"אחרי הלידה הרגשתי הכי קרובה למושלמת"
אושיית האינסטגרם דנה זרמון, שחולקת את חייה באדיקות עם יותר מחצי מיליון עוקבים, חשפה את ההיריון שלה רק בשבוע ה־16 מטעמי עין הרע. על מחלת קרוהן ממנה היא סובלת, סיפרה רק אחרי שנה. בראיון אישי היא מספרת על המחלה שהתפרצה במהלך ירח דבש בתאילנד, על טראומת הגירושים של הוריה ועל החלום להיות אמא לארבעה ילדים
דנה זרמון רגילה לשתף את 577 אלף עוקבות האינסטגרם שלה בכל פיפס, אבל עכשיו, חצי שנה אחרי שהפכה לאמא־של־אדם ("הדבר הכי טוב שעשיתי בחיי") היא מרשה לעצמה לגלות שאת בשורת ההיריון היא שמרה בבטן עד לסוף החודש הרביעי.
"ככה אני", היא מסכמת ממרומי 29 חורפים. "אף פעם לא התייחסתי לגיל שלי, אני פשוט זורמת עם מה שמרגיש לי נכון. כשהתחתנתי עם גיא ביטון, בגיל 24 וחצי, אף אחת מהחברות שלי עוד לא הייתה בזוגיות רצינית. גיא גדול ממני בארבע שנים, אז היו סביבנו חתונות, אבל אף אחד לא הבין מה בוער לי להתחתן בגיל כל כך צעיר. כולם שאלו אם אני בהיריון. אפילו אמא שלי שאלה אותי. עניתי 'אמא, את רצינית? נראה לך שאני אהיה בהיריון ולא אגיד לך?' כשזה קרה, שיתפתי אותה לפני שבישרתי לבעלי".
לא נכון!
"אמיתי. ככה יצא. באחד הערבים סיפרתי לגיא שקיבלתי מחזור ולא התייחסנו לזה באופן מיוחד מפני שלא היינו לחוצי היריון. בבוקר המחרת גיליתי שאין לי דימום והתחלתי להרגיש פרפרים. כן או לא? החלטתי לקנות בדיקה ביתית, כיוון שבאותו היום הייתי בגן העיר נכנסתי לסופר־פארם ונתקלתי בעצמי כמעט בגודל טבעי. מודעה ענקית של 'אורל בי'. כיוון שהגעתי מצילומים, הייתי מאופרת ועם אותה התסרוקת, נראיתי בול כמו ההיא מהפרסומת. פעם ראשונה בחיים שזה קרה לי. אז לקחתי נשימה עמוקה, אמרתי לעצמי, 'כאן את לא תקני ערכה לבדיקת היריון' וחרשתי את הרחובות בסביבה עד שהגעתי לבית מרקחת קטן, לא ממותג, ליתר ביטחון עטיתי את המסכה עד לעיניים ומבצע הרכישה עבר בשלום".
ואז עשית את הבדיקה בבית וראית שני פסים.
"חכי. באותו היום, בדרך הביתה, הרגשתי שאני חייבת לדבר עם מישהו, אז צילצלתי למאיה, אחותי – במשפחה שלנו אין 'חצי אחות', אבל מגיל צעיר מאוד אני יודעת ששירה (15) היא אחותי מצד אמא ובעלה ושנועה (5) היא אחותי מצד אבא והילה, ושמאיה (26) היא אחותי משני הצדדים. סיפרתי לה שקניתי ערכה, שאני מתרגשת ושאני עוד לא רוצה לשתף את גיא כי 'אתמול הודעתי לו שקיבלתי והיום אגיד לו שאני בהיריון? הוא יאכל עליי סיבוב'. העדפתי לחכות. באותו ערב גיא יצא עם חברים למסיבת יום הולדת ושכבתי לישון מוקדם. למחרת, בחמש בבוקר, כבר הייתי על הרגליים. היו לי קוצים. עשיתי את הבדיקה, ראיתי את שני הפסים, אבל גיא היה גמור, אין לי מושג באיזו שעה נגמרה המסיבה. אז מה, אני אבשר לו על ההיריון הראשון שלנו כשהוא חצי מת או לפחות ישן חזק־חזק?"
כן!
"לא. רציתי לבשר לו כשהוא במיטבו. כשהוא יכול להתרגש וגם לתת לי קצת יחס. אז סימסתי לאמא ומאיה כשכולי רועדת, יצאתי מהבית לשתות איתן קפה, ורק כשחזרתי הביתה וגיא הואיל בטובו להתעורר הראיתי לו את המקלון. הוא היה בטוח שאני עובדת עליו".
צילמת אותו מגיב כך?
"כמובן. איך לא? גיא מקבל באהבה את אורח החיים שלנו, שכולל המון חשיפה. אף פעם לא הייתה לו בעיה עם מה שאני מעלה מפני שהשיתוף נעשה מבחירה, והוא בשליטתי. אני מתייחסת לעמוד שלי כמו לאלבום אישי שמאפשר לי לחזור לרגעים הטובים. אבל את התגובה הספונטנית של גיא, וגם את סרטון הטיקטוק המצחיק שצילמנו לרגל המאורע, שמרתי בבטן עד לשבוע ה־16 מפני שפחדתי. עם השורשים שלי – טריפולי, מרוקו ותוניסיה – אני קצת מאמינה בעין הרע".
תרופות מדי יום
זו לא הפעם הראשונה שזרמון, מחלוצות האינסטגרם בישראל ("אחותי מאיה, שעובדת כמנהלת שיווק ברשתות חברתיות, סיפרה לי עליה דקה אחרי שהאפליקציה הזאת נולדה, ואני זוכרת שהורדתי אותה לטלפונים הסלולריים של חברות שלי כדי שיראו מה אני מצלמת ומה אני עושה"), החליטה להסתיר מהעוקבות שלה מידע שטילטל את עולמה.
"הפעם הראשונה הייתה כשהתבשרתי שאני חולת קוליטיס", היא מספרת. "המחלה התפרצה בירח הדבש שלנו, בתאילנד. עד אז היו לי תסמינים קלים וביקרתי אצל גסטרואנטרולוג, אבל ההתפרצות הראשונה הייתה מזעזעת. הכי קשה שהייתה לי מאז ועד היום. לא יכולתי לקום מהאסלה. הייתי בטוחה שאני עומדת למות. ואנחנו בתאילנד, שהיא לא המקום הכי פרנדלי לבעיות מעיים. לא קיצרנו את החופשה, האני־מון יש רק פעם אחת בחיים, אבל ברגע שחזרנו ארצה קבעתי תור אצל הרופא באיכילוב שכבר הכיר אותי. אמא הסיעה אותי לבית החולים מפני שלא הייתי מסוגלת לנהוג, וחיכתה לי למטה. כשהרופא שאל, 'באת לבד? את בטוחה שלא כדאי שמישהו יהיה איתך?' ראיתי תסריטים מפה ועד הוליווד ובחזרה. שאלתי כמה זמן נשאר לי לחיות והרופא מיהר לענות, 'את לא בסכנת חיים, אבל זו מחלה אוטואימונית שתישאר איתך'. זה היה הלם. בשנה הראשונה לא דיברתי על הקוליטיס, ולא מפני שזו המחלה הכי לא פוטוגנית בעולם".
אז למה הסתרת?
"הייתי זקוקה לזמן כדי לעכל את העובדה שאני כבר לא בן אדם בריא, שיש לי אילוצים, שלא תמיד אני ניידת, שיש לי מגבלות של מזון ושאני לוקחת תרופות מדי יום ביומו. גם בהיריון. רק שנה אחרי האבחנה, כשעיכלתי והפנמתי, החלטתי לפתוח את הנושא מפני שהשיתוף מאוד מרפא. אולי לא מרפא, אבל משחרר. ורק אחרי ששיתפתי גיליתי עד כמה המחלה הזאת נפוצה. מכל עבר שמעתי, 'גם לאחותי יש, גם לבעלי יש', ואנשים ביקשו לשמוע על הדרך שבה אני מתמודדת".
איך התמודדת איתה בהיריון?
"נכנסתי להיריון אחרי חצי שנה של רמיסיה מלאה ובשבוע ה־12, אחרי שהחלמתי מקורונה, הקוליטיס שוב התפרץ. היה קשה. כשהגל עבר, גיליתי שההיריון דווקא השפיע על הקוליטיס לטובה. בהיריון המערכת החיסונית פחות חזקה והגוף פחות נלחם בעצמו. הייתה לי לידה מדהימה. ברור שהצירים לא היו דגדוגים, אבל עברו רק עשר שעות מהציר הראשון ועד שאדם היה בחוץ, והמחשבות על המטרה עזרו לי להתגבר על הכאבים".
עד שהרתה, היא מספרת, ילדים לא היו בראש מעייניה. "אפילו תינוקות חמודים ומתוקים לא ריגשו אותי, מפני שהם לא שלי. בחודש השמיני, כשחברה נתנה לי מספר טלפון של אחות לילה, הכרחתי את אמא שלי להישבע שהיא לא תזוז ממני. אמא אמרה, 'אין בעיה, אבל אני אומרת לך שלא תרצי'. והיא צדקה. אחרי הלידה הרגשתי הכי קרובה למושלמת. יומיים אחרי, בעודי נאבקת עם ההנקה, אמרתי לגיא, 'אתה זוכר שדיברנו על שני ילדים? אז יש לי חדשות בשבילך, אני רוצה ארבעה' והוא כמעט התעלף".
אדם ביטון מתחיל להניע את כפות רגליו בעגלה שצמודה אליה וזרמון פולטת קולות של גוש חמאה שנשכח על גג פח לוהט ונמס לאיטו. "הוא לא דומה לי", היא מודה, "ואני לא מוצאת שום דמיון בינו לבין אף אחד מהמשפחה, אבל הוא היצור הכי טהור ומתוק בעולם. כשסוף־סוף בישרתי לעוקבות שלי שאני בהיריון העליתי גם סרטון עם אבא שלי. כשסיפרתי לו, הוא בכה. זה הנכד הראשון לכל הצדדים. וזה הבן הראשון. במשפחה שלנו יש רק בנות".
הוריה, דרורית ואילן זרמון, הכירו בירושלים. היא למדה תקשורת חזותית בבצלאל. הוא חיפש גרפיקאי שיעצב לו את העטיפה של עיתון בית"ר, שבה שיחק בילדותו. "עד היום שניהם מתארים את המפגש הזה כאהבה ממבט ראשון, למרות שהם שונים מאוד", היא מספרת. "אבא היה אז מאצ'ו ירושלמי ואמא הייתה היפסטרית מהמרכז שרק בגלל הלימודים עברה לעיר הבירה. האגדה מספרת שבסיום הלימודים אבא שאל אותה 'מה יהיה?' והיא ענתה, 'אם אתה רוצה אתה מוזמן לבוא איתי לתל־אביב'. וכך היה".
חמישה קילו מיותרים
זה לא מקרי שזרמון, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה מהבינתחומי, לא זוכרת אם הייתה בת תשע או עשר כשהוריה הפרידו כוחות. "הבלאק־אאוט עזר לי להדחיק את הטראומה. לא התאים להם לגור יחד ורק אחרי הגירושים הם הפכו לחברים הכי טובים בעולם. אולי זה מה שדחף אותי להתמכר למשפחולוגיה. בילדות, כשחברות שלי התלוננו שהן חייבות ללכת לארוחת שבת אצל סבתא וסבא והתייחסו לזה כמו אל תיק, הייתי בעננים ועד היום זה ככה. הסבתא המרוקאית שלי, מצד אבא, היא בלונדינית עם עיניים כחולות שלאחרונה חזרה להיקרא ז'רמון. אני מתה על הניחוח הצרפתי".
איך קיבלת את האחיות שהם הולידו לך בנפרד?
"בכיף. אין מקום להשוואה מפני שכל אחת מהן הגיעה בשלב אחר בחיי. עם השחקן גיא לואל, הבעל החדש של אמא, גדלתי באותו הבית מאז שהייתי בת 12. ידעתי שגם אבא בזוגיות, אבל רק אחרי שהודעתי על האירוסין הוא הכיר לי את הילה. מאיה ואני בחרנו את השמות של אחיותינו החדשות, שירה ונועה, ולמרות שיש להן הורים שונים הן דומות מאוד זו לזו. שתיהן שטניות עם עיניים בהירות. ברור שאדם עוד לא מבין שהילדה בת החמש שעושה לו קולות ופרצופים היא דודה שלו".
לעולם האופנה נכנסה זרמון בתקופת הלימודים, שהיו "קשים ותובעניים. רק בגלגול הבא אמשיך לתואר שני". היא בחנה את סצנת הבלוגריות העולמית, עשתה קורס סטיילינג וחשיפת הענק שקיבלה ב"איט גירלז" הפכה אותה למשרד פרסום של אדם אחד. כאשת עסקים היא פתחה את "אינסטקדמי" שפעל עד לקורונה, בחדר הישיבות במשרד הפרסום של אביה ששוכן ברחוב מונטיפיורי, "אחד הרחובות הכי יפים בתל־אביב, בכל שיעור ירדנו לצלם. בקורונה עברתי לזום, ומאז שהדבר הזה יצא ממני", היא מנשנשת את הפעוט שטורף את הבקבוק, "עוד לא חזרתי לעבודה קבועה מפני שהנושא של ניהול זמן, שתמיד היה עקב אכילס שלי, עלה עשר מדרגות. בצבא עליתי לא מעט פעמים למשפט בגלל איחורים. עכשיו, כשאדם ער, הסלולרי שלי – שדרכו ניהלתי את כל החיים שלי – זרוק בצד, אפילו לא על רטט. אני לא רואה סמסים, לא עונה להודעות, בא לי להיות עם הילד שלי ורק איתו".
חזרת למידות שלך?
"ללללללא. עדיין יש עליי חמישה קילוגרמים מיותרים, אבל המשקל מעולם לא הטריד אותי. במהלך ההיריון הצטלמתי ארבע פעמים לקמפיין הלבשה תחתונה של 'אינטימה' והרגשתי שזו הדרך שלי לפאר את גוף האישה. מאז הלידה הצטלמתי עוד פעמיים, עם הגוף המפונצ'ר והבטן הנפוחה. בא לי לחזור למידות שלי פשוט מפני שאני מתגעגעת לבגדים היפים שלי. אני מתגעגעת אליהם".
מי קם בלילה?
"כשאני צריכה לקום מוקדם, בחושך, כדי להגיע לפאנל בתוכנית הבוקר של רסקין, גיא, סמנכ"ל בחברת בנייה, אמור לקום לאדם. אבל אני לא מתאפקת. דנה קמה בכיף".
לפנייה לכתב/ת 
