דברים שאי–אפשר להתרגל אליהם (ואחד שכן)

אולי אני לא אתרגל לזה אף פעם.

כי מדי פעם אני שוב תופס את עצמי בלי מסכה. שוב יצאתי מהבית בלעדיה. שוב אני עומד בכניסה לאיזו חנות, מחטט בכיס המעיל, מוציא משם טישו משומש, ומגלה שאין עליי מסכה משומשת. אידיוט, אני אומר לעצמי, למרות שמה שאני צריך להגיד לעצמי הוא משהו כמו: העברת 50 שנה על הפלנטה הזאת בלי שום קשר בכלל למסכות פנים. חשבת עליהן אולי פעמיים בכל הזמן הזה, וידעת בוודאות שאם יש אנשים שמשתמשים בהן מדובר בכירורגים, רופאי שיניים ואסייתים חנוקים בערים מפויחות. למה אתה מצפה?

עד לפני שנתיים, מסכות פנים היו בשבילי בערך כמו שטריימל; משהו נישתי שלא שייך לקבוצות ההשתייכות שלי ובכללי נראה די מחניק.

שנתיים עם מסכות פנים הרגילו אותי. אני מתנהל כיום עם מסכת פנים כמו לברון עם כדורסל ביד; אני מסוגל לעשות איתה הכל, מכל כיוון, בכל תנאי. רק דבר אחד אני לא מסוגל לעשות: לזכור לקחת אותה כשאני יוצא מהבית.

אני מחזיק ערימה במכונית, בקטנוע, בעבודה ובשלושה מקומות שונים בבית. ועדיין, רגע לפני שאני נכנס לסופר־פארם, אני מבין שאין עליי אחת. "אדוני, מסכה", הקופאית מרעימה מיד כשאני נכנס בדלת, ואני מתעצבן עליה – מה היא מתנשאת מעליי? בסדר, אז לך יש ולי אין, כל החברה הישראלית מקוטבת כיום בין מי שיש להם ומי שאין להם – ובסוף אני קצת צועק עליה בחזרה: "בסדר, סליחה, הנה אני קונה", והולך מבויש עד המדף עם המסכות למכירה, מרגיש כאילו יצאתי מהבית עירום, ולוקח חבילה, וקורע את הניילון במקום ושולף אחת ומכסה את עצמי. לא עוד חוטא נאלח במקום הקדוש הזה. יש לי מסכה. חזרתי להיות בן אדם, או חצי, כמו כולם.

ייתכן שאני לעולם לא אתרגל לזה.

× × ×

אולי אני לעולם לא אתרגל לרולטה הרוסית החדשה שגורמת לי לתהות, בכל פינג של הטלפון הנייד, אם הפעם זה הסוף; אם עכשיו תחכה לי על המסך ההודעה הכי מפחידה בעולם, זו שמתחילה בצירוף האותיות HEALTHGOV, ומתחתיה מתברר ש"לפי חקירה אפידמיולוגית", אחד הילדים נחשף לחולה מאומת, ו"עליך להיכנס מיד לבידוד ולדווח על הבידוד". או שגם הפעם זו רק ההודעה היומית מ־DREAMCARD שמבשרת שההטבה שלי בללין עדיין בתוקף ואני רשאי להמשיך בחיי כרגיל, להסתובב בעולם כאילו כלום, להיפגש עם אנשים, להיכנס למקומות, להתנהל כמו פושע נמלט שיודע שבקרוב ייתפס – האומיקרון לא פראייר – אבל עד אז אני מוזמן להמשיך להיות גבר בורח ממחלה. תלמו ולואיזו של רמת אביב.

כל פינג מהנייד מקפיץ אותי מחדש. זו יכולה להיות הבשורה על אומיקרון נכנס, על תחילתו של בידוד, על הצטרפותי לשיירת הרוכבים הנואשת בדרך האינסופית לבדיקת PCR במתחם, לפקק האולטימטיבי בדרך למקום שאליו כולנו בסוף נגיע: מאהל הבדיקות.

ייתכן שאני לעולם לא אתרגל לתקופת ההמתנה הזאת. לפעמים אני חושב שעדיף לגמור כבר עם הכל ולקבל את ההודעה ודי.

× × ×

כנראה אני לעולם לא אתרגל לקבוצת הווטסאפ הכיתתית שהפכה לחדר מצב של הורוֹת מודאגות (האבות גם מודאגים, אבל הקבוצה על מיוט לשנה אצלם), שמטרטרת החל משבע וחצי בבוקר עם "היום יש למידה מרחוק?", "מישהו יכול לשלוח פה לינק?", "לא מצליחים להיכנס ללינק", "מישהו יודע אם ניתן לשלוח ילדים שחוסנו במנה ראשונה במידה שה־PCR משלישי?", "זה נכנס לתוקף רק ביום חמישי", "שיר חיובית באנטיגן", "רק בריאות", "תרגישו טוב" – באמת, אנשים, אני מנסה לנהל פה את חיי לצד המגפה, והמגפה דווקא בסדר הבוקר, זה רק אתם שלא מפסיקים להדביק בהפרעת קשב כרונית.

אז מיוט. תהיו על מיוט.

ייתכן שאני לעולם לא אתרגל לווטסאפ שאין בו פיצ'ר של "מיוט לכולם לתמיד, מלבד הודעות שקשורות אליי ישירות, מאזכרות אותי בשמי המפורש או כוללות בשורות ממש טובות".

× × ×

ייתכן שאני לעולם לא אתרגל לעבודה מהבית, למרות שכבר התרגלתי. ייתכן שתמיד, כעבור שבוע או חודש, משהו בי יישבר ואני אהיה חייב לצאת בוקר אחד למקום שההגעה אליו תהיה כרוכה בפקקים איומים ובהבנה שאני לא הולך להספיק את היום הזה, רק כדי לא להישאר בחדר העבודה המחומם מדי הזה, מול הרדיאטור המרדים הזה, לבוש בבגדים של יציאה מהבית בלי שום מקום לצאת אליו.

ייתכן שאני תמיד אצטרך מקום עבודה שהוא, נו, מקום. שיש בו בני אדם שלא השכבתי לישון ערב קודם. ייתכן שאני לעולם לא אתרגל להישאר בבית, למרות שכבר כל כך התרגלתי. ייתכן שהמגפה הזאת לימדה אותנו שמשרד הוא לא באמת חיוני לעבודה, רק לבן אדם שעושה אותה.

× × ×

ייתכן שאני לעולם לא אתרגל לעובדה שאנחנו לא מנצחים במלחמה. שהקורונה לא באמת הולכת מעצמה – כי זה מה שמגפות עושות, משתעממות והולכות בסוף, לא? – ושווריאנטים יבואו וילכו בזמן שאנחנו נישאר, ושזה עשוי לקחת כמו מלחמת עולם סטנדרטית או כמו מלחמת מאה השנים רגילה. שיהיו לנו חיסונים ותרופות ומסכות ותווים ירוקים וריחוקים חברתיים ושירים מביכים של עומר אדם לשארית חיינו, ושאלה יהיו חיינו.

שנוכל לטוס, אבל לא בכל זמן. שנוכל להתחבק, אבל לא עם כל מי שמתחשק. שנוכל לתכנן קדימה, אבל לא יותר מדי קדימה. שכל האפשרויות שפעם היו פתוחות בפנינו כל כך עד שבקושי הבחנו בהן, לעולם לא יחזרו במלואן. ושהעולם הוא כבר לא החופשי־חודשי שלנו. הוא בסיס סגור.

ייתכן שאני לעולם לא אתרגל לחשוב את המחשבה האחת שאף אחד לא רוצה לחשוב: שאין סוף טוב.

× × ×

ייתכן שאני יכול להתרגל לממשלה שמנהלת את משבר הקורונה כמו שמנהלים סניף שופרסל; בלי סנטימנטים מיותרים או העדפות מיוחדות. ממשלה שאומרת: תשמעו, זה כאן, ואין לנו – או למישהו – איך לפתור את זה לחלוטין כרגע, ואנחנו מוכנים לנסות אפשרויות שונות כדי לאפשר לכמה שיותר מאיתנו לנהל את חייהם בתוך ולצד הדבר הזה.

ייתכן שאני יכול להתרגל לממשלה שמנסה לנהל את המשבר בלי לנהל אותי. ייתכן שאני יכול להתרגל לממשלה שהעומד בראשה חתום על ספר בשם 'איך לנצח מגפה' רק כדי להיות הבית הנוסף שמעולם לא נכתב ב'איירוניק' של אלאניס מוריסט. ייתכן שאני יכול להתרגל לממשלה שלא מנסה להיות ההורה האחראי שלי.

מה שכן, יהיה נחמד אם הם ייסגרו על מה הם עושים וינסו להתמיד בזה יותר מחצי שעה. אני אוכל להתרגל גם לזה. תודה.