"עינב העזה להגיד: 'אני הולכת'. ואז הוא רצח אותה"
זה קרה ב־1991: גלעד שמן הגיע לחדרה של עינב רוגל ז"ל וירה בה למוות בשנתה כנקמה על כך שעזבה אותו. בדיעבד התברר שהיא הותקפה על ידו באלימות במהלך הקשר ביניהם – ועכשיו נחשף המכתב המצמרר שכתבה לו לפני הפרידה: "נעשיתי סמרטוט בכל פעם שדרכת עליי והשפלת אותי, אבל החלטתי - לא עוד". במלאת 30 שנה למותה ביקשה משפחתה מהיוצרת סי היימן להפוך את זעקתה האחרונה של עינב לשיר שינציח אותה. היימן נרתמה למשימה, וכעת היא מספרת על מערכות היחסים שבהן חוותה בעצמה אלימות מילולית וכלכלית: "חוויתי את כל האלמנטים שאני מזהה מהמכתב של עינב. הבנתי שאם אני לא בורחת זה ירדוף אותי"
"גלעד שלום,
אני רוצה הפסקה כדי שאוכל לחשוב בשקט ולנשום... אמרת לי שנתחתן במרץ... איזה חיים יהיו לי אחרי החתונה? כל דבר שאני אעשה ולא ימצא חן בעיניך אני אחטוף מכות וקללות? ההורים שלי לא יודעים דבר... מרוב בושה אני לא מעזה לספר להם... אני לא מוכנה יותר... נעשיתי סמרטוט בכל פעם שדרכת עליי והשפלת אותי... אבל מאתמול החלטתי - לא עוד!!! צריך גם ללמוד להקשיב ולשמוע מה שהשני אומר..."
את המילים הללו כתבה לפני יותר מ־30 שנה החיילת עינב רוגל ז"ל לבן הזוג שלה, גלעד שמן. כעבור זמן מה, כאשר החליטה עינב להיפרד מגלעד, הוא הגיע לחדרה שבקיבוץ שער הגולן ורצח אותה. שמן, בן קיבוץ מעגן, היה חייל כבן 20 ועינב הייתה צעירה ממנו בשנתיים וחצי. כאשר היו זוג, במהלך השנתיים שלהם יחד, הוא תקף אותה כמה פעמים באלימות, כך התברר בדיעבד. בשלב מסוים אף נאסר עליו להגיע לקיבוץ שבו התגוררה.
בליל הרצח, במוצאי שבת 29 ביוני 1991, הוא הצליח להגיע לחדרה, דרך שער אחורי בקיבוץ, וירה בה למוות בשנתה. אמה, נורית, גילתה את גופתה בבוקר שלמחרת.
"ידעתי שאין לי סיכוי לחיים בלעדיה", אמר שמן בשחזור המצמרר של הרצח שביצע, ושבגינו קיבל מאסר של 36 שנים. לפני שנה וחצי ביקש שמן לקצוב את עונשו, ומשפחת רוגל נאבקה מולו. "אנחנו רוצים עוד כמה שנים של שקט", אמרה נורית, אמה של עינב, והבקשה שלו נדחתה. השופטים קבעו, תוך שימת דגש על המשמעות הציבורית של פסיקתם, ששמן ירצה את מלוא תקופת המאסר שהוטלה עליו בגין הרצח הנתעב שביצע.
בקיץ האחרון, כאשר מלאו 30 שנה לרצח של עינב, החליטה משפחת רוגל על דרך ייחודית להנציח את זכרה. נורית, אמה, ויעל וזוהר, אחיותיה, פנו ליוצרת והזמרת סי היימן ורתמו אותה לפרויקט להנצחת דמותה של עינב, באמצעות שיר שתבצע היימן.
בימים אלה השיר שכתב והלחין אלעד שודלר יוצא לאוויר העולם, כחלק מהאלבום החדש של היימן שצפוי לצאת באביב. היימן, סמל רב שנים של עוצמה נשית, צועקת בשקט נוגע את זכרה של עינב: "העיניים של עינב, צחקו בין תלתלי זהב // שמרו את הסוד שלה היטב // חיוך שקט על הפנים, צלקות שלא רואים // ואיזה שם יפה // מי חשב שכל זה יקרה?". קולה חורך את דפנות הלב.
"עינב שלי נרצחה בהיותה בת 19 בלבד על ידי בן זוגה לשעבר. האובדן שלה שינה את חיינו לעד", אומרת נורית, שמקדישה את חייה מאז להעלאת המודעות לנושא האלימות כלפי נשים. כעת, כאמור, היא פונה אל ההמונים באמצעות השיר. "הרגשתי צורך ענק להנציח את עינב עם שיר שיספר את סיפור חייה, ישמיע את קולה שנדם לעד ויהווה נורת אזהרה אדומה לכולנו להיות קשובים לנשים במצוקה".
את הפנייה לסי היימן עשתה זוהר, שכתבה לסי הודעה בפייסבוק. היימן - שנגישה מאוד לקהל שלה באמצעות הרשתות החברתיות, שומרת עימו על קשר ועונה לכל פנייה באופן אישי - חשבה בהתחלה שזוהר – שכתבה לה כי נושא הפנייה שלה קשור לשער הגולן – מזמינה אותה להופעה בקיבוץ. רק בשיחת טלפון בהמשך סיפרה לה זוהר על מטרת הפנייה. סי נרתמה למשימה.
"הפנייה של זוהר תפסה אותי בזמן מאוד רגיש", נזכרת סי. "בדיוק ציינתי את יום הולדתי השישים, חודשיים אחרי שנפרדתי מאמי, דליה, שנפטרה מסרטן בסוף אפריל. הקורונה עדיין כאן, אבל אז, בפועל, כולם עברו מאפס לחמשת אלפים, רצו על קיסריה ועל שוני, ואני קצת הלכתי לאיבוד בתוך זה. משהו בנפש שלי חיפש עדיין מזור בזמן שכולם שעטו קדימה. אני זקוקה לשלבים יותר מתונים, הייתי צריכה חזרה איטית יותר. ופתאום הגיעה ההודעה מזוהר".
זכרת את המקרה, למרות שהוא התרחש כל כך מזמן?
"זכרתי, ומיד נדלק אצלי הזיכרון הציבורי של המקרה המחריד הזה והתערבב כמובן עם המקרים האיומים של התקופה הנוכחית – הרצח של מיכל סלה ושל דיאנה רז וסיפור הגבורה של שירה איסקוב. ואת פתאום אני מבינה כמה מעט השתנה, כמה עוד יש לשנות. מיד נוצרה קבוצת ווטסאפ משפחתית עם נורית, יעל וזוהר, ואנחנו מתחילות לספר את סיפור החיים שלהן ושל עינב ושל אבא גבריאל, שנפטר לפני שש שנים אחרי שנשא באומץ את זכר בתו בהסברה בכל הארץ. אנחנו מבינים שאנחנו רוצים לכתוב את השיר".
אבל סי לא הצליחה לכתוב את השיר. היא ישבה שעות ארוכות בסלון החמים שלה שבבית צמוד הקרקע הישן שבהדר יוסף – והמילים לא באו. כלומר, לא המילים שרצתה.
"ישבתי עם המכתב של עינב שהמשפחה שלחה לי, וכל מה שיצא לי זה מילים של זעם, מילים קשות נוטפות דם, ואני צועקת ובוכה ולא מצליחה לגעת. יוצא לי שיר שהוא קשה מדי. אמרתי לעצמי, שיר כזה ישמיעו אולי פעם בשנה, ביום לציון המאבק באלימות, אבל אני רציתי שיר שיישאר, שייכנס ללב". בשלב הזה היא פנתה לאלעד שודלר - מלחין, כותב ומפיק מוזיקלי, שעובד איתה כבר שש שנים - והעבירה לו את המכתב.
"אלעד חזר אליי עם 'העיניים של עינב', שיר שצועק מהשקט, שלוקח את הרומנטיזציה המזויפת שיש ביחסים עם בן זוג אובססיבי, והופך אותה בדיוק למה שרציתי. עם שורות כמו 'רוצה לנשום, להרים את הראש' – שיש בהן דו־משמעות שלא מאיימת אבל כל אישה שנמצאה או נמצאת במערכת יחסים אלימה תזהה את עצמה בהן. ידעתי שאם נכתוב ישירות על רצח זה יכול להרתיע, אבל כתיבה רכה ומרומזת תדבר ליותר נשים ותקרב את השיח הציבורי על אלימות כלפי נשים ליותר אנשים שאולי נרתעים ממנו כאשר הוא טבול בדם. וזו לגמרי בחירה מודעת שלנו"
.
כשהפצע מהעבר נפתח
סי מודה שמאז השיחה עם זוהר, ובמהלך חצי השנה שחלפה מאז, הסיפור לא עזב אותה. "כשהיא נרצחה זה היה בקיץ שבו היא הייתה בת 19 וחצי ואני הייתי בת 29 וחצי. עשר שנים הפרידו בינינו. זה היה הקיץ של 'גיבור גדול' ושל 'עולם תעשייתי', של 'לא עובדת בשביל אף אחד', ואני חושבת לעצמי: האם עינב הייתה בהופעות שלי? אולי ראתה בי דמות של אישה חזקה שחשבה לפנות אליה לעזרה? אולי פנתה ולא שמתי לב ופיספסתי אותה?".
במשך חודשיים היא ישבה בפגישות עם בנות משפחת רוגל, עברה על התמונות ושמעה את הסיפורים. "והבנתי שזה יכול לקרות לכל אחת", היא מספרת. "עינב גדלה בפסטורליה של הכנרת, אצל משפחה תומכת ואוהבת. אני רואה בדמיוני את החדר הקטן של ההורים בקיבוץ שאליו הגיעו הבנות בשעות אחר הצהריים. עינב הייתה אמורה להיות עכשיו בת 50, כמו חלק גדול מהקהל שלי. ואמא של עינב אומרת לי, 'כן, היינו רוקדות אותך בחדר שלנו'. עינב העזה לכתוב ולהגיד 'אני הולכת'. והיא הלכה וכעבור חצי שנה הוא חזר ורצח אותה, כי לא היה יכול להשלים עם העצמאות שלה", אומרת סי בקול רועם שיש בו גם סדק.
לסדק הזה אנחנו נכנסות כאשר היא חוזרת לשנות העשרים שלה: כאשר גם היא, ממש כמו עינב, הייתה בשתי מערכות זוגיות שהקטינו אותה והצרו את צעדיה.
אז בעצם החיבור העמוק והמיידי שלך למקרה הטרגי של עינב מגיע מתוך חוויה אישית שלך.
"כן", קולה רועד. "כאישה צעירה מאוד, אי־שם בשנות העשרים שלי, חוויתי שתי מערכות יחסים שהיו בהן אלימות מילולית וכלכלית. בשתיהן הדבר נבע מזה שהגבר שאיתי לא היה יכול להשלים עם האישה העצמאית שאני. עם זה למשל שאני אמכור תכשיטים ברחוב כדי לקנות את המיקרופון הראשון שלי, או שאהיה ברמנית כדי לממן לעצמי רכישה של מגבר. למזלי מהר מאוד הבנתי שאני לא אתן להם לשתק אותי או לגרום לי להפסיק לעבוד ולהיות תלויה בהם".
לא פחדת לקום וללכת?
"לא פחדתי, כי לא חשבתי לרגע שאני יכולה להיות בתוך דבר כזה. יש מנורה, היא נדלקת, לא נשארים. והיו במה שאני חוויתי את כל האלמנטים שאני מזהה מהמכתב של עינב, כי כשקראתי את הדברים שהיא כתבה זה הדליק אצלי זיכרונות לא פשוטים. אני, כצעירה בת 21, הבנתי שאם אני לא בורחת באותו רגע זה ירדוף אותי, וקמתי והלכתי ולא הסתובבתי לאחור. צריך לזכור שבמערכת יחסים שתלטנית מצד הגבר מהר מאוד מופיעים החרטה והפרחים וההתנצלות – כי הוא לא מסוגל לחשוב על זה שתלכי, הוא רק לא יודע איך לגרום לך להיות שלו, ולמזלי אני הבנתי את זה וברחתי. אני ממש זוכרת את הלילה שבו לקחתי את הדברים וברחתי מדירת החדר שבה גרנו בלי לזרוק מבט אחד לאחור. אבל השיר הוא של אלפים רבים של נשים שנשארות. וזה הקול החשוב שצריך להשמיע".
הכל התמוטט
בקורונה גם היימן המציאה את עצמה מחדש. "שלושה־ארבעה חודשים לפני שפרצה הקורונה אני זוכרת שאמרתי לנמי, מנהלת ההפקה והתוכן שלי, שיש ענן כבד מעל הראש שלי. שאני מרגישה שאף אחד לא מקשיב לאף אחד ושיש מרדף למי יש יותר גדול", היא אומרת. "ואני רק רוצה לעשות את השירים שלי ולהגיד את דבריי. ואז הגיע יום האישה, במארס 2020, והלוח מפוצץ מהופעות ומפגשים – אבל כמו אצל כולם בבת־אחת כמגדל קלפים הכל מתמוטט".
אבל סי לא ויתרה. היא פתחה את הבית שלה לקהל שלה וקראה לו לבוא, לא לקיסריה, אלא אליה לחצר בהדר יוסף. "וזה הפך להיות מסע חצרות ארצי המפואר ביותר שידעתי מעודי", היא אומרת וקולה נרגש. "אלעד ואני קנינו מערכת הגברה קטנה וברכב שכור נסענו בכל הארץ, ופתאום תוכניות רדיו וטלוויזיה ציטטו אותי, השמיעו את שיריי, והרגשתי שרואים אותי שוב ומתוך המקום הזה אני מרגישה שצמחתי והגעתי למרחק נגיעה מכל כך הרבה אנשים ששנים רצו לראות אותי ולא ידעו איך".
למה לא ידעו איך?
"כי הרגילו אותנו לחפש זאפה ומעלה, ואני לא הייתי שם עדיין. הייתי בבית היוצר, בספריות, במקומות קטנים. ובזכות הקורונה אני בחצרות וזה מה שהייתי צריכה. מה שהיה לפני הקורונה זה מה שהעיק עליי, כי הרגשתי שאני לא מבינה למה אנשים רק עושים לייקים בלי לקרוא. היי, תעצרו. והנה העולם עצר. ומכאן גם נסגר האלבום העשירי".
וכן, כך גם ככל הנראה יקראו לו – "האלבום העשירי", לאחר שלאורך כל השנים שעבדה עליו הוא נקרא "מחשבת מסלול מחדש". "אבל עכשיו אני כבר לא מחשבת מסלול. היום, אחרי הקיץ שבו אימי נפטרה ועולמי נשבר, אני כבר על הרגליים", היא אומרת וכבר מתכננת השקה ב"שבלול" לשיר "העיניים של עינב", שבמסגרתה תשיר כמובן גם את החומרים שלה מכל השנים. "וזה יקרה ב־31 בינואר. אנשים כבר קונים כרטיסים".
איך עושים קליפ שבמרכזו נערה שנרצחה ובקושי יש צילומים שלה?
"בשנים האחרונות יש צוות דוקו בראשותו של אסף לביא־הראל שמצלם סרט על חיי, ושבימים אלה נמצא בעריכה. פניתי לערן וולפסון, מצוות הדוקו, וביקשתי ממנו לצלם, לערוך ולביים איתי קליפ אינטימי שיספר את סיפורה של עינב. ערן הפך את הצילומים לשקופיות ויצרנו את הקליפ".
והקליפ חודר ללב. במהלכו סי מכניסה אותנו לעולמה של עינב ולעולמן של כל הנשים שנמצאות במערכת יחסים אלימה ומושתקת, ובסיומו יוצאת בחזרה אל העולם לספר את הסיפור של עינב. •
לפנייה לכתב/ת 
