זה קרה לאחרונה. יום חמישי, 17 בנובמבר. רבע לאחת. קובי מימון היה לבד בבית. אשתו השחקנית, קרן שיניוק הייתה במשרדם המשותף ברמת החייל. הגלקסי של מימון היבהב, סימן לווטסאפ שנכנס. הוא פתח וקרא: "קובי, צהריים טובים, מפרסמת בדקות הקרובות אייטם על הפרידה שלך מקרן וסגירת המשרד המשותף שלכם. אשמח לתגובתך".
"הלם", הוא אומר עכשיו. "שוק טוטאלי. ישר כתבתי לכתבת רכילות 'מהההה?' עם הרבה סימני שאלה ושני אמוג'ים שמוציאים לשון. כשהכתבת לא הגיבה צילצלתי אליה. אמרתי שזה בפירוש לא נכון. הצעתי לה לבדוק את המקורות שלה. היא שאלה, 'אה, אז אתם לא מתגרשים?' ועניתי, 'ממש לא, אנחנו בטוב'. אחרי שעה, אולי פחות, התחילו הטלפונים. הראשון היה ממיטל, אחותי הגדולה. היא שלחה לי צילום מסך של האייטם שעלה וכתבה לי: 'וואט דה פאק' עם חמישה סימני שאלה כמנהג הטריפוליטאים, נגד עין הרע. אני בא משפחה שמדברת. אנחנו חמישה אחים ואין מצב שאעשה משהו בלי לשתף את כולם. כתבתי למיטל 'נורא' עם חמישה סימני קריאה. תוך כדי הקלדה ראיתי שעוד ועוד הודעות נכנסות. המון".
מה היה הרגע הכי קשה?
"הכי כאב לי כשראיתי את התמונה המשפחתית שצורפה לאייטם. יש לנו שלושה ילדים, לני (8) וליאו (6 וחצי) ורנה (חצי שנה). בתמונה הופענו קרן ואני עם שני הבנים הגדולים שלנו, בגן הבוטני בירושלים. הרגשתי שהתמונה באייטם מטנפת את הרגע המשפחתי הכל כך יפה. ופתאום אבא שלי מצלצל. 'קובי, כולם שואלים אותי אם זה נכון, מה להגיד?' וקרן מצלצלת מהמשרד, בוכה. 'מאמי, ראית? תוריד את זה'. התאמצתי לשמור על קול רגוע, אמרתי לה שאנחנו חזית אחת ואחידה ונטפל בזה, אבל תוך כדי שיחה קיבלתי צילום מסך מאתר אחר ששיתף ואז כבר הבנתי שלהוריד גשם בשנת בצורת זה הרבה יותר קל".
× × ×
גם שיוניק לא שוכחת את היום שבו התבשרה על גירושיה. בכתבה פורסם אף תצלום מרהיב של עורכת הדין ששכרה לכאורה. פרקליטת צמרת שמתמחה בגירושים של העשירון העליון. "כמה דקות לפני שהתחיל הבלגן צילצלה אליי מיטל, אחותו של קובי, ואמרה שאיזו כתבת פנתה אליה. 'היא שאלה אם אתם מתגרשים'. עניתי, 'מה זה השטויות האלה? מי מתגרש?' ולא עשיתי מזה עניין. אבל כשהיא שלחה לי צילום מסך, וראיתי את התמונה שלנו עם שני הילדים על הידיים, מחויכים ומתוקים, צעקתי 'אמאל'ה!' איך אני יכולה להגן עליהם בעידן של רשתות חברתיות?"
זה מה שהטריד אותך?
"ברור, מפני שידעתי שאנחנו לא מתגרשים. אצלי זה 'עד הילדים'. הם הקו האדום. בעשר השנים שלנו יחד אף פעם לא פירסמו עלינו שטויות בגלל שאנחנו לא בביצה. צילצלתי לקובי בבכי ובצעקות, וכששמעתי שהוא ממש מבוהל נבהלתי עוד יותר. ניסיתי לצלצל לאחד מעורכי הדין שקובי ואני מעסיקים. רציתי לשאול אם זה חוקי לפרסם תמונות של ילדים בלי לטשטש את הפנים, אבל הסלולרי שלי נכנס לסחרור. טסתי הביתה לילדים שלנו. חשבתי מה יקרה אם יעצור אותם ילד מכיתה ו', ינופף מולם בסלולרי ויבשר להם שהוריהם מתגרשים? זו עלולה להיות טראומה לכל החיים, ולמה זה מגיע להם? בגלל שאבא שלהם מוכשר ואוהב להצחיק?"
מה הרגשת?
"שהכתבה הזאת פירקה לי את החיים. בכמה שורות היא מחקה לי גם את העסק וגם את המשפחה וגם עשר שנות נישואים. כבר ידעתי שהכתבת התכתבה עם קובי ושהוא הכחיש, אבל רגע, למה לא צילצלת גם אליי לפני שכתבת עלי דברים הזויים? כעסתי, נפגעתי, נעלבתי, אבל יותר מהכל – פחדתי. איך היד הפכה לכל כך קלה על ההדק?"
מצהרי יום חמישי ההוא ועד לבוקר יום שני הסתגרו המימונים בדירתם. "בכיתי המון, אני לא זוכרת מתי בכיתי כל כך הרבה. אבל אמרתי לקובי, 'בוא נעשה מהלימון לימונדה, נייצר זמן משפחתי'".
קובי, למה החלטתם להסתגר בבית?
"כל בוקר, אחרי שקרן ואני מביאים את לני וליאו לבית הספר, אנחנו נכנסים לבית הקפה השכונתי, מזמינים סנדוויצ'ון, מדברים ומתניעים את היום. פתאום נהיה לנו לא נעים מהשכנים. הם בטח יגידו, 'עכשיו אתם משחקים אותה כאילו שהכל בסדר?' לא מספיק שאני הקורבן? אני גם השקרן?"
מה עשית בהקשר לאייטם?
"יום אחרי פרסום האייטם צילצלתי לאותה כתבת והזהרתי אותה שאם היא לא תוריד את התמונה עם הילדים ניפגש בבית המשפט והתמונה הורדה. כתבת רכילות אחרת, שרצתה לעשות פולו־אפ לזה, פנתה אליי לתגובה. לא הספקתי לחזור אליה בגלל מבול ההודעות. אחרי 20 דקות, כשהאייטם שלה עלה, שאלתי אותה למה היא לא המתינה לתגובה. היא ענתה, 'אצלנו, שתיקה מתפרשת כהודאה'. התנצלתי על שלא הספקתי לענות לה וביקשתי שתוריד את הידיעה. תשובתה הייתה 'זה מורכב, אצטרך לספק סיבה להורדה, אני חייבת לדעת שבעוד חודש לא תהיה פרידה'. הלו, מי את שתחליטי בשבילי מתי אני אתגרש ומתי לא?"
מימון ניסה להדוף את הצונאמי באמצעות פוסטים שלא תפסו מספיק תאוצה. "אנשים שלא שמעתי מהם שנים, שלא ידעתי שהם עדיין בחיים, כתבו לי 'תהיה חזק'. המנהלת והיועצת של בית הספר השכונתי הציעו לנו להיפגש כדי לחשוב יחד איך לעבור את המשבר הזה מבלי לפגוע בילדים. אלפי הודעות שתומכות ומחבקות למישהו שבכלל לא נזקק לרחמים. קרן ואני ישבנו על הספה בסלון, מחובקים, והקראנו זה לזה הודעות ניחומים כמו 'תישארו יחד, האהבה מנצחת'. בדיעבד שמענו מהמשפחות שלנו כמה הן היו במבוכה ובחוסר אונים. גם במשרד נרשמה התנהגות חריגה. קליינטים צילצלו לקרן ושאלו אם לאור המצב הרגיש אני מעוניין לבטל או לדחות את ההופעה".
שקלתם תביעה משפטית?
"בימים הראשונים כולם אמרו לנו, 'תתבעו, תכו בברזל בעודו חם', אבל פחדתי", אומרת קרן. "לא רציתי לפתוח חזית מול כתבת שמפרקת משפחה בלי לבקש תגובה ממני ולמרות שקובי אמר לה שזה לא נכון. הרגשתי שאם אבזבז זמן וכסף בבתי משפט זה יהיה לתת יד לצהוב".
אבל מאיפה זה הגיע? יש או אין עשן בלי אש?
"בכל זוגיות יש אפס אנד דאונס. האייטם הזה פורסם באחד הדאונים. מה קרה? לפני שנה וחצי החלפתי קידומת, יום הולדת עגול, אבל משבר הקורונה האפיל על משבר גיל ה־40 שלי. הרגשתי שמשהו עובר עליי, שבא לי איזה שינוי, אולי הייתי יותר אימפולסיבי מתמיד, אולי נראיתי שפוף. תוסיפי לזה את הישיבה בבית. בשביל בן־אדם כמוני, שרגיל להופיע כמעט כל ערב, זה אסון".
× × ×
אבל הדרמה הסתיימה. לפחות כרגע כשעולם התרבות עוד פתוח. מוצאי שבת, היכל התרבות ביבנה מלא כמעט עד אפס מקום. הוא מצחיק מאוד. ידע שהוא רוצה להיות סטנדאפיסט כבר בגיל 16 בנסיעה עם משפחתו לאילת. "ראיתי מה עושה צוות בידור במלון. שמעתי את קולות הצחוק של מאות האנשים בקהל ורציתי להיות אחד מהם. זה קרה אחרי שש שנים. בחופשת השחרור נסעתי לאילת, לאודישן. לא העליתי בדעתי שאתבקש לעבור מבחן בתנועה שמטרתו לבדוק איך אני משתלב במחזות הזמר שהלהקה מעלה. ניסיתי לעשות את התנועות, הרגשתי שלא הספקתי להפגין את יכולות ההצחקה שלי וחזרתי הביתה מאוכזב. הבטיחו שביום ראשון יחזירו תשובות".
והתקשרו?
"אף אחד לא צילצל ולמחרת אזרתי אומץ וצילצלתי לאחראי על המיונים. כשהוא אמר, 'אין מקום, כל צוותי הבידור של המלונות כבר מלאים' זרקתי לו, 'אכפת לך שאני אבוא לחודש בחינם?' ואחרי שעה עליתי לאוטובוס לילה לאילת. בסוף החודש הראשון כבר הייתי משובץ בשני מחזות זמר, עם משכורת. זו הדרך שלי בחיים. תאמין בעצמך ותראה לכולם מה אתה שווה. אם לא נותנים לך הזדמנות – תייצר אותה כדי להתקדם".
שלוש שנים באילת. שלוש הופעות בערב. "עם החברים מצוות הבידור ניגשתי לאודישנים לתוכנית 'האקדמיה לצחוק'. היו אלפי מועמדים והגעתי לשלב של 30 האחרונים. ראיתי איך חלום חיי מתגשם. הייתי בן 24 וכבר התחלתי לייצר לעצמי בדיחות, היו לי תשע דקות של סטנד־אפ מקורי, אבל הייתי בקשר עם מי שהפך לסוכן הראשון שלי והוא הזהיר אותי, 'אל תחתום על שום דבר בלי שאני רואה'. בשלב האחרון ההפקה דיברה איתו, הוא שינה את מה שהיה צריך לשנות בחוזה ורק אחרי הרבה זמן קלטתי למה לא העלו אותי לגמר".
למה?
"אם יש לי סוכן, זה אומר שההפקה לא תוכל לגזור עליי קופון, אז למה שייתנו לי חשיפה? אורי חזקיה, שאני מאוד מעריך אותו, היה זה שצילצל לבשר לי שלא התקבלתי. נשברתי. הקול שלי נחנק כשאמרתי, 'אתם עושים טעות גדולה, אני הסטנדאפיסט הכי מצחיק, לא תמצאו מישהו יותר מצחיק ממני'. בכיתי. עם דמעות. חודשיים אחרי זה נכנסתי הביתה ופתאום שמעתי את הקול שלי בטלוויזיה. מסתכל על המסך. ערוץ 'ביפ'. אורי חזקיה ישב באולפן, הפרצוף שלי, בקטן, הופיע בשולי המסך, עם שמי, ושמעתי איך הקול שלי נשבר כשאני מתחנן על נפשי. 'אני הכי מצחיק'. ההלם שחטפתי אז, לפני 17 שנה, מזכיר לי את מה שהרגשתי כשבהיתי בצילום המסך של הידיעה שאני וקרן נפרדים. גם אז שאלתי, 'מותר לשדר אותי בלי לשאול אם אני מסכים?"
כעסת על אורי? עבדתם לא מעט אחר כך. דיברתם על זה?
"אורי התבקש לצלצל באופן רנדומלי לכמה מאלפי המועמדים. אין לי טיפה של כעס עליו והוא אפילו לא זכר את האירוע. הייתי אז אלמוני לגמרי. האמנתי בעצמי. חרשתי את הבמות ברגליים. נכנסתי מהדלת האחורית. אחרי שלוש שנים מצאתי את עצמי יושב בפריים־טיים, לצד אורי ב'צחוק מעבודה'. שבע עונות. משם המשכתי לתוכנית ששלום אסייג הנחה, ואחר כך באו 'חברות' ו'קובי וליטל' ו'מלחמת המינים' ועוד־ועוד. עכשיו אני נוח ב'ספיידרז'. סדרת נוער שמשודרת ב־180 מדינות. אמרו לי שאם אטוס למקסיקו, למשל, ילדות ירוצו אחריי ברחוב".
אסייג המציא את עצמו מחדש כשחקן דרמטי ב'מנאייכ'. עושה חשק?
"נכון. כל הכבוד לו. לי זה עוד לא קרה. השתתפתי בסרט אחד, 'מיתה טובה' ואמרתי לא להצעות שפחות דיברו אליי כמו פסטיגל וכמו הסרט 'הלהקה האחרונה בלבנון'. התקבלתי, אמרו לי, 'תבחר איזה תפקיד שאתה רוצה', ובדקה ה־90 החלטתי שאני לא מסוגל לראות את עצמי, עם הממדים שלי, במדים של חייל. אבל אל תשכחי, הייתי אבי ב'זגורי אימפריה' ובקרוב אחזור לדמות של אבי זגורי. מאור זגורי הודיע לי שבפברואר מתחילים לצלם".
בשיגרה הלחוצה של הצילומים, חזרוץ ופגישות סביב פרוייקטים שכן או לא יתממשו, הוא ניסה לשבור שיא. "את ספר השיאים של גינס קיבלתי לבר־המצווה, בלעתי אותו ושאבתי השראה. החלטתי שגם אני יכול לשבור איזה שיא. דיוויד סקוט עשה 40 שעות רצופות של סטנד־אפ אז התאמנתי וצילמתי מופע סטנד־אפ של 42 שעות ו־20 דקות בלי לחזור על אף בדיחה פעמיים. הלכו לי הרגליים. אחרי שלוש שנים הודיעו לי שהשיא לא נשבר מפני שלא שלחתי ראיות תומכות. היה חסר מישהו מההפקה שיגיד, 'אני מאשר שהסרט הארוך הזה צולם בטייק אחד, ללא הפסקה'".
התאכזבת?
"מאוד. אמנם אני לא אחד שמקשט את הסלון בתעודות, אבל אילו קיבלתי את התעודה של גינס לא הייתי משאיר אותה בקופסה אטומה בחדר הארונות. כש'חיים שלי', הסדרה הקומית שכתבתי, ירדה אחרי עונה אחת זה כאב לי הרבה יותר. חשבתי שהסדרה הזאת תהיה פרוייקט חיי, רציתי לגדול איתה, הייתי משוכנע שכל שנה אני אייצר עונה, היו לי רעיונות מפה ועד להודעה חדשה. כולם מהחיים. קחי, לדוגמה, את העובדה שאני מנוהל על ידי אשתי. יש לך מושג כמה מצבים קומיים יכולים לצאת מזה? היא רוצה להעמיס עלי כמה שיותר עבודה בשביל הכסף ואמא שלי דורשת ממנה להפחית בעומס – או להיפך".
ככה זה אצלכם? אשתך מנהלת אותך ואז יש לך חומר לבדיחות?
"לקרן יש מקום מאוד גדול בחיים שלי ובלב שלי. היא טבעונית ממקום אידיאולוגי, ואילו אני הפכתי לפני שש שנים לצמחוני ממקום אישיתיולוגי. למה להסתבך? עדיף לעשות את מה שישמח את האישה. התרגלתי. קרן פמיניסטית, גיליתי את זה לפני החתונה, וגם לזה התרגלתי. אני חושב שאם יקראו לזה 'שיוויוניזם', במקום 'פמיניזם', אף גבר לא יעז לומר 'יאללה, השיוויוניסטיות האלה הגזימו'. לנו, הגברים, יהיה קל יותר לבלוע את הגלולה. אבל כשאני עושה את הקטע של 'ממי, יש ג'וק במקלחת', זה לא ספציפית על קרן, זה על כל הנשים בעולם".
