו יודעים שברגע שאתה מאכיל, אתה מתערב. אם היינו יכולים לא להאכיל, די בוודאות היו פה פחות עגורים. אבל הייתה פה גם פחות חקלאות. במציאות שבה נדרשת פרנסה מהחקלאות, צריך למצוא את האיזון".
ככה או ככה, בימים האחרונים העגורים פחות בשדות. פחות מפוזרים. פחות אוכלים מהאפונה. עניין אחר מן הסתם מטריד אותם. "החיות כנראה מרגישות משהו, אז הן יותר מרוכזות באגמון. הלחץ מהשטחים יורד", ברנע אומר.
ואז הוא מוסיף עוד משהו, כחקלאי אל אויבי החקלאות. "מה שקורה עכשיו זה חמלה אמיתית. אירוע שלא עובר ליד אף אחד בשקט. לי אין תחושה טובה כשחיות מתות. עם כל זה שזה יכול לפתור במשהו את הבעיה, לא בדרך הזאת".
+++
קצת על שפעת העופות.
בשביל זה יש את ד"ר אהוד שחר.
אני מסייר במעבדה שלו במכון המחקר מיגל בקריית־שמונה. שיעמום האמת. מבחנות, פיפטות, צנטריפוגות - לא של אורניום מעושר, אינקובטור על 37 מעלות מפוצץ תרביות. רק שהאקשן האמיתי בא באקסטרה סמול. וזה לא שאפשר לראות אותו, כלומר אותם, את הווירוסים. לא עם קפה בפינת עישון, ולא סתם במיקרוסקופים רגילים, רק במשוכללים מאוד. "זה חלק מהבעייתיות בהתעסקות בווירוסים", ד"ר שחר אומר, "אבל זה לא שאני עובד על עיוור. אנחנו רואים את האפקט של הווירוסים. את הפעילות שלהם".
שפעת עופות זה עניין די שכיח. מזיק שצץ כל שנה, כמו השפעות שלנו. רק שלהם אין בלגנים של בעד ונגד חיסון, ונאצות לאלרעי פרייס. גם כי לחסן חיות בר, בכללי, זה על גבול הבלתי אפשרי. הם בכלל בבר. וגם כי לסוג המדובר, ה־H5N1, אין חיסון. במעבדה של שחר יש מענה לזן אחר, משהו עם 9 בהתחלה, שניתן בהזרקה לתרנגולות. ואם היה חיסון זמין גם לווריאנט הנוכחי היה מציל כמה אחוזים טובים ממשק הלולים.
"באופן עקרוני", ד"ר שחר מסביר, "שפעת זה שם של משפחה של וירוס עם המון וריאציות, המון קרובי משפחה שמסתובבים. כמעט כולם עוברים בעופות. חלקם יודעים לעבור לבני אדם. לזן שפעת העופות של היום קשה לחדור למערכת הנשימה הפנימית של בני האדם. אבל במקרים מסוימים, כשהאדם בקרבה מאוד גדולה לעופות נגועים, ונושם הרבה וירוס, זה יכול להגיע ישר לריאות, ואז אפשר לפתח מחלה מאוד קשה".
לא ידוע על תמותת אדם בארץ מזן השפעת המדובר. ובכל זאת, נוכח ההתפשטות, משרד הבריאות פירסם השבוע הנחיות שעיקרן לתפוס מרחק מעופות בר, ומשמורות הטבע עין אפק, חי בר כרמל, וכמובן החולה.
קודם, בלשכה של דוד זיגדון, מנכ"ל מיגל, ניסיתי להבין למה נגד הזן הזה אין חיסון לעופות. "בעיקר מסיבות כלכליות, וגם סיבות של תחזיות, של איזה וירוס יהיה", הוא הסביר, "הבעיה המרכזית בחיסונים, בכלל, כמו שרואים בקורונה, היא שיש לך וריאנטים, והשאלה איך אתה נותן מענה יחסית מהיר לאותם וריאנטים. זה נכון לכל דבר וגם לעופות. דבר שני, שהרבה יותר קשה בעופות - זה עלויות. חיסון לקורונה אצל בני אדם עולה כמעט עשרה דולר. חיסונים לעופות אתה צריך לעשות בסנטים בודדים".
"לא פיתחנו חיסון נגד הזן הזה", ד"ר שחר מוסיף, "כי יש מעט מידע עליו. הוא עולה לכותרות בעיקר כשהוא פוגע בחיות בר, והיה פחות נפוץ באזורנו לפחות עד ההתפרצות הזאת. זה עניין של סדר קדימות. יש זנים יותר מטרידים ויותר נפוצים. אבל יכול להיות שעכשיו, בגלל שזה נהיה אישיו רציני מאוד, בעופות לא ראיתי כזה דבר אף פעם, נתחיל לפתח גם לזן הזה. הדרישה צריכה לבוא גם מכיוון החקלאים".
+++
הדיווח הראשון על H5N1, מתאר ד"ר תמיר גשן, מנהל שירותים וטרינריים במשרד החקלאות ופיתוח הכפר, היה בגבול קזחסטן איפשהו באוגוסט או ספטמבר. משם זה התגלגל לרוסיה, ואז טרמפ עם עופות נודדים לאירופה, והופ, נילס עגורסון משתעל אצלנו ולא שם יד. כשנכון לעכשיו יש מעל אלף מוקדים. דנמרק, בריטניה, גרמניה, בולגריה. מסוג היעדים שבימים אלה זמינים לכולנו בעיקר בגוגל מאפס.
ולא רק הם. מהשבוע גם מרגליות פתוח למבקרים רק בגוגל מאפס. מתחת לשלט הנושא את שם המושב נתלה אחד נוסף: "שטח הסגר! הכניסה אסורה", קטע כביש 886 הסמוך נסגר, והמעבר מהמושב הוא בחיטוי גלגלי הרכב. "מי שלא צריך, לא נכנס", מבהיר ד"ר גשן, "זה אירוע של מגפה. ובמגפה שומר נפשו ירחק".
אז אחרי עופות הבר, זה הגיע למשקים. ללולים, לחוות הברווזים, לתרנגולי ההודו. כששני תרחישים עיקריים עלולים לגרום לזה: עוף נודד שהתקרב ללול והיה במגע עם תרנגולת. או לשלשת ציפור חולה שאיכשהו הסתננה דרך בגד או נעל של לולן.
וכשזה קורה, זה כבר סרט אימה.
גם כי במושב מרגליות שייצר 14 מיליון ביצים בחודש צריך לחסל עכשיו את כל התרנגולות והביצים, ואז להזהיר את הציבור שיבשל טוב־טוב עוף וביצים, ואז לקדם יבוא ביצים מחו"ל, ואז לריב עם הלולנים (מוטי אלקבץ, מזכיר ארגון מגדלי העופות: "משרד החקלאות עושה היסטריה. יש מספיק ביצים, אנחנו בעודפים. אם אנשים לא ירוצו לקנות ארבע תבניות כמו בקורונה יהיה בסדר").
גם כי הלולים לא ינדדו לאפריקה, הם נשארים ויש בהם סיכונים רבים. "שלוחת ההטלה מאופיינת פעמים רבות במשקים משפחתיים, לולים מאחורי הבתים", מסביר גשן, "רבים מהם לולים קטנים, מיושנים, בלי בטיחות ביולוגית נדרשת ועם יכולת מאוד מוגבלת לשלוט בהפצת המחלה, וסיכון להעברה לבני אדם".
וגם כי ללולנים לא תמיד יש אינטרס לדווח על כל חשד למחלה, מחשש שיחסלו להם את הפרנסה. השבוע למשל נחקר חשד להברחת ביצים ממקום נגוע. "זה מפחיד", גשן אומר, "כי הייתי מצפה שיהיו הרבה יותר דיווחים וחשדות שווא. שהאירוע הזה יטלטל יותר מגדלים בארץ ויידעו אותנו על כל דבר. מפחיד מה שאנחנו לא יודעים, יותר ממה שיודעים".
ובסוף, מרוב הגם וגם־וגם, גשן מגלה שהוא לא סובל משינה טובה במיוחד בלילות האחרונים. "אנחנו במצב שאם זה ייצא משליטה, ואנחנו לא רחוקים משם, מיכולת ההכלה שלנו, לא יהיה לנו מענה. יש גבול לכמות המוקדים שאנחנו יכולים לטפל בהם. זה אחד התסריטים הגרועים ביותר מבחינתנו. והוא מתממש, פשוט מתממש".
ושר החקלאות, עודד פורר, מוסיף: "אנחנו מנהלים אירוע מתגלגל ומורכב ופועלים בכל האמצעים למנוע את המשך התפרצות הנגיף".
ואם רוצים להבין איך הקטסטרופה שבמרגליות נראית מקרוב, הנה כמה מילים מאבי סבגי, 56, בעל לול קטן של 2,500 תרנגולות, שהושמד. סבגי משתמש במילים כמו "בית קברות לתרנגולות", "נזק בלתי הפיך", "שואה כלכלית".
הוא היה שם כשהטביעו לו את התרנגולות בתוך איזה מכל קצף, לפני שהועברו אל בורות הטמנה. למרות שבלול שלו לא התגלתה שפעת, וזה היה מהלך של זהירות. "כאב לב", הוא אומר, "שעה, שעה וחצי, כבר לא היו עופות".
הוא נולד כאן, גדל פה. אבא שלו עבד בלולים. לאמא שלו לול של 5,000 תרנגולות שהושמד גם. "זה מה שאני יודע לעשות", הוא אומר, "פה זה לא צפון תל־אביב או מדינה של היי־טק. חיים מהיד לפה, מהלולים.
"אני מקווה שהקודקודים, שיושבים למעלה, יבואו לשטח. יראו במי מדובר: אנשים ברובם מבוגרים, שעלו בשנות ה־50, שזה מה שהם יודעים לעשות. לגדל ביצים, תרנגולות. זה לא מצב שאפשר להגיד, אם אין לי את זה, נעשה דברים אחרים. האופציות פה אפסיות. מי שייפול בין הכיסאות לא יקום".
עוד עניין. מלבד הלולים, משרד החקלאות הוא שאחראי על הטיפול באסון חיות הבר. זה לא היה ככה בימים הראשונים של המשבר. "לקח זמן עד שמישהו לקח אחריות על הדבר הזה", עופר ברנע מתאר, "אתה רואה שאף אחד לא רוצה לגעת בזה עם מקל. עד שבא משרד החקלאות, ואמר אני אחראי. עד אז לא היה. מישהו היה צריך להגיד מה עושים. מותר להתקרב, אסור להתקרב, הוראות לחקלאים, לתושבי האזור".
"בהתחלה האירוע היה תחת הגורמים האמונים על טיפול בחיות בר והאחראים על אגמון החולה", ד"ר גשן משיב, "הנחינו את כלל הגורמים כיצד לפעול, הכרזנו על האזור כנגוע ושמרנו איתם על קשר רציף. לאחר שמשרד החקלאות זיהה שפגרי העגורים לא נאספים בקצב מספק, וגוברת הסכנה להתפשטות המחלה, המשרד יזם את העברת האחריות אליו, תוך סיוע מגורמים נוספים. עובדי המשרד פעלו בשטחי האגמון ללא נוהל סדור, ולמרות זאת פיתחו במהירות שיטת פעולה. עם חזרת המצב לשליטה, המשך הטיפול יוחזר לגורמים האחראים על השטח".
+++
כמעט ערב באגמון החולה. עצוב פה. בימים רגילים יש כאן המולה. משפחות, חובבי ציפורים. אבל עכשיו, בכיכר המובילה לאתר, בטונדות עם סרטים באדום־לבן, ואוהל חמ"ל לבן, ומכוניות ממשלה, וטיפוסים בחליפות הגנה ששוטפים גלגלי רכבים.
ולמרות סממני החירום, ברקע, כאילו כלום, שירת בעלי כנף. זה לא נשמע כאילו יש בציוץ המנגינה שלהם מסר. או נגיד קינה. הם פשוט מבקשים לעשות את מה שהם יודעים. לשיר.
בדרך הביתה אני נזכר בהוא שדיבר על גן עדן של עגורים. מאז השפעת נוספו לשם יותר מ־5,000. ולזה של התרנגולות באזור 800 אלף. הרבה קורבנות בשביל וירוס כל כך קטן. מעניין אם בגן העדן ההוא של בעלי הכנף יש בני אדם. אתם יודעים, אלה שדואגים, ומאכילים, ובוראים אגמים, ומשבשים נדידות, ומבלגנים שרשראות מזון, ומעוותים כוחות טבע.
ובעצם, אם יש שם בני אדם, זה כנראה לא גן עדן.
