קיווע שטיסל, הצייר הרומנטיקן מסדרת הטלוויזיה המצליחה 'שטיסל', עיצב במובנים רבים את אייקון האמן החרדי. עדין נפש, מיוסר וישיר. כזה שהמשפחה שלו לא לגמרי יודעת לבלוע, שלנצח ישאלו אותו "מה יש לך לעשות עם ציור", אבל יידעו שהמפגש שלו עם המכחול הוא חד־פעמי. וכמו שקיווע מתקבל לאיטו בעולם האמנות הכללי, כך הסדרה שהוא הכוכב שלה כובשת את המסכים וסוללת את הדרך לאלו שיבואו אחריה — 'שבאבניקים' למשל. היום ניתן לומר שפרץ היצירה במגזר החרדי זה לא רק התגנבות יחידים, אלא מגמה שניתן להצביע עליה. אמנים ואמניות שמבקשים מקום בעולם. אחרי המוזיקה, הקולנוע והטלוויזיה – הגיע תורה של השירה. סצנה שקטה ונחושה של משוררות ומשוררים חרדים שמבקשים שותפות, אפשרות ליצירה ובמות פרסום.

חברי כתב העת לתרבות ולאמנות 'יהי' היו אלו שהרימו את הכפפה. בגיליון מיוחד בשם 'אור שחור' ריכזו העורכים אלחי סלומון, עדן אביטבול ואסתי ביטון־שושן את מיטב הכותבים והיוצרים החרדים שפירסמו בגיליון מיוחד שירים ויצירות אמנות. גם בגלריית 'גאולה' בבית מורשת אורי צבי גרינברג נחנכה כעת תערוכה שנושאת את אותו השם ובה יצירות סביב העולם החרדי. "אחרי הקורונה ואסון מירון ברור שלחברה הישראלית יש עיסוק מוגבר בחברה החרדית", אומר סלומון, המנהל האמנותי של בית אורי צבי ועורך הגיליון. "רצינו לתת לזה מענה מתוך הבנה שהיצירה החרדית היא לא קוריוז, אלא בליבת העשייה האמנותית שלנו".

את השקת הגיליון, יחד עם השקת התערוכה, ערכו באירוע שמתאים בדיוק למשוררים ולמשוררות חרדים. בקדמת החדר הישיבה הייתה בהפרדה, ובסופו בערבוב. בין האורחים שכיבדו בנוכחותם היו חובשי מגבעות מבני־ברק ומבית־שמש, אבל גם היפסטרים מתל־אביב שהגיעו להרים לקולגות. אחרי שחבורת ערס פואטיקה שמה את השירה המזרחית על המפה וחבורת 'משיב הרוח' נתנה בית לשירה וליצירה בציונות הדתית, כעת המשוררות והמשוררים החרדים מצהירים: עכשיו תורנו.

"קוראים לי עדן אביטבול ובכובע הראשון שלי אני משורר", מציג את עצמו אחד משלושת היוצרים שפגשתי. אחרי רגע, הוא מוסיף בחיוך נבוך: "עברתי עניין עם זה, עם להציג את עצמי ככה. אני עוסק גם בתסריטאות וגם בכתיבה פרוזאית ל'מקור ראשון', אני לומד תורה שלושה ימים בשבוע בישיבה, אבל חשוב לי להגיד שאני משורר. גדלתי בבית של בעלי תשובה, אבל את חיי הבוגרים העברתי בישיבות ליטאיות. לפני שנתיים הוצאתי את ספר השירים הראשון שלי, וכשגייסתי כסף בהדסטארט חבר חשב ש'ספר שירים' זה דיסק, מרוב שהוא לא קלט שזה הכיוון".

"אני תמיד אהבתי אמנות ויצירה", מספר בניהו טבילה, מורה מירושלים בן 44, שפירסם בשנים האחרונות כמה שירים בבמות מוכרות. "רק בשנים האחרונות התחלתי להראות את היצירה החוצה וזה היה מבחינתי עניין. גדלתי בעולם של ספרי קודש, ואני זוכר איך בגיל 19 הלכתי לשבוע הספר, קניתי ספר של יהודה עמיחי וחשבתי שגם המילים שם קדושות. לפני זה הכרתי רק את שירת ימי הביניים".

"אני תמיד כתבתי אבל לא קראתי לזה כתיבה. כשאין שירה סביבך, אז איך אפשר לתת לזה שם?" מספרת מיכלי רוטמן. "האפשרות לקרוא לזה בשם היא חתיכת עניין, כי אין באמת מודלים בתוך העולם שלנו. יש משהו מאוד אמיץ לקחת את הרעד שבנפש, לשים אותו בשיר ולשלוח לעולם. בעיניי לנשים חרדיות זה עוד יותר קשה. לי זה היה מאוד קשה. אלו לא רק חסמים פסיכולוגיים אלא גם סוציולוגיים. אצלי הכתיבה והיצירה קשורות מאוד לפיתוח של חירות של מחשבה, וכאישה שכל חייה גדלה במוסדות חרדיים, זה מאוד מפחיד. האומץ לכתוב קשור לאומץ לחשוב. לפעמים אני חושבת שאולי לגברים, שלומדים תורה והורגלו בתנועה של החשיבה הביקורתית, יותר קל".

עדן חולק עליה די מהר. "החידוש בעיניי הוא דווקא בצד הגברי", הוא אומר בפסקנות, "לנשים בעולם החרדי יש לגיטימציה ליצור, אבל גברים חייבים רק ללמוד תורה. אפילו טכנית, לנשים יש המון מסגרות ליצור בתוכן, גם אם זה לא ברמה גבוהה מאוד. לגבר החרדי אין. הוא מוכוון לעסוק אך ורק בתורה. כנראה לגברים ולנשים יש מניעות שונות".

• • •

המילה מניעות עולה לא פעם. ז'רגון חרדי מובהק. השפה הכפולה קלה לשלושתם — עברית־ישראלית ושפה פנימית של החרדיות שמשתלבת בטבעיות. ואולי חלק מהשינוי שמתרחש בסצנה הזאת הוא הדרישה לרמה גבוהה, למקצועיות.

"זה נכון שיש הרבה שירה ברמה לא גבוהה", אומרת רוטמן בזהירות. "השירה של המשוררות החרדיות הרבה פעמים מאוד רומנטית, שואפת לנשגב. הכל מנסה להיות מאוד יפה ולהשתלב בשיח התרבותי שקיים. כשגברים באים לכתוב אני מרגישה שהם מאתגרים את הגבולות, הם כותבים פחות מתנחמד. אני אישית מרגישה שהכתיבה שלי הולכת לשם כל הזמן. זה מקום יותר בוגר, ולכן גם יותר מורכב. לכן האסופה הזו של 'יהי' הייתה כל כך מרגשת. יש כתבי עת לנשים חרדיות והם נהדרים, אבל השירים שלי לא קשורים לשם".

בדרכה המעודנת רומזת רוטמן על מה שניתן לראות במבט ראשון, בקלות. בתוך שדה מאוד בוסרי, חבורת המשוררים באסופת 'אור שחור' מנסה לנסח קול בטוח, מהוקצע יותר, וגם — חתרני יותר. "לי אישית הייתה תחושה של דחיפות למצוא עוד אפיק ביטוי, חוץ מאפיקי הביטוי הקיימים", אומר בניהו. "רציתי אפשרות להגיד דברים לא חד־משמעיים, יותר מורכבים. לדבר על רגשות דתיים בשפה אחרת. אצלי לא הסנטימנט האמנותי היה חזק כמו הצורך באמירה, בהשמעת ביקורת, במבט אחר על המקום שממנו באתי".

רוטמן, קולה חלש עד מאוד, מהנהנת במרץ. "משוררים תמיד פעלו בחבורות בהיסטוריה הישראלית, וכאמנית חרדית זה ממש הכרחי מבחינתי. לכן מה שקורה פה משמעותי. כל חברה עוברת תהליכים דרך השוליים שלה, ורק בשוליים אפשר לכתוב שירה שיש בה בעיטה ועקיצה, שיש בה ביקורת. פעם שמעתי כותבים שמתפללים שבכל חנות קודש יהיה מדף של ספרי שירה, ובאמת הלוואי שזה יקרה, אבל מבחינתי זו לא שאיפה יחידה. צריך לתת מקום לאמנות אוונגרדית ולא רק לכזו שהיא יפה וטהורה".

"אני מרגיש קצת כמו מורד כפול – גם בתוכן של השירים וגם בעצם הכתיבה עצמה. אני, בשונה מחבריי פה, לא התחלתי עם שירת רחל ועמיחי. התחלתי עם רועי חסן, ואני זוכר שעקבתי אחריו בהשתאות וספר השירה הראשון שרכשתי היה שלו. דרכו בכלל הגעתי ליהודה עמיחי או אבות ישורון. בדיעבד אני מבין שמה שמשך אותי אליו הוא העובדה שהוא יוצר למרות שלא מצפים ממנו ליצור. הייתי אז בן 17 והזדהיתי עם הצעקה שלו. עם זה שהוא הנכיח את עצם היותו דרך השירה. זה מה שגם אני מנסה לעשות. כשהוא הסכים לערוך את ספר השירים הראשון שלי סגרתי מעגל".

בחבורה החרדית מבינים שחלק מהעניין זה לומר את הדברים מפורשות. "מבחינתי הביקורת מופנת כלפי כולם", אומר אביטבול. "מבחינתי חרדים שמבקרים את הממסד התרבותי הכללי עושים פעולה לא פחות חשובה. השאלה שתמיד צפה היא את מי אנחנו רוצים לאתגר, ואנחנו רצינו לאתגר את כולם. אני אישית מרגיש שיש לי תפקיד בעולם החרדי. שאני צריך להשמיע קול בבית, פנימה. בהרבה מובנים אני זר בכל מקום שאני נמצא בו מתוקף היותי משורר חרדי. זה קשור לזה שאני גם בן לחוזרים בתשובה, ולכן אהיה בן מהגרים לנצח. זו מתנה מעולה לכותב".

• • •

ההשראה של חבורות השירה החרדיות ברורה, גם אם ההבשלה איטית. "בעקבות ערס פואטיקה קמה רשימת תפוצה במייל בשם 'דוס־פואטיקה' לפני כמה שנים", מספר בניהו, "לימים היא הפכה לקבוצת ווטסאפ שקוראים לה 'מקום של אש' ויש שם רק משוררים גברים. אנשים שם רוצים לשמור על המרחב כזה, לא מעורב. הבחירה של 'יהי' לפרסם גם גברים וגם נשים יחד יותר חכמה בעיניי. זו גם שאלה של קהל יעד. לפעמים אני משתעשע במחשבה שראש הישיבה שלי יקרא שיר שכתבתי. הייתי רוצה שזה יקרה, אבל אין סיכוי כזה".

"יש פה תהליך ארוך, שליוצרת אחרת לא היה לוקח כל כך הרבה זמן", מתארת מיכלי. "קודם כל, בתרבות החרדית אין בכלל את המושג שוטטות. הכל מאוד תכליתי. גם באוטובוס לא מבזבזים את הזמן בלהסתכל מהחלון אלא קוראים תהילים. זה לא בתדר של השפה התרבותית לתת כבוד לחוויות החיים אם אין להן תכלית. דבר שני, לכותבת החרדית יש צנזור על הכתף. אנחנו מורגלות מילדות בצניעות. ולכן שנים חשבתי שהדבר שמותר לי להראות צריך לא לשרוף אותי, להיות פוליטיקלי קורקט, שאני לא אצא חכמה מדי או אמיצה מדי או מוזרה מדי. אבל בסוף ההתפתחות האישית לא תואמת לצנזור הזה, היא שואפת לעוד. אני זוכרת איך בגיל 20 הלכתי לעשות שאלת רב. ממש שאלתי אותו אם מותר לי להשתמש במתנה שקיבלתי, בנטייה האמנותית שלי. הייתי אז ילדה טובה וצדיקה ועצם שאילת השאלה מעיד על האקלים שבו גדלתי".

אביטבול מסכים עם רוטמן. "לפעמים ממש צריך להתעקש עם יוצרים חרדים שיעסקו בעצמם. הנטייה היא תמיד להתחמק מאינטימיות ולכתוב על דברים גדולים. בעונה השנייה של 'שבאבניקים' השתתפתי בכתיבה, וכל הזמן ברחוב החרדי היו מעירים לי על זה. 'למה אתה מראה להם, לחילונים, אותנו?' הם לקחו את זה בכובד ראש, שרואים אותם ככה ושהם עצמם יכולים להסתכל על עצמם באופן הזה. בעיניי זה דבר מבריא, מרפא. לשם אני שואף".

פרשת חיים ולדר שנחשפה בתחקיר של 'הארץ' וטילטלה את המגזר החרדי, נתנה במה בהרבה מובנים לחברות ולחברים של המשוררות והמשוררים הצעירים. אלו שמתעקשים לא לשתוק מול העסקנים החרדים, שמתעקשים לדבר על מוגנות או לתת פה לנפגעות. הם כבר לא פועלים לפי הקודים של העולם הישן, אלא בקוד פתוח. אחר. "בעיניי בהחלט יש פה תנועה מבורכת, והכל קשור בהכל", אומר אביטבול. "מבחינתי ולדר תמיד היה דמות מעוררת ספק. ליטאי, מקושר, בדיוק ההפך מהמקום שממנו אני באתי. ואני זוכר שכשהדברים התגלו מבחינתי נחשפה כרוניקה של מניפולציה. זה שהוא סופר בלי להיות סופר, או מקים מרכז טיפול בלי שהוא מטפל, או יועץ חינוכי בלי שיש לו הכשרה. עובדה שכל השנים שלו כיוצר הוא מעולם לא יצר תנועה של יצירה, לא עודד אחרים לכתוב או להתבטא, אלא התעקש להיות היחיד שיש לו קול ויש לו כוח. לשמחתי, הדורות התחלפו. היום יש פה דור שתובע את שלו. אני חושב שזה הזמן לדבר, לפרוק, לצעוק, להתנסח. אין לנו שום מסגרת אחרת לזה וככל שנקפיד לנסח את הרגשות שלנו ככה נעז לחשוב מחשבות חדשות".

בניהו טבילה מחזק: "אני מקווה שלצד השירה הדתית וההתרגשות מגילוי הכתיבה האישית, תצמח אצלנו גם כתיבה פוליטית. כזו שמעיזה לגעת מגע זהיר בעצבים החשופים של הקהילה שלנו. בעיות של פגיעות מיניות מוכחשות ומושתקות, אפליה עדתית ועוולות נוספות".

כששאלתי האם הם הדבר הבא, ההסתייגות הייתה מיידית.

"ההמשכיות והתנועה של היצירה הן הדבר הכי חשוב", אומר טבילה, אבל אביטבול מוסיף מיד: "אני חושב שעדיף להישאר קול גרילה, לא משהו שחלילה המיינסטרים החרדי או החילוני מחבק. שם הכוח שלנו". •