ימי הזוהר

זוהר מידן תזכור את הקורונה כאחת התקופות המכוננות בחייה. אלו היו החודשים בהם הבינה כמה כוחות יש בה. אחרי שנים של התמודדות עם פגיעה מינית שחוותה בילדותה היא הודיעה למטפלת שלה במרכז לנפגעות תקיפה מינית, שם טופלה במשך שש שנים, שהיא מספיק חזקה כדי להמשיך הלאה בכוחות עצמה. "לא הייתי אומרת שנפטרתי מכל מה שליווה את הפגיעה", היא אומרת, "אבל אני מתנהלת עכשיו ממקום של כוח ולא מאשמה. עכשיו אני יוצאת לעולם ולקטוף את הפירות".

מפתיע שזה קרה דווקא בתקופת הקורונה.

"עד אז שיחקתי או עשיתי חזרות כמעט כל יום וזה החזיק אותי, לא הייתי צריכה להתעסק בעצמי, ואז פתאום הושיבו אותי בבית, ונאלצתי להתעמת עם עצמי. הקורונה הכניסה אותי לאיזה בור. אני בנאדם עם נטיות לדיכאון, כבר עשיתי סיבוב של כדורים בעבר, ויצאתי מזה, והנה חזרתי לאיזושהי אפלה. תמיד אמרתי שאני צריכה לגעת בתחתית של הפח, כמו שחיין שנוגע בדופן הבריכה וממשיך לסיבוב נוסף. זה גם מה שהחזיק אותי בתקופת פחות יציבות בחיים. הידיעה שעוד רגע זה יגיע לשיא של כאב שממנו אני אעלה מהתחתית חזרה למעלה".

זאת תמיד הייתה האפשרות - לגעת בתחתית ולהתרומם?

"כשהייתי צעירה האופציה של לא לחזור מהתחתית למעלה עלתה בראשי. היו רגעים שלא רציתי להמשיך לחיות, שלא האמנתי שיש סיכוי שיהיה לי טוב בחיים ושאני אוהב את עצמי. במשך הרבה שנים התהלכתי בעולם עם תחושה שאני לא שווה בין שווים. כשאתה נולד טיפה שונה ואתה חווה חוויות ראשוניות לא מיטיבות, ואחרי זה בבית הספר אומרים לך שבגלל איך שאתה נראה אתה שווה פחות - אתה לא מרגיש בנאדם. היום אני מרגישה מאוד אופטימית. אני פה, ואני הולכת קדימה לעוד הרבה שנים".

היה לך קשה לוותר על הטיפול?

"זה בהחלט לא היה פשוט, אבל הייתי חייבת את זה לעצמי גם הייתי כבר שש שנים בטיפול. פגיעה מינית בילדות גורמת לך להאמין שאהבה שווה מיניות - כל עוד רוצים את הגוף שלך אוהבים אותך, וכשלא רוצים את הגוף שלך לא אוהבים אותך. כשאת יוצאת לעולם עם התפיסה הזאת את כנראה תחפשי אנשים שינצלו את הגוף שלך. כל ילד או ילדה שעוברים פגיעה מינית נמשכים לעולם של עוד פגיעות, כי זה מה שהם מבינים. כל אינטראקציה מינית, גם בגיל תקין, יהיה בה אלמנט מסוים של פגיעה ואלמנט של חיפוש אהבה. היום אני יודעת להגיד שחיפוש האהבה הזה לא היה חיפוש אחרי אהבה אלא חיפוש אחרי פגיעה, אחרי הניצול".

מתי הגיעה התפנית?

"רק כשהודיתי בפני עצמי שזו הבעיה האמיתית של החיים שלי. סיימתי לימודי משחק בבית הספר גודמן בבאר־שבע, נכנסתי לתיאטרון, ירדתי במשקל, חגגתי את החיים, והחגיגה של החיים הביאה אותי שוב לחיפוש אחרי סכנות. אז הבנתי שאני צריכה לטפל בעצמי. יש לי חברה טובה, שעבדה אז במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית בנגב. באתי אליה ואמרתי לה שאני צריכה עזרה. הכל צף פתאום. אמנם מהרבה בחינות הייתי בשיאי, אבל בפנים הכל התפרק".

ילדה שמנה ודחויה

היא התחילה לטפל בעצמה רק כשמלאו לה 26, אחרי שנים ארוכות של הדחקה. "לוקח זמן להגיע למרכז של נפגעות תקיפה מינית ולשבת בחדר המתנה עם נשים שכרגע יודעות אחת על השנייה יותר ממה שחברים שלי יודעים עליי", היא אומרת. "גם הייתי בהדחקה. הייתי בצופים, בתיכון, בצבא, שירתתי בקבע, למדתי בבית ספר למשחק - והדחקתי הכל. להדחיק הרבה יותר פשוט מלהתעמת. להתמודד עם האמת זה הרבה פעמים סיוט. לנשים שמנות נורא קל להגיד שכל מה שקרה להן הוא בגלל המשקל. כל חיי סבבו סביב המשקל, ולקח זמן עד שהבנתי שהכל הוא סימפטום של פוסט־טראומה".

זוהר, 33, מהשחקניות המוכשרות של תיאטרון באר־שבע, פרצה לתודעה בסרט עטור השבחים של נמרוד אלדר "היום שאחרי לכתי". במרכז הסרט אב חד הורי (מנשה נוי) שנאלץ לבחון מחדש את יחסיו עם העולם ועם בתו המתבגרת, לאחר שזו מנסה לשים קץ לחייה. הסרט, שהקורונה קטעה את ההקרנות שלו בארץ, זכה לביקורות מפרגנות בחו"ל ואף נרכש לשידור על-ידי HBO. "זה סרט פיוטי ואמיץ שמתמודד עם נושא כאוב כל כך שמאוד אהבתי לשחק בו", אומרת מידן. "קיבלתי הרבה תגובות של התרגשות וכאב על הסרט ועל הדמות שגילמתי. אנשים סיפרו לי סיפורים אישיים כואבים מחייהם, על אובדן, על משברים ועל ניסיונות התאבדות".

מידן גדלה במושב שדמה שליד גדרה, בת אמצעית בבית של חמש בנות. "הייתי המקרה הקלאסי של ילדה שמנה ודחויה שהילדים לעגו לה ולא רצו להיות חברים שלה", היא אומרת. "רק בזכות התיאטרון היו לי חברים. את הצבא הצלחתי לצלוח למרות המשקל, וללימודי משחק התקבלתי במשקל מאוד־מאוד גבוה. סבתא שלי חשפה אותי מגיל צעיר לתיאטרון ולאופרה. הגעתי לחוג סגורה, ביישנית, מפוחדת מעצמי, ורק שם הרגשתי שווה".

בגיל תשע גילתה מידן שנולדה ללא רחם ולעולם לא תוכל להרות, עוד אחד מהמשברים הרבים איתם למדה להתמודד ולנצח. "הייתי הולכת עם אמא שלי מדי פעם למעקב רפואי, ובאותו יום ביקשתי שתסביר לי מה יש לי, והיא הסבירה", היא מספרת.

עד גיל תשע לא סיפרו לך על זה כלום?

"אני מרגישה שזה היה הזמן הנכון לספר לי, לא קודם. כשהייתי צעירה יותר זה הכאיב גם לאמא שלי וגם לי. בכל זאת, זה גן שהיא נושאת. אבל אנחנו משפחה מאוד פתוחה ותומכת וזורמת עם החיים. רק בבית הספר למשחק סיפרתי את זה לחברות שלי, וזכיתי שם לחיבוק. לאט־לאט הסוד הזה התחיל לצאת החוצה ולהפוך ממשהו שאני מתביישת בו לנתון. ככה נולדתי, זה מה יש".

עד היום היא מתמודדת עם המשקל שלה. "מגיל 12 עד 30 החזקתי את החלום להיות רזה", היא אומרת. "עשיתי הכל: ניתוח, דיאטה, הלכתי לשומרי משקל. ניסיתי את כל השיטות האפשריות. אני מקבלת המון תשומת לב על העובדה שרזיתי. אומרים לי: 'איך רזית? עשית דיאטה?', ואני לא מתעסקת עם זה בכלל. את כל העולם זה מעניין יותר מאשר אותי.

"כילדה פגועה שגם מבינה שזה נושא שלא מדברים עליו, הייתי הרבה באינטרנט. ובאינטרנט פגשתי הרבה גברים מבוגרים שמאוד רוצים לדבר עם ילדות קטנות. מה שעצר אותי מלהיפגש איתם פיזית היה הגוף שלי, כי שיקרתי להם שאני רזה. לפני שלוש שנים הבנתי את זה. הסתכלתי על הגוף שלי ואמרתי 'תודה ששמרת עליי'. אוי ואבוי אם הייתי יוצאת מהבית לפגוש אותם. סכנת נפשות. עולם האינטרנט זה עולם מסוכן שרק הולך ונהיה יותר מסוכן עם השנים. שנים שהייתי עומדת מול הראי ואומרת לעצמי איכס. יכולתי בקלות לתת לעצמי סטירה מול המראה ולומר מגעילה. יום אחד, כחלק מהטיפול, התחלתי להגיד לעצמי 'לא, אמרו לך שזה איכס, אמרו לך שזה מגעיל, שלהיות רזה זה הכי יפה, אבל רגע, מה מגעיל? תראי איזה חמודה את, איזה בנאדם את. עברת כל כך הרבה. את מהממת".

לחגוג את עצמי

בגיל 24 הגיעה מידן בהמלצת חבר ללמוד משחק בבית הספר גודמן בבאר־שבע. "אחרי שירות קבע עבדתי בצופים, ריכזתי שבט במשך שנה וחצי", היא מספרת. "אלו היו שלוש שנים שלא נגעתי בהן במשחק. הייתי מאוד לא מגובשת, מאוד ילדה, ואני חושבת שפחדתי ללכת על זה, אז הלכתי למכינה.

"פחדתי שלא יקבלו אותי בגלל המשקל. המשקל היה אישיו בכל מקום שהגעתי אליו, לחיוב ולשלילה. לא הייתי מחוברת ממש לגוף שלי. היו פנים יפות והיה גוף, בנפרד. את הירידה המשמעותית במשקל עשיתי לקראת סוף הלימודים. רפי ניב, המנהל בגודמן, אמר לי 'אני רוצה אותך ככה, כמו שאת, לא אכפת לי המשקל'. אני חושבת שזכיתי להיות במקום שבאמת הצליח להכיל את העובדה שאני לא נראית כמו אידיאל היופי, ועדיין לספק לי תפקידים שרגילים להעניק אותם לשחקניות רזות. ככה זה גם בתיאטרון באר־שבע".

כרטיס כניסה לא פשוט לעולם התיאטרון.

"עד לפני כמה שנים כל יציאה מהבית הייתה קשה. יכולתי ללכת ברחוב ולהרגיש מכוערת נורא או עלובה, או מושא ללעג, כל מיני פראנויות. אבל עדיין הבמה תמיד נתנה לי את הניתוק הזה. על הבמה הצלחתי הרבה יותר מבכל מקום אחר כי שם הסיפור הוא החשוב, המסר, הדמות שאני מגלמת, לא אני. כשסיימתי את גודמן נכנסתי לתיאטרון באר־שבע ולאט־לאט התפקידים גדלו. אני רואה את עצמי בתיאטרון הזה עד יומי האחרון. אני אוהבת אותו. שיר גולדברג (המנהלת האמנותית, י"ב) האמינה בי גם כשהייתי בתקופות הפחות טובות שלי. כשחוסר ביטחון או דיכאון נכנסים לתוך חדר החזרות קשה לעבוד, ובמקומות האלה שיר מאוד האמינה בי, ומאמינה. הפירות שאני קוטפת היום הם גם שלה".

אחד הפרויקטים הראשונים של מידן עם סיום הלימודים הייתה ההצגה "פוריה", שכתב כפיר אליהו וקנין, חבר טוב שלמד איתה משחק, ועסקה בעובדת היותה עקרה. "את הכוח של הסיפור שלי, את הפוטנציאל שלו לגעת באישה אחת או במאתיים נשים, תמיד הרגשתי", היא אומרת. "הבנתי שאם אספר את האמת שלי אוכל לגעת בהרבה אנשים. ואכן, פגשתי הרבה נשים או זוגות שהיא הייתה משמעותית עבורם".

עכשיו היא משחקת בתיאטרון באר־שבע ב"גיבור", אופרת ראפ מדע בדיוני שכתב, ביים והלחין עמית אולמן, ממייסדי ה"פואטרי סלאם" בארץ, הצגה שלא נראתה כמוה עד היום בתיאטרון הרפרטוארי, ומשתתפים בה גם תום גרציאני, דניאל מנוחין, רפאל עבאס, מולי שולמן, אסף זגה ועמית פרטוק. זהו סיפורו של נתי, עובד צעיר במערכת חדשות, בעולם שבו הפושעים תמיד מנצחים ושומרי החוק איבדו תקווה. בעקבות תאונת עבודה מסתורית הוא מקבל כוחות על־אנושיים, מה שמשנה את חייו המשמימים מקצה לקצה ומציב בפניו דילמות קשות.

"את 'גיבור' לא הייתי יכולה לעשות לפני שנה ושנתיים", היא אומרת. "אם הייתי עושה את זה אז, זה היה הרבה פחות טוב מאשר היום. זאת הצגה שמזמינה את הגוף שלי לרקוד את עצמו, ליהנות, לחגוג את עצמי. היו לי תפקידים שעשיתי ולא ידעתי לעבוד עם הגוף שלי כי הייתי כל כך סגורה, ומבוישת, ופה נהניתי מהרגע הראשון. זו הצגה שגורמת לי להרגיש מכוננת. כבר שנים מדברים על להביא את הצעירים לתיאטרון, אז זו ההזדמנות".

מתוך ה"גיבור" | צילום: נדב יהלומי

מבחינתה של מידן זו רק תחילת הדרך. "הגיע כבר הזמן שלי לעשות טלוויזיה ולהוביל סדרה", היא אומרת. "מהבחינה האישית אני רוצה להמשיך את התהליך הארוך של בנייה עצמית, קבלה עצמית, ושל חמלה. וכמובן למצוא אהבה. אפשר אז לאמץ ילד, או להיעזר בפונדקאית. השעון הביולוגי שלי לא משחק תפקיד במקרה הזה", היא מחייכת.