ישראל עברה אתמול, באופן רשמי, ממדיניות בלימה של הנגיף במדינת ישראל להחלטה על הכלה. אנשים יבלו בהופעות עם אלפים באולמות סגורים — ובמקביל נמתין במתח לגרף העלייה בחולים הקשים. מסיבות ומועדוני לילה יפעלו כסדרם — בניגוד נניח להולנד, צרפת, ספרד ומדינות רבות אחרות — ונבדוק בערב כמה גמלאים אושפזו.

האם ראש הממשלה נפתלי בנט היה בוחר במודל הזה אילו זו הייתה החלטה שלו לבדו? אפשר לנחש שלא. אפשר לנחש שהוא היה מטיל הגבלות התקהלות, לדוגמה, ומעניק פיצויים לענפים שייפגעו. בנט לא מנהל לבדו את הממשלה; האחריות עודנה על גבו. זה הימור, ולדידם של הקברניטים - גם במשרד הבריאות - הוא נראה מחושב: בישראל בדקו את הנתונים מבריטניה והגיעו למסקנה שיאושפזו בערך בין שניים לארבעה מכל אלף נדבקים בישראל. זו ההנחה במשרד הבריאות. בין שליש למחצית מהם יאושפזו במצב קשה. עם 50 אלף נדבקים ביום — מספר שראש הממשלה זרק אתמול — המשמעות היא 150 מאושפזים ביום. האם אפשר לעמוד בזה? כנראה שכן, אם מביטים בגלים הקודמים. אבל כאן הסיפור מסתבך: בניגוד לעונות קורונה קודמות, השנה השפעת מכה בחדרי המיון. בניגוד למה שחשבנו, מקרי הדלתא אינם ממוגרים, אלא עולים גם הם — והזן הקודם גורם לתחלואה חריפה יותר.

אבדן עשתונות

האווירה היא של אבדן עשתונות. איך הוא נראה? התורים הארוכים משתרכים ומשתרכים, ומספר הילדים שנדבקו או בבידוד קופץ. שתי תופעות מקבילות מפציעות: הראשונה אופיינית לקורונה מראשיתה — הכחשה. הכחשה של הווירוס, או הכחשה שמערך האשפוז יכול לקרוס — ואי אפשר להכשיר רופאות ואחים בקצב מעריכי. התופעה השנייה היא כמובן רצון לחזור אל "המוכר והרע" — סגר מייד. אין טעם להשוות בין שתי התפיסות הללו, למרות שלפחות האחרונה מכירה בכך שיש מצב משברי שכדאי להתמודד אתו, והראשונה, ההכחשה, מסוכנת וקטלנית בהרבה. יש טעם בלומר מה צריך לעשות עכשיו, מה המומחים אומרים, ומה רוב העולם - לא בריטניה, ולא מדינת מיסיסיפי — עושים.

הדבר הראשון הוא הכי פרקטי. בבתי החולים אושפזו מראשית עונת הסתיו המאוחר והחורף 1,849 בני אדם, מתוכם 605 ילדים ו־124 יולדות ונשים הרות. לא מקורונה — אלא משפעת A, מחלה שאפשר להתחסן נגדה. זה היה צפוי; בעונה הקודמת היא נעלמה (בעוד הקורונה פרחה) בגלל ההגבלות והריחוק החברתי. ושיעור ההתחסנות נגד שפעת? נמוך מאוד, הרבה פחות מ־30%. הדבר הכי פרקטי ויעיל שיכול לעשות אדם מחוסן נגד קורונה הוא ללכת ולהתחסן — נגד שפעת.

ואחרי שאמרנו את זה, הנה המשמעות של קור רוח: לשקול את הנתונים, לשמוע את המומחים, ולקבל החלטה. אי אפשר לומר בישיבת ממשלה ש"זו מלחמה" ובמקביל לאפשר הופעות ענק בחללים סגורים וסילבסטר. אי אפשר לזרוע אבק פיות אופטימי — אבל להזהיר מקטסטרופה. כדאי לזכור עוד משהו. יש בלתי מתחסנים שהחליטו שלא להתחסן; זכותם, גם אם המחיר בעומס בבתי החולים ישולם על ידי כולנו. אבל יש בלתי מתחסנים שלא יכולים: בייחוד ילדים בגילאי 0 עד 5. שיעורי האשפוז שלהם עד כה בקורונה היו זעירים, אבל אז ההדבקה הייתה מוגבלת פי כמה מול האומיקרון. עכשיו סיכוייהם להידבק עלו. מעריכית.

דילמת הסגר

העובדות מלונדון, ניו יורק ומקומות אחרים מתבהרות: האומיקרון מידבק מאוד, ברמות שלא חווינו, ורבים עומדים להידבק. זה לא אומר שכדאי להימנע מזהירות — אישית או קולקטיבית. במקביל, כנראה ששיעור החולים המאושפזים יהיה בערך שליש ממה שהיה בגלים הקודמים (אלה הנתונים מבריטניה), אולי אף פחות, ובנוסף יש ברשות ישראל תרופה חדשה שאמורה להוריד אשפוז דרמטית — ותינתן במשורה לקבוצות הסיכון. במצב כזה, שם המשחק הוא לא להגיע למספרים אבסולוטיים שישמידו את היתרון של ישראל, או של כל מדינה אחרת, בהתמודדות עם אומיקרון.

כמובן שהכלי הכבד, היעיל והמזיק ביותר הוא סגר, אבל הוא לא יופעל אלא אם יקרו אחד משני דברים: בתי החולים יגיעו לעומס בלתי נסבל ויבקשו בלימה בכל המשק, או שנראה נגד עינינו אסון ממשי בארה"ב, בריטניה או מדינה אחרת בת השוואה. לכן זו המטרה צריכה להיות כרגע: להפחית מגעים בצורה משמעותית, לקנות זמן, לא להגיע למספרי נדבקים מופרכים ביותר, ובכך להקל על בתי החולים - ועל כל מי שיזדקק להם, מיולדות, דרך חולים אונקולוגיים ועד מי שחווה כאב חד בחזה וזקוק לאבחנה מהירה. אפשר לקוות ולצפות שגל ההדבקה הנרחב לא יסדוק את מערך האשפוז, ושהוא יהיה כה מידבק, שייווצרו חומות של חסינות שיבלמו את השריפה הזו.

כדי לצמצם מגעים, אי אפשר לנקוט רק ב"אחריות אישית" וכל הסיסמאות האלה. יש פה מדינה וממשלה, ואנשים יבטלו את הכרטיסים שלהם להופעות, ואת ההזמנות שלהם לבתי מלון; עסקים ייפגעו, וצריך לפצות אותם ובנדיבות. יש מומחים שאומרים שכל זה לא יעזור; הגבלת המגעים הזו תחסוך לנו הכפלה אחת, נניח, במספרי הנדבקים והמתאשפזים.

לכן עדיף "לשמור את האנרגיה" למציאות אפשרית של סגר. זו עמדה מקצועית, וצריך לחשב את משמעותה. אבל בגדול, אם רוצים שהציבור ישנה את ההתנהגות שלו, הוא צריך לראות שגם הממשלה מתנהגת בדרך שונה. וכן, גם הכפלה אחת שווה הרבה מאוד. בקרוב, בוודאי בשבוע הקרוב, נוכל להביט בניו יורק, לונדון ופריז ולדעת הרבה יותר, ואז גם לקבל החלטות - וייתכן שרבות מהן יהיו חיוביות, אופטימיות.

עד אז, צריך לנהוג, שוב, בקור רוח ובשיקול דעת. גם קצת אומץ של שרי הממשלה לא יזיק.