אגדת חורבן

אחרי הצפייה ב"אל תסתכלו למעלה", הסרט הכי פופולרי ומדובר בנטפליקס כרגע, לא קשה לדמיין את ד"ר רנדל (לאונרדו דיקפריו) והדוקטורנטית קייט דיביאסקי (ג'ניפר לורנס) מגיעים ל"אופירה וברקוביץ'", כדי לבשר לאומה על כוכב שביט שעומד להשמיד את כדור הארץ. "מה זה הזוג המבאס שהבאת לנו השבוע, אופירה?", ישאל ברקוביץ', "יום שישי, אנשים עם המשפחה, הרגנו אותם". "את האמת", תגיד אסייג, "שני מדענים חכמים, יפים, שנמצאים הרבה ביחד. בטוח כל הזמן שואלים אתכם אם יש ביניכם משהו".

בינתיים, מנכ"ל "קשת" אבי ניר יבין שהביטוי "הכוכב הבא" עומד לקבל משמעות חדשה, ויברר אם יש מקום בחללית שתיקח לשם אנשים כמוהו. ולא פחות חשוב: אולי יש כאן ריאליטי. "מי יהיה הכוכב הבא" – אאוט. "מי יהיה על הכוכב הבא" – אין. השופטים: אייל שני (בישול), יובל שמלא (כוח), סיון רהב־מאיר (יהדות), אדם נוימן (יזמות), אנה זק (טיקטוק) וצדי צרפתי (צדי צרפתי). הנחיה: רותם סלע והולוגרמה של משה רבנו.

אפשר להמשיך ("מיוחד ל'אולפן שישי': מה חושב אביב גפן, יוצר השיר 'סוף העולם', על סוף העולם"), אבל זה גם קל מדי ("מיד אצל אמנון לוי: הרב אמנון יצחק מסביר איך להינצל מהארמגדון") וגם ממש קל מדי ("'שווה בדיקה': מנחם הורוביץ ושאול בן אדרת בודקים מה מבשלים לסעודה האחרונה"). בסוף, הכוונה של אדם מקיי, הבמאי של "אל תסתכלו למעלה", היא לעורר את עכברי הספה: בעתיד הלא־רחוק, אם לא יימצא פתרון למשבר האקלים, לא תהיה ספה, לא אנשים שיישבו עליה וכנראה שגם לא עכברים. השעון המעורר שלו היא סאטירה לא מתוחכמת אך אפקטיבית, בהשתתפות פרצופים מוכרים. בכל זאת, שלא נשתעמם.

אלא שבתוך ההרצאה מסתתר מסר עמוק וקודר אפילו יותר מהסצנה האחרונה (שהיא מהחזקות שנראו בז'אנר דווקא בגלל הממד הסיינפלדי שלה). לפי "אל תסתכלו למעלה", המחשבה שהסדר הקיים מסוגל לגאול אותנו וכל הסיפור הוא תשומת לב ציבורית – היא חלק מהותי מהבעיה. הסדר הזה הרי נשען על שלושה אדנים כביכול שונים: פוליטיקה, טכנולוגיה ותקשורת. אבל שלושתם גוססים עקב אותן מחלות רקע ומנטרלים זה את זה: הטכנולוגיה לא תציל מהפוליטיקה (אלא תשתמש בה), והתקשורת לא תעזור מול הטכנולוגיה (כי היא זקוקה לה), והפוליטיקה כבר לא צריכה לפחד מהתקשורת (בזכות הטכנולוגיה).

נדמה שלא במקרה, אין למדענים המודאגים בסרט אף גורם מסייע: פוליטיקאים ישרים, עיתונות בועטת ויזמים שלא חושבים רק בדולרים. זה לא כי אין כאלה, הם פשוט לא רלוונטיים. כדי שכן יהיו, דרושה מהפכה מחשבתית, כלכלית ותרבותית רדיקלית. ספק אם נותר זמן. הפצצה האמיתית ש"אל תסתכלו למעלה" מטיל על הצופים היא לא הפוטנציאל המיידי של סכנת החורבן, אלא שהחורבן כבר קרה.

תקלה טכנית במהלך הראיון עם שר הבריאות ב"פגוש את העיתונות" הובילה לכך שהמגישה, דפנה ליאל, תועדה כשעל פניה הבעה לא סימפטית במיוחד. כצפוי, עוד לפני שמישהו הספיק לומר "מתיחות בקואליציה", הפריים הצמיח רגליים והחל לרוץ ברשתות. זה קורה לפעמים, זה מושך תשומת לב וזה גם לא חשוב. בכלל. והנה, יצא שליאל המגישה נקלעה למשל מתוחכם על סגנון הסיקור בתחום של ליאל הכתבת.