הכוכב שניצח את הגזענות

מילה אחת היטיבה יותר מכל לתאר את סידני פואטייה, כוכב הקולנוע השחור הראשון שזכה באוסקר והלך לעולמו שלשום בגיל 94: אלגנטיות. ומילה אחרת ופוגענית יצאה מהלקסיקון בזכותו.

הוא היה המורה המרשים שמלמד תלמידות לבנות בשכונת מצוקה ב"לאדוני באהבה", הרופא הצעיר שמפתיע ומאתגר את הורי הצעירה הלבנה שאיתה הוא יוצא ב"נחש מי בא לסעוד", וגם הבלש שמגיע לעיירה דרומית לחקור רצח, ולא חושש לסטור בחזרה לגזען שמכה אותו בסרט זוכה האוסקר "כחום הלילה". שלושת הסרטים האלה - שלושתם מ־1967, בשיאו של עידן המהפכים החברתיים בארה"ב של הסיקסטיז - שינו בדיעבד בשנה אחת את כל מה שחשבו אז בארה"ב הגזענית על שחורים. ואולי גם בעולם.

רגע אחד ב"כחום הלילה" הגדיר אותו יותר מכל: כשמפקד המשטרה הגזען, שבהמשך לומד להעריכו, שואל בתחילה בלגלוג: "יש לך שם מצחיק, איך הם קוראים לכושי כמוך אצלך שם בבית?" פואטייה עונה בקולו הרועם: "הם קוראים לי מר טיבס!" אם להיות בוטה, זה הרגע שבו פואטייה הכריז על מותה של המילה הזו, "כושי". קראו לי בשמי, דרש. הוא היה יותר מעוד כוכב קולנוע: לולא פואטייה, לא היו לנו את מורגן פרימן ודנזל וושינגטון, אבל גם לא נשיא כמו אובמה.

סקירת תולדות חייו מגלה סיפור של הגשמת החלום האמריקאי, כה נדיר גם בימינו: הוא נולד במיאמי למשפחה של מגדלי עגבניות, גדל בעיקר באיי בהאמה והשלים שירות לא מרשים במלחמת העולם השנייה. גורלו של פואטייה עבר תפנית כשהתקבל לתיאטרון השחור בהארלם, אך השתנה באמת כשבניגוד לרבים כל כך לפניו - התקבע בשנות ה־50 המאוחרות ככוכב השחור ראשון באמריקה המשתנה של אחרי המלחמה שהתקבל ככזה גם בקרב קהל לבן.

צילום: AP

מה ייחד כל כך את פואטייה? אולי העובדה שמתחילת הקריירה תמיד התעקש לגלם שחורים שווים ללבנים, ולעולם לא מתרפסים בפניהם. הוא חלק מסך וקרדיט עם טוני קרטיס ב"הנועזים" כשני אסירים נמלטים ב־1958, וכיכב כמושא אהבה של צעירה לבנה עוד ב"טלאי כחול". זה לא דבר של מה בכך: הקהל הלבן, הבורגני, איפשר בדמיונו את האופציה שהנה איש שחור ייצא עם הבת שלהם. את האוסקר ההיסטורי שלו קיבל דווקא על סרט זניח שלו, "חמש נזירות וגבר אחד", מ־1963, השנה שבה מרטין לותר קינג נאם את נאום "יש לי חלום". פואטייה היה במידה רבה התגשמות החלום.

שיא הקריירה שלו, עם אותם שלושה סרטים מ־1967, הביא לו הישג אחר שהיה בלתי נתפס רק כמה שנים לפני כן: פואטייה היה לכוכב הכי קופתי ומכניס של אותה שנה, מכל גזע. הוא רק לא יכול היה לדמיין שגם היעלמותו ממרכז הבמה אחרי זה תהיה מהירה כל כך. אולי זה לא היה מקרי: ב־1968 נרצח קינג, והיחסים בין הגזעים עברו בארה"ב לפאזה אחרת, עם כוכבים שחורים חדשים ומתריסים יותר כמו ריצ'ארד ראונדטרי ("שאפט") וריצ'ארד פריור, ובהמשך ביל קוסבי ואדי מרפי. פואטייה, עם קולו הממלכתי, נראה לפתע לא רלוונטי. הוא עדיין המשיך להיות נוכח, אבל בציבוריות האמריקאית, כסמל ומודל להערצה של רבים כל כך, וגם שימש במשך כעשור כשגריר איי בהאמה ביפן.

מרטין לותר קינג אמר "יש לי חלום". פואטייה אמר באותה סצנה ב”כחום הלילה": יש לי שם, יש לי זהות, ואני לא הכושי שלכם.

תודה על כך, סידני.