גם זה יעבוד

כרגיל, מספיק משפט אחד של שאול מזרחי, הבעלים של מועדון הבארבי בתל־אביב, כדי להבין מה קורה: "חאלס להתרפק על העבר", הוא כתב לחתום מעלה בעקבות טקסט על 'האחר', אלבום המופת של ברי סחרוף שחגג 20 שנה לצאתו. "הייתי כותב על החדש של טונה. הוא הברי סחרוף של התקופה".

יש בהבחנה הזאת הרבה יותר ממה שנדמה בהתחלה. זאת לא רק הפופולריות של איתי זבולון או היותו הנציג הבולט של העברת המקל מהרוק להיפ־הופ. זאת גם ההזדהות העמוקה שטונה מעורר בקהל, ההערכה של הקולגות כלפיו, הקשב הנדיר שלו לניואנסים מקומיים ואפילו מדיניות השתיקה מול התקשורת המסורתית.

ומעל הכל, כמו ש'האחר' הצית דיונים אמוציונליים בעיתונות, גם 'המזרח הפרוע', האלבום החדש של טונה, הוא אירוע שמצליח לעורר שיח מגוון יותר מ"טוב/רע": האם טונה הוא ראש החץ של המחאה נגד תקנות הקורונה (עד כדי חשד לעמדות אנטי־מדעיות)? איפה האלבום הזה עומד ביחס לשטף של אלבומי היפ־הופ מצוינים? ומאיפה בא לו משפט מבריק כמו "לא אומר שיש עב"מים / אבל חיים אתגר"? ועוד. ובמילים אחרות: 'המזרח הפרוע' הוא אלבום חשוב מעצם זה שקשה מאוד להסתפק בלהאזין לו. צריך גם לדבר עליו.

אז בואו נדבר: האלבום מבסס את מעמדו של טונה בתור אחד הכותבים הכי חדים ורלוונטיים בארץ - בכל ז'אנר. רמת הדיוק והליטוש של הפאנצ'ים ועולם הדימויים העשיר הופכים גם את האמירות השנויות במחלוקת שלו - ובהזדמנות זו: לכו להתחסן ושימו מסכות - לחגיגה של העברית כשפה עם דופק, שנוסעת קדימה בזכות זה שכותבים כמו טונה הם הקטר. גם מוזיקלית, 'המזרח הפרוע' נטוע במקום שבו הוא נוצר. לא במקרה יש מקום באלבום לאורחים דוגמת אושיק לוי, דודו טסה ופאר טסי (שנשמע מעולה ב'קריוקי').

אולם דווקא משום שטונה מדגיש שהוא, בניגוד לאחרים, לא מפחד להתבטא, מפתיע כמה מעט רגש יש באלבום. 'רוק 30' מאלבום הבכורה, למשל, היה להמנון כי כבר מהמשפט הראשון ("הילד בן 30 / יש לו חוב גבוה") הוא יורק את האש שהתלקחה בפנים. ואילו דווקא כאן, טונה בהחלט מגיב למצב כאוטי כביכול, אבל זה עדיין לא נשמע כמו הסתערות סוחפת. ואולי זה מה שעדיין מבדיל בינו ובין ברי סחרוף.